פרשת וישב: כיצד ניתן לפעול בצל טראומה?

א. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען. אלה תולדות יעקב – יוסף בן שבע-עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן-זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו – וישנאו אותו ולא יכלו דברו שלום". ילדותו של יוסף לא הייתה סוגה בשושנים. אך עוד בטרם עיון בנערותו, יש לבחון את ראשית חייו: "ותהר, ותלד בן, ותאמר אסף אלוקים את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף לאמור, יוסף ה' לי בן אחר. ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן – שלחתני ואלכה אל מקומי ולארצי". יוסף נולד לתוך דרמה משפחתית סבוכה, מסועפת ומרתקת. זו אולי הסיבה כי חתן פרס נובל לספרות – הסופר תומאס מאן הקדיש לה סדרה של ארבעה ספרים, אשר הוכתרה בשם "יוסף ואחיו", הסופר לב טולסטוי הגדיר את סיפורו של יוסף כיצירת מופת, והוא אף הפך למחזמר אהוב ושובר קופות בברודווי ובעולם. לצד האיכויות הספרותיות והמשמעויות הרוחניות, הרי מהפן האישי-קיומי, חייו של יוסף היו מורכבים מטראומה והתגברות. למעשה כבר בהיותו ברחם אמו בוודאי שמע יוסף וחש, במודע או שלא, בתככים המקיפים את משפחתו. השם שקיבל בלידתו מעיד ונושא את כאבה וקנאתה של אמו, כמו גם את חרפתה. בנוסף, שמו מביע את אי-הסתפקותה של אמו בו, אלא ברצונה ללדת בן נוסף. איזו תחושה נוצרת בליבו של הילד יוסף, וכיצד ניתן להתנהל על רקע של תבנית נוף ילדות קשוחה ושורטת?

ב. המושג "לידה טראומטית", מתייחס לבריאותה הנפשית של האם בהקשר לחבלי הלידה ומשבריה, ובעקבות כך לתחושותיו של התינוק. סביר להניח כי רחל, אשר הייתה עקרה במשך שנים, קנאה בהצלחת אחותה הבכורה, והתחננה: "הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי", התמודדה עם הפרעות דחק שונות, והושפעה מהאירועים המשפחתיים והאישיים שקדמו ללידה, ובסמוך לאחריה. בסבירות גבוהה יותר, אפשר לראות כי יוסף עצמו נשא על גבו, את הטראומה של אמו, של משפחתו, ובאופן טבעי, גם את הטראומה האישית שלו, חרדה והרגשה עמוקה של ניכור. מעבר לשמו המנכיח בכל רגע כמו "פלאשבק" פוסט-טראומתי את הכאב של אמו ושמא את אי-אהבתה המספקת אליו, המתחים ותחושות הסטרס שהיו באוויר וודאי השפיעו אף על יוסף – ילדותו בהחלט הייתה קשה: עת נולד, עקרה משפחתו ממקומה על מנת להתרחק מסב המשפחה הרשע. לאחר מכן, המפגש המלחיץ עם עשו, כולל חציית המחנה לשניים, וההשתחוויות החוזרות ונשנות – על משמעותן הסמלית, של כל משפחת יעקב אל מול פני הדוד הרשע. בהמשך, האונס של דינה אחותו על ידי שכם בן חמור. לאחר מכן, לידת אחיו בנימין – אירוע משמח אשר נמהל באסון פטירת אמו רחל "בדרך אפרתה" – כאשר לא נאמר במפורש כי אביו התאבל עליה, ואף לא הביאה לקבר האבות במערת המכפלה. ואם לא די בכך כדי לערער את נפשו ואת חוסנו, ולפגוע בתחושת המוגנות הנצרכת לשם התפתחותו הבריאה, אזי פותחת הפרשה ומתארת את השנאה והקנאה של אחיו הגדולים – "וישנאו אותו ולא יכלו דברו שלום".

ג. על המילים הפותחות את הפרשה – "וישב יעקב", כותב רש"י: "ביקש יעקב ליישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אומר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים ליישב בשלווה בעולם הזה?!". השל"ה הקדוש נותן רמז לצרותיו המרכזיות של יעקב בראשי התיבות של המילה – וישב: "ודורשי רשומות אומרים כי ארבע אלו רמוזים בתיבת 'וישב', דהיינו האותיות השניות של הצרות: ו' מן וישב אות שנייה מן יוסף, י' מן וישב אות שנייה מן דינה, ש' מן וישב אות שנייה מן עשו, ב' מן וישב אות שנייה מן לבן". העולם הזה מורכב, הוא לא מקום לשבת במנוחה כדרך חיים. אומנם יעקב גם הוא חזר ממסע מאתגר בגלות, ועבר התמודדויות לא פשוטות, אך רצונו לשבת ולנוח אינו ניתן לביצוע. המצב של ריק, של עמידה במקום, של ישיבה, איננו מצב מומלץ לאדם באופן תדיר. הסטגנציה נוגדת את בריאות האדם ועלולה לגרום צער ותחלואים, וכלשון הרב קוק: "הצער של עמידה על מקום אחד הוא נוקב ויורד עד למעמקי הנשמה". דווקא חייו של יוסף מבהירים נקודה זו, והדבר נרמז בבור אליו הושלך יוסף. כאשר הושלך יוסף לבור על ידי אחיו – עוד טראומה המצטרפת אל מסכת חייו, מביא רש"י את דברי הגמרא כי אומנם הבור ריק: "מים אין בו – אבל נחשים ועקרבים יש בו". הניטרליות עלולה להזמין צרות, וכך גם הרייקנות. הבור או כל מקום בר-הכלה כמו התודעה, הנשמה והדעת, אם אינם ממלאים את ייעודם במים חיים ובעשייה חיובית ודינאמית, מתמלאים, בסופו של דבר בשלילה – בנחשים ועקרבים. בדומה כתב הרבי מלובאוויטש: "עבודת האדם לקונו היא בדוגמא לעלייה בהר, וידוע דכאשר האדם מטפס ועולה ההרה, אי אפשר לו להפסיק באמצע עלייתו ולעמוד זמן מה במקום שיפועו של ההר, כי כמעט מן הנמנע שלא יתמוטט וייפול למטה – אלא עליו להמשיך עלייתו בלא הפסק... שהתמדת העלייה מוכרחת לא רק לתועלת העלייה עצמה, כי אם גם בכדי להבטיח שלילת הירידה. והיינו שאין לו להסתפק במעלתו שהגיע אליה עד כה, כי הסתפקות זו במעלתו ואי-עלייתו מדרגא לדרגא במעלות הקודש, סופה שתביא לידי ירידה". בהמשך הדברים קושר הרבי מלובאוויטש את העניין לחג החנוכה הנחוג בסמיכות לפרשות וישב ומקץ: "ומודגש העניין במצוות נר חנוכה, שהמהדרין מן המהדרין וכו', יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך, לפי שמעלים בקודש ואין מורידים".

