"קיבלנו את החבילה מהמקום הכי קשה שלה – הבן שלנו לא חי ולא מת"

אם במשך למעלה מ-400 הימים שחלפו מאז פרוץ המלחמה, חשה איילת סמרנו, אימו של החטוף יונתן סמרנו, כי היא אינה מסוגלת לתפקד מרוב לחץ ומחשבות, בשבוע האחרון זה כבר הגיע לדבריה לשיא.

"שבוע שלם שאני לא ישנה בלילות אפילו רגע", היא מציינת, "יש לי לחצים אמיתיים בחזה ובגוף וסטרס של ממש. מידי פעם אני מתכנסת בתוך עצמי ומדמיינת: 'איך יונתן ייראה, ובאמצע מה זה יקרה? איך פתאום בשעה הכי לא צפויה יתקשרו אליי מתל השומר ויעדכנו 'יונתן בידינו'? המחשבות לוקחות אותי למקומות טובים יותר וטובים פחות, אלו ימים עם מכבש גדול של לחצים ופחד נוראי מפני הבאות. ככל שהדיבורים על העסקה נשמעים רציניים ונראה שהעסקה מתבשלת, כך הלחץ גדל, והפחד וההתרגשות מציפים אותי באופן שאי אפשר להכיל".

איילת סמרנו עם בנה יונתן

לא חי ולא מת

במקרה של משפחת סמרנו אין זו רק ההתרגשות לקראת היתכנות שחרורו של יונתן בעזרת השם בקרוב ממש, אלא גם המתח הרב לקראת פתרון מצב של חוסר וודאות שמלווה אותם כבר יותר משנה.

"מצבו של יונתן אינו ידוע", מבהירה אמו, "אמנם הייתה וועדה שקבעה כי הוא נהרג, אך ככל שחקרנו את הדברים הבנו שלא היה לוועדה ממש על מה להתבסס, ולכן אנחנו לא מקבלים את הקביעה שלה".

איילת עוצרת לרגע, ומחזירה אותנו לאותו בוקר בלתי נשכח בשמחת תורה: "יונתן היה במסיבת נובה עם חברים, ובשעה 6:29 כשהתחילו טילים ואזעקות, הם עלו על הרכב ויצאו לכיוון הבית. הם היו הרכב הראשון או השני שעזב את שטח המסיבה, וכשנסעו אל עבר הקיבוצים נתקלו בשוטר שהורה להם למצוא מחסה מהטילים ולא להתקדם הלאה. בעקבות כך הם עשו פרסה והגיעו לקיבוץ בארי, ממש באותם רגעים שהגיעו לשם המחבלים.

"המחבלים ירו על הרכב שלהם, ולאחר מכן המשיכו לתוך הקיבוץ. רק אחרי כשעתיים, כשהגיעו הבוזזים, הם סחבו את יהונתן והחברים מהרכב אל המדרכה, גנבו כל מה שהיה ברכב וכן גנבו את הרכב עצמו. אחרי שחלף זמן נוסף הגיע ג'יפ לבן עם שני מחבלים שחטפו רק את יונתן ואילו את החברים הותירו ללא רוח חיים על הקרקע. כך למעשה הוא נחטף לעזה".

איילת מציינת כי הובהר להם על ידי הוועדה בשלתי אפשרי שיונתן בין החיים, שכן לא ייתכן ששרד שעתיים, ובעצם כך נקבע מותו, ללא הוכחה אמיתית מהשטח.

איך נודעו לכם הפרטים על מה שעבר עליו באופן כה מדויק?

"הפרטים נמסרו לנו מגורמי הביטחון כשהם מסתמכים על סרטונים ובעיקר על מצלמות האבטחה של הקיבוץ שתיעדו את החטיפה. אבל בסרטון לא רואים איפה יונתן נורה או מה מצבו. לכן אנחנו לא מוכנים לקבל את קביעת המוות הזו, כי אין כאן וודאות, הכל רק סירטון, והספקנו לשמוע על לא מעט מקרים במהלך המלחמה בהם אנשים נפגעו באופן אנוש ממש והיו בטוחים שהם מתים, ולבסוף הם החלימו והשתקמו".

מתי הייתה הפעם האחרונה בה שוחחת עם יונתן?

