הסוד האמיתי של יום ההורים: לפעמים משפט אחד יכול להחיות אמא עייפה מאד

אין כמו ימי הורים בשביל לשקף לך מה בעצם מתחולל במוח של הורי התלמידים שלך, ומה התעדוף החינוכי שלהם.

ימי הורים, מבחינתי, מעבר למשימה הקדושה של העצמת התלמידים למול הוריהם, הם גם הזדמנות להעניק להורים מנת חמצן שתעניק להם את הכוח והיכולת להמשיך ביומיום האפרורי של חייהם.

השבוע חל יום הורים בבית הספר שלי ונזכרתי איך לפני שלוש שנים ישבתי מול אם חד הורית וקשת יום של אחד מהתלמידים החלשים שלי. אותה אמא נרשמה לסוף התור, וראיתי על העיניים האדומות שלה, איך שהיא גמורה לגמרי ואין לה כבר כוח. קצת הכרתי את המאבקים היומיומיים שהאישה הזו עוברת. היא מתיישבת מולי ופולטת אנחה, ואני חושב לעצמי: בחייאת, מה אני אמור עכשיו להגיד לה? כמה שהילד שלה מפריע בשיעור? תכל'ס, קחו כל ילד שיעבור וייחשף למקרים ולבעיות שהילד הזה עבר, וגם הוא היה מתפרק לאלף חתיכות.

אני מסתכל על הציונים ועל הנכשלים ועל המרקרים האדומים והאמא הזו מסתכלת עלי במבט מתחנן שכמו אומר לי: היה לי היום יום קשה מאוד, בוא ותנסה בכל זאת לנחם אותי באיזה משהו קטן וטוב, שיהיה לי כאוויר לנשימה.

באותו רגע הרגשתי איך לפעמים כל הסיפור של אספת ההורים הזו הוא כל כך יותר גדול מסקירת ציונים ומדיווח יבש על המצב הלימודי של הילד. לפעמים הסיפור הוא בכלל אמא סחוטה וגמורה שיושבת לפניך, ובכל העולם הזה, בשעה הזו, רק אתה, המחנך, יכול עכשיו להחיות אותה עם כמה דברי עידוד ושבח על הילד שלה.

"תראי", התחלתי והיא נדרכה כולה: "אנחנו מכירים את הקשיים והמורכבויות, אבל אין לי בכל הכיתה עוד ילד שאוהב כל כך את אמא שלו כמו שהבן שלך אוהב אותך. כשהוצאתי אותו היום מחוץ לשיעור לא היה אכפת לו כלום: המנהלת, שלא יהיה לו מגרש, שום דבר. רק כשאמרתי לו שאני אדווח לך הערב על ההנהגות שלו, הוא פתאום הסתכל עלי ברצינות בדמעות, ואמר לי: 'בבקשה, המורה, אל תערב את אמא שלי. לא רוצה לצער אותה. תן לי עוד הזדמנות'. יש לי תלמידים של מאיות ותשעיות שלא סופרים את ההורים שלהם. זכית בבן אוהב שמעריץ אותך. זו מתנה ענקית!".

איך שסיימתי, הסתכלתי עליה. ניצוץ מחודש נדלק בעיניים שלה, הגוף התמתח והראש הזדקף. היא קראה לבן שלה שייכנס, נתנה לו נשיקה וחיבוק גדול, ואחר כך חזרה לרגע לכיתה ואמרה לי בשקט:"שתדע שכבר לא ידעתי בשביל מה אני צריכה מחר לקום בבוקר... תודה רבה!".

בסיום הפגישה עם האמא הזו, חשבתי איזה עוצמה וכוח יש למחנכים ולמורים, שהם מסוגלים במשפט אחד להפיח מחדש חיים באמהות עייפות, ולהזכיר להן מדוע העולם צריך אותן, כדי שירצו לקום מחר לבוקר חדש.

*

מאז, בכל פעם שיש לי יום הורים, אני חושב קודם כל על הפער העצום שעברה מערכת החינוך מלפני שלושים שנה ועד לימינו.

נכון, יש המון דברים שמערכת החינוך נשארה בהם מפגרת מאחור. מקובעת. מאובנת. לא מכילה. אובדת עצות וחסרת אונים. המון. ובכל זאת, לבוא ולשלול הכול ולהגיד ששום דבר לא השתנה, זה פשוט לא נכון.

אני זוכר ימי הורים שבהם ישבתי מבויש ונכלם ליד ההורים שלי, מחכה לבדיל מילה טובה ונתקל בחומה הסינית. כלום. ומנגד, כבר אז היו לי מורים מדהימים ומקסימים, שהטוב שלהם ילך איתי לכל החיים (המורה אוסנת אבן צור והרב אילן דנינו ז"ל).

ובכל זאת, לכו היום לכל בית ספר שמכבד את עצמו, לכל מחנך ומחנכת, ותראו איך חבילת הממתקים והסוכריות עומדת מוכנה ומזומנת. איך המודעות להעצמת התלמידים התפתחה והשתנתה. איך החלק של הציונים תופס את המקום הפרופורציונלי שלו ביחס להעדפת המידות והערכים.

תגידו שאתם מכירים דווקא דוגמאות אחרות שבהם שמעתם על תלמידים שגם היום חוזרים מבוישים מימי הורים? ייתכן. ובכל זאת, באופן כללי יש התקדמות. יש שיפור לטובה.

אני זוכר איך ראיתי את המנהל של בית הספר שלי תופס באוזניים שני תלמידים והולך איתם לחדר מורים. יודעים מה? ביותר מידי מקרים של היומיום כמחנך, אני אומר לעצמי: איזה מזל יש לתלמידים האלו, שהם נמצאים במערכת החינוך של ישראל 2024.

ומה לגבי המורים? טוב, זו כבר שאלה אחרת.