שבט בנימין על סף הכחדה – הפתרון הדרמטי של בני ישראל: פרק כ"א, הפרק האחרון בספר שופטים

פרק הסיום הדרמטי בספר שופטים: מאבק לשיקום שבט בנימין לאחר מלחמת האחים והיעדר מנהיגות מאחדת בישראל

יונתן הלוי
פורסם י"ח כסלו התשפ"ה 19.12.24 12:34

אא

פייסבוק הדפסה ווטסאפ

תקציר הפרק

פרק כ"א, הפרק האחרון בספר שופטים, מתאר את המאמצים של עם ישראל לפתור את המשבר שנגרם בעקבות מלחמת האחים מול שבט בנימין.

לאחר המלחמה, נשבעו בני ישראל במצפה שלא לתת את בנותיהם לנישואין עם שבט בנימין. העם עולה לבית אל ומתאבל על המצב הקשה, כשהם מבינים ששבט בנימין כמעט ונמחק. העם מחפש דרך להבטיח שנשים יינתנו לשבט בנימין מבלי להפר את השבועה.

מאחר שתושבי יבש גלעד לא השתתפו באספת ישראל, נשלחת משלחת שהורגת את תושביה מלבד 400 בתולות, הניתנות לבני בנימין. כדי לספק נשים נוספות לשאר הנותרים, בני ישראל מאפשרים לבני בנימין לחטוף נשים מבנות שילה במהלך חג שנערך שם, תוך התחייבות להרגיע את בני המשפחות. בני בנימין חוזרים לנחלתם, בונים מחדש את עריהם ומתיישבים בהן, וגם העם חוזר לשגרה.

הפרק משקף את המורכבות של חוק, מוסר ומנהיגות בימי השופטים, ומסתיים בהדגשה על היעדר המלך בישראל, כאשר "איש הישר בעיניו יעשה".

הפרק המלא

(א) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה.

(ב) וַיָּבֹא הָעָם בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹוקים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל.

(ג) וַיֹּאמְרוּ לָמָה ה' אֱלֹוקי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד.

(ד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים.

(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד.

(ד) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים.

(ה) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת.

(ו) וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

(ז) מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה' לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים.

(ח) וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל.

(ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד.

(י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף.

(יא) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר תַּחֲרִימוּ.

(יב) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

(יג) וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם.

(יד) וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן.

(טו) וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

(טז) וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה.

(יז) וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל.

(יח) וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.

(יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה.

(כ) ויצו [וַיְצַוּוּ] אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.

(כא) וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

(כב) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב [לָרִיב] אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ.

(כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.

(כד) וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.

(כה) בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.

ביאור מילים קשות בפרק

אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה: אף אחד מאיתנו לא ייתן לבת שלו להתחתן עם אדם משבט בנימין, כיוון ששבט בנימין חיזקו את ידיהם של הרשעים שהרגו את הפילגש, ולא רצו למסור אותם לידי בני ישראל.

לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד: ה' אלוקינו! למה גרמנו לתקלה גדולה כל כך, שיהיה חסר שבט שלם מישראל, למה גרמנו לכך ששבט בנימין יימחק לגמרי.

וַיִּתְפָּקֵד הָעָם: בני ישראל בדקו היטב פעם נוספת.

וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן: עם ישראל התחרט על מה שהוא עשה לשבט בנימין.

פירושים מעניינים של פרשנים

מלבי"ם: אם בני שבט בנימין לא היו הורגים כל כך הרבה חיילים מבני ישראל, לא היו בני ישראל משמידים את כל שבט בנימין. לכן, בני ישראל שאלו מה היה החטא שלהם – של בני ישראל – שגרם לכך שהם היו צריכים לצאת למלחמה נגד שבט בנימין ולהינגף בפניהם, עד שהוצרכו להילחם ולהשמיד את כל שבט בנימין.

רד"ק: אין מדובר בסימנים על העיר שילה בעצמה, שהרי כולם ידעו היכן ממוקמת שילה. אלא שהחג היה מתקיים בכרמים שהיו מחוץ לשילה, והנביא מציין בדיוק רב את המקום מחוץ לעיר שילה שבה הייתה החגיגה מתקיימת. עוד כתב רד"ק שסביר להניח שהחג היה מתקיים באחד החגים מהתורה: פסח, סוכות או יום כיפור.

רש"י: הכוונה היא שהאבות ייצאו להילחם בבני ישראל שהציעו לבני שבט בנימין לחטוף להם נשים. לפי פירושו, המשך הפסוק "חנונו אותם" מוסב על בני ישראל – בני ישראל עונים לאבות שהם ריחמו על שבט בנימין.

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

ארור נותן בתו לבנימן: בט"ו באב הותרו שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב: ארור נותן בתו לבנימין, מקרא קראו ורחקו, מקרא קראו וקרבו.

מקרא קראו ורחקו: אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.

מקרא קראו וקרבו דכתיב: גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדין לא נולד בנימן.

רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בחמשה עשר באב הותרו שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב: ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה. מאי דרוש? ממנו ולא מבנינו.