תפילת שחרית מעולם לא הייתה כזו: כך תמצאו חידוש ושמחה בכל פסוק בתפילה

רבים מתקשים לומר את פסוקי דזמרא מדי יום בתפילת שחרית, כי חשים שהדברים חוזרים על עצמם, ואין כל חידוש ממזמור למזמור, עד שנדמה להם בטעות כי כל המזמורים חוזרים על אותו רעיון – להלל ולשבח לה' על כל מעשיו הגדולים.

הרב פינקוס מזמין אותנו להתבונן מחדש באמירת פסוקי דזמרא. הוא מדגיש כי כל פסוק במזמורים אינו חזרה סתמית, אלא הזדמנות לעבודת נפש ייחודית. באמצעות מחשבה, דמיון ורגש, ניתן להפוך את אמירת המזמורים למסע רוחני מרגש, שבו כל מילה וכל רעיון מציתים את הלב

להלן מספר דוגמאות, אותן הציע הרב כדי להדגים את הדרך לפתוח את הלב והרגש:

"הללו את ה' מן השמים" – להשתמש בדמיון כדי להעלות בעיני רוחנו את השמים התכולים והמאירים, ולחשוב כיצד הם עצמם מהללים את הבורא.

"הללוהו שמי השמים" – לעזוב את המראה המוחשי של השמים ולחשוב על שמי השמים – מקומות רוחניים עליונים ונשגבים מעל השמים, שגם בהם נשמעים קולות הלל ושבח.

"הללוהו כל מלאכיו" – לדמיין את ריבוי המלאכים, ריבי רבבות יצורים רוחניים, הנמצאים בעבודת ה' מתמדת, ומהללים את שמו הקדוש.

"הללוהו כל צבאיו" – לעבור אל צבא השמים, הדרגות הרוחניות הגבוהות המוזכרות בספר יחזקאל, ולתאר כיצד גם הם משתתפים בשבח.

"הללוהו שמש וירח" – להתמקד בשמש, עוצמתה, גודלה העצום (פי 170 מכדור הארץ לפי הרמב"ם), תפקידה כנותנת חיים, ולדמיין כיצד היא מהללת את ה' בכל רגע.

"הללוהו במרומים" – ואם כבר ראינו את השמש, ליבנו נמשך גבוה יותר, למרומים, שם נפרשים לעינינו מלאכים נשגבים כ"מיכאל" ו"גבריאל".

"הודו לה'" – לא מדובר רק על אמירת תודה כללית, אלא על עצירה והעמקה בהודאה על אינספור הפרטים בחיינו. על הראייה, השמיעה, הבריאות, הפרנסה, וכל דבר קטן כגדול בחיינו, שכל אחד מהם מצריך הודאה בפני עצמה.

"קראו בשמו" – כאן העבודה משתנה לגמרי: אין זו הודאה פרטית, אלא שליחות כלל-עולמית. האדם מדמיין עצמו כשליח על מגדל גבוה, קורא לכל העולם להכיר בנוכחות ובגדולת ה'. הוא מדמיין עצמו עובר ממקום למקום – ניו יורק, לונדון, מוסקבה, הודו וסין – ומלמד את עמי העולם, שאינם מכירים את ה', על נפלאות הבריאה ועל עומק הנהגת הבורא.

"שירו לו" – כאן מתחילה עבודה של שירה לה'. השירה מבטאת שמחה פנימית והתעלות.

"זמרו לו" – זו עבודה אחרת, זמרה. השירה והזמרה שונות זו מזו, ולכל אחת אופי ייחודי משלה. השירה היא הבעת רגשות כללית, בעוד הזמרה מתמקדת ביצירת הרמוניה וביופי מסודר ומובנה.

"שיחו בכל נפלאותיו" – אחרי השירה והזמרה, מגיעה עבודת השיח. האדם מפסיק לשיר ומתחיל לשוחח בפשטות עם אנשים סביבו, לספר להם על נפלאות ה' ועל הפלאים שראו עיניו. זהו רגע של חיבור אישי ויומיומי, שבו גם האוטובוס הופך למקום של שיח על הבורא.

"התהללו בשם קדשו" – כאן האדם מתמלא גאווה על כך שהוא שייך לבורא העולם. הוא אומר לאחרים בגאווה: "אתם יודעים מי עשה את כל זה? זה אבא שלי! והוא אוהב אותי ודואג לי. הוא מבטיח שכל זמן שאדפוק על דלתו, היא תיפתח לי."

הרב מדגיש כי כל פסוק מזמין אותנו לעבודה חדשה, ייחודית ומלאת חיות. כאשר האדם מתרגל לקרוא את המזמורים בצורה זו – מתוך מחשבה, דמיון ורגש – הם הופכים לחוויה עמוקה של התחדשות יומיומית.

כך, התפילה אינה רק פעולה שגרתית, אלא זמן של תענוג, דבקות ושמחה בה', המלא בחידושים ונפלאות. כל פסוק הוא הזדמנות לעבודת נפש, וכל יום הופך למסע רוחני מרגש, שבו האדם מתקרב לבוראו ומתמלא שמחה וכוח בעבודת ה'.