"הפעם האחרונה הייתה בערב בו יונתן יצא למסיבה, כאשר הורדתי אותו בנקודת המפגש עם החברים. בבוקר, כשנשמעה האזעקה הראשונה, ניסיתי להשיג אותו והוא לא ענה לטלפון, אך חבר שהיה איתו ברכב דיבר עם הוריו והסביר להם שהם בדרך לתל אביב. אחר כך הוא סיפר שהם 'מגיעים למקלט', וזה מה שכל כך מחריד פה, כי הם חשבו לתומם שכאשר הגיעו לבארי הם במקלט ובטוחים מכל רע, בזמן שהם נקלעו ללב התופת ודקות ספורות אחרי סיום השיחה ירו עליהם".

פשוט לקוות

כשאיילת מתבקשת לספר על מה שעבר עליהם בשנה האחרונה, היא משיבה מעומק הלב: "חווינו געגועים גדולים וצער עצום. אין מילים שיוכלו להביע את התחושות שלנו לאור העובדה שקיים אי ודאות נורא לגבי המצב של הבן שלנו. תחשבו מה זה שמבקשים מאתנו לשבת שבעה בלי שום הוכחה וודאית. הלב שלנו נקרע בכל יום מחדש.

"בתוך הימים האלו שבהם אנו חשים אבל ותקווה לסירוגין, אנו שומעים כל הזמן דיבורים על עסקאות עם קטלוגים של 'חיים' ו'מתים' ובראש שלי עוברת המחשבה: 'מתייחסים לבן שלי כחלל, בזמן שאף אחד לא יודע מה מצבו באמת'. אפשר לומר שקיבלנו את החבילה מהמקום הכי קשה שלה, כי הבן שלנו גם חי וגם מת, אנחנו לא מתאבלים, אבל גם התקווה אינה מושלמת. אגב, יונתן לא היחיד שנמצא במצב הזה, אני מכירה לפחות עוד שלושה מקרים בהם המצב דומה, וגם שם בני המשפחה לא מוכנים לקבל את הקביעה כל עוד לא יראו זאת".

ואיך נראים חיי היום-יום שלך? חזרת באופן כלשהו לשגרה?

"לשגרה לא חזרתי כלל, אבל לעבודה דווקא כן. בשונה מרוב ההורים האחרים, התעקשתי לחזור לעבוד, כי הרגשתי שאני צריכה להפעיל את המוח. ידעתי שאם אתעסק רק במחשבות על יונתן אני עלולה להתמוטט ולקרוס, והעבודה מספקת סוג של מקום בריחה. אבל כמובן שזו לא שגרה אמיתית, ואני מוצאת את עצמי לא פעם במהלך יום עבודה כשאני מחזיקה את עצמי ולא מבינה מה אני עושה פה, במשרד, כשהמחשבות נודדות אל יונתן ועוסקות אך ורק בו. אנחנו חושבים עליו ומייחלים לשובו בכל רגע – 24 שעות ביממה".

ומה נותן לך כוח במצב כל כך בלתי אפשרי?

"קודם כל זהו יונתן בעצמו. הוא הבן שלי, הדבר היקר ביותר עבורי בעולם, וברור שאני לא יכולה להניח לזה, אלא חייבת לקום, לעשות, להיאבק ולהילחם, לחשוב בכל יום מחדש על רעיונות שאולי יוכלו להועיל. בנוסף, גם התקווה מחזיקה ונותנת כוח. אני נפגשת לא מעט עם משפחות של חטופים, ורואה שיש ביניהן  את ההורים שחווים ומשדרים רק דיכאון ופסימיות. אין להם תקווה, הם מדברים רק על הגרוע מכל ורואים רק שחור. במצבים כאלו אני אומרת לעצמי: 'מזל שיש לי את התקווה, כי בזכותה אני רואה את הדברים אחרת, וגם אם אני משלה את עצמי ולא מספיק מציאותית, זה לפחות עוזר ונותן לי כוח בתוך כל הכאוס הזה".