ד. שלמה בן יוסף נולד בפולין, בשנת 1913, ועלה ארצה כמעפיל במסגרת עליית "אף על פי" – אשר שמה מעיד גם על אישיותו מלאת שאר-רוח, ציונות ואהבת המולדת. בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול, נידון בן יוסף, על ידי המנדט הבריטי, ונגזר עליו מוות, בשל פעולת נקם שהוציא לפועל, הגם שלא צלחה. בן יוסף נותר בזיכרון הלאומי כמי שהיה מעולי הגרדום, אשר הוצאו להורג בשל מעשיהם למען הקמת המדינה. בטרם הוצא בן יוסף להורג, כשהוא ניצב בראש מורם, ומודה על כך שהוא "הולך למות בעד ארצנו", שר הוא בגאון את שירו של המשורר ומפקד האצ"ל – זאב ז'בוטינסקי: "תגר, על כל מעצור ומיצר! אם תעל או תרד – בלהב המרד, שא אש להצית, אין דבר: כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש, למען ההוד הנסתר! למות או לכבוש את ההר".

ה. מבלי להיכנס לניתוח הפסיכולוגי של דמותו של יוסף ולהשפעות הרקע המשפחתי ולדיון בעניין תחושת חוסר הביטחון העצמי או צדו השני של המטבע – הנרקיסיזם המוגזם, אפשר לזהות כי יוסף מבין כי מבחינה מעשית יש בפניו שתי אופציות מרכזיות: לקרוס תחת הירושה הרגשית שקיבל ממשפחתו, רגשות האשמה, הדחייה, אי-השייכות, הטראומה והבדידות הקיומית, או לפעול במציאות, לחלום בגדול ולשאוף מעלה מעלה – למרות הכל. טיפול פסיכולוגי מעצים כנראה לא היה נגיש עבורו, אך חלומותיו המפורסמים אודות גדולה וקבלת הכרה מצד משפחתו בערכו, מגלים את בחירתו בחיים והתרחקותו מתחושת המסכנות אליה נולד. כך אנו גם רואים כי יוסף, לאורך השנים, ובעיקר במצבים הירודים – בבור אליו נזרק ובבית האסורים, אינו מתאונן על מצבו, לא מביע מרמור וגם לא בוחר בדרך של אלימות או עבריינות, אשר היו יכולות להתקבל כמובנות בסיטואציות פוגעניות שכאלו. יוסף ממשיך לדבוק באסטרטגיה של חייו – להאמין בעצמו, לשאוף ולעלות מכל בור אליו הוא מושלך, ולהתעלות על המציאות – "בן פורת יוסף".

ו. "נמצא שבכל אחד מישראל מקושר בו בחינת יוסף, שהוא בחינת שלום", כך כתב רבי נחמן מברסלב. אכן, הקריאה על בחירותיו של יוסף, ויתרה מכך – על הפיכתו בסופו של יום למשביר לכל ארץ מצרים, מעניקה תקווה ואמונה שאפשר להשתקם ולהיבנות גם מנקודת פתיחה מלאת ייאוש וטרגדיה. הבנת תנועת "ירידה צורך עליה" המאפיינת את מסכת חייו של יוסף, היא במובן מסוים הבנת תנועת העולם – ששתי התנועות גם יחד נדרשות להשתלמותו, כאשר המגמה הראשית היא ההתעלות המתמדת וריבוי האור. וכדברי הרב קוק המאפשרים מבט אופטימי יותר ואפילו בהסתרה: "העליות והירידות הן תדיריות, במצב האדם היחיד, ובמצב העולם בכללו, ומכל מקום התנועה בכללה היא תנועת עליה וביסום. וחילופי המצב אפילו בעת ירידה גדולה אין להם כי אם ערך של מילוי הירח ומיעוטו, או זוטו של ים ונסיגתו, או הנשימה הפנימית, המשיבה את הרוח אל תוכיותו של החי, והחיצונית, הדוחפת אותו מתוכו, או הערות והשינה, שאף על פי שהם נראים כהפכים מכל מקום שניהם יחד הם מחוללי החיים השלמים".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.