חוק לישראל - פרשת ויקרא, יום שני

תורה

(ז) וְנָֽתְנוּ בְּנֵי אַֽהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָֽרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵֽשׁ: וְיִתְּנוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כַּהֲנָא אֶשָׁתָא עַל מַדְבְּחָא וִיסַדְרוּן אָעַיָא עַל אֶשָׁתָא:
(ח) וְעָֽרְכוּ בְּנֵי אַֽהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָֽעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּֽחַ: וִיסַדְרוּן בְּנֵי אַהֲרֹן כָּהֲנַיָא יָת אֶבְרַיָא יָת רֵישָׁא וְיָת תַּרְבָּא עַל אָעַיָא דִי עַל אֶשָׁתָא דִי עַל מַדְבְּחָא:
(ט) וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵֽיחַ נִיחוֹחַ לַֽיהוָֹֽה: (ס) וְגַוֵיהּ וּכְרָעוֹהִי יְחַלֵל בְּמַיָא וְיַסֵק כַּהֲנָא יָת כּוֹלָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:
(י) וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָֽעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶֽנּוּ: וְאִם מִן עָנָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן אִמְרַיָא אוֹ מִן בְּנֵי עִזַיָא לַעֲלָתָא דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִינֵיהּ:

נביאים ישעיה פרק מג

(כז) אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי: אָבוּךְ קַדְמָאָה חָטָא וּמַלְפָךְ מְרָדוּ בְּמֵימְרִי:
(כח) וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים: (פ) וְאָפֵיס רַבְרְבֵי קוּדְשָׁא וְאֶמְסַר לִקְטָלָא יַעֲקֹב וְיִשְּׂרָאֵל לְחִיסוּדִין:
מד (א) וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ: וּכְעַן שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְּׂרָאֵל דְּאִתְרָעֵיתִי בֵיהּ:
(ב) כֹּה אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ: כִּדְנַן אֲמַר יְיָ דְּעָבְדָךְ וּדְאַתְקְנָךְ מִמְּעֵין יְסַעֲדִנָךְ לָא תִדְחַל עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְּׂרָאֵל דְּאִתְרְעֵיתִי בֵיהּ:

כתובים משלי פרק כא

(כא) רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד: דְּרָדֵף צִדְקְתָא וְחִסְדָא יַשְׁכַּח חַיֵּי וְצִדְקְתָא וִיקָרָא:
(כב) עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה: לִמְדִינְתָא דְגִבָּרֵי סְלִיק חַכִּימָא וְאָחֵת עוּשְׁנָא דְסִבְרָא:
(כג) שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ: דְּנָטֵר פּוּמֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ נָטֵר מִן עָקְתָא נַפְשֵׁיהּ:
(כד) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן: מְמִקְנָא מְרִיחָא זֵידָנָא שְׁמֵיהּ עָבֵד חֶרְיָנָא בְּזֵידָנוּתֵיהּ:

משנה שבת פרק כד

א. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ בַּדֶּרֶךְ, נוֹתֵן כִּיסוֹ לַנָּכְרִי, וְאִם אֵין עִמּוֹ נָכְרִי, מַנִּיחוֹ עַל הַחֲמוֹר. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, נוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בַּשַּׁבָּת, וְשֶׁאֵינָן נִטָּלִין בַּשַּׁבָּת, מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים, וְהַשַּׂקִּין נוֹפְלִין מֵאֲלֵיהֶם:

ברטנורה   (א) מי שהחשיך. נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום. ואע''ג דשלוחו של ישראל הוא לישא את כיסו בשבת, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים: ואם אין עמו נכרי וכו'. הא יש עמו נכרי, לנכרי יהיב ליה. מאי טעמא, חמור אתה מצווה על שביתתו, נכרי אי אתה מצווה על שביתתו. וכשמניח כיסו על החמור משתחשך מניחו עליה כשהיא מהלכת, כלומר לאחר שעקרה רגליה לילך, דלא עבדא עקירה, וכשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה, ולאחר שתחזור ותעקור רגליה לילך יניחנו עליה, כי היכי דלא תעביד הבהמה עקירה והנחה, דאי שביק לה למעבד עקירה והנחה