בנוסף, מסתבר שגם עם ישראל מחבק ונותן הרבה תקווה. "מזדמן לי להרצות בכל מיני מקומות", מציינת איילת, "ואחרי ההרצאה אנשים תמיד ניגשים אליי, מקיפים אותי, ותמיד יש להם חיזוקים ומילים חמות. באחת ההרצאות האחרונות התקרב אליי מישהו ועמד בצד מבלי לגשת. בשלב מסוים פניתי אליו ושאלתי: 'אתה מחכה לי?' והוא הגיב: 'זה בסדר, רק רציתי לספר לך שלפני קום המדינה גם היו חטופים, וסבא שלי היה ביניהם. נאמר לסבתא שהוא כבר לא בין החיים וכולם התאבלו עליו, ואז הייתה ההחזרה והופתעו לקבל אותו הולך על הרגליים. קשה לתאר כמה כוח שהסיפור הזה נתן לי, כדי להמשיך פשוט להאמין ולקוות".  

כמו יעקב אבינו

בימים אלו מתרגשת איילת מהמחשבה על השבת הקרובה, פרשת וישב, העומדת להיות "שבת להשבת החטופים" בכל רחבי העולם, בסימן "את אחיי אנוכי מבקש".

מדובר ביוזמה של ארגונים שונים, ביניהם 'הידברות', 'כיסופים', 'איילת השחר' ו'פורום תקווה' שקוראים ליהודים במאות קהילות בארץ ובעולם להדליק נר מיוחד בערב שבת למען החטופים, וכן לצאת בתפילת 'לכה דודי' עם כל הקהל לרחובה של עיר, להקריא בסיום התפילה את שמות החטופים ולהשתדל להוסיף ככל הניתן תפילות, תהילים ומעשים טובים לזכותם.

"אני לא אדם דתי, אבל באופן אישי מתחברת באופן מיוחד לפרשת השבוע שנקרא בשבת הקרובה", מציינת איילת. "מספרים שם על אחי יוסף שסיפרו לאביהם כי חיה רעה אכלה את יוסף, אבל יעקב מאן להתאבל על בנו, כי הוא האמין כל הזמן שיוסף חי, ממש כמו שאני מאמינה ביונתן שלנו. גם המשכו של הסיפור, כשיוסף נמצא במצרים, דומה באופן מבהיל לסיפור שלנו, כשיונתן ויתר החטופים מצויים כבר יותר משנה בעזה. אני כל כך מאחלת לעצמנו סוף דומה – של מפגש מחודש עם יונתן בקרוב, ואגב, גם שם אביו של יונתן הוא יעקב".

באופן אישי מבקשת איילת לנצל את הבמה כדי לקרוא לכמה שיותר אנשים בעם ישראל להצטרף ליוזמה החשובה:  "גם אני, כמו רבים מעם ישראל, מרגישה שהמלחמה הזו פרצה על רקע הכאוס ששרר במדינה והעובדה שלא ידענו לקבל אחד את השני. אני בטוחה שאם רק נלמד להכיל, לקבל ולאהוב, נגלה שהכל פתיר ולא חייבים לריב ולשנוא. זו גם הסיבה שאני מתרגשת כל כך לראות את היוזמות שמגיעות מתוך הציבור הדתי. שוב ושוב אני רואה את הקהילה הזו פותחת ידיים ומעבירה לנו את המסר: 'זה בסדר, תהיו מי שאתם ותתנהגו איך שאתם רוצים, ואתם עדיין אחים שלנו'.

"בשבת הקרובה הם יעשו זאת שוב, והפעם באופן כל כך מרגש – כשהם יוצאים מבית הכנסת ובכך מעבירים את המסר: 'יצאנו מהמקום שכל כך מאפיין אותנו, וכעת כולנו נמצאים במקום אחד – תחת כיפת השמיים, ולכולנו בלב ובנשמה יש תפילה'. אני חושבת שגם אדם שאינו מאמין, כשנתקל בכזו מחווה, הוא לא מסוגל שלא להצטרף. כי בעצם לא דורשים ממנו שום דבר – לא כיפה, לא בית כנסת ולא מניין – פשוט יוצאים אליו החוצה ומעבירים את המסר: 'רק תעמוד, תתפלל ותבקש'. והלוואי שהתפילות יתקבלו ברצון".

להורדת הקובץ עם שמות החטופים לחץ כאן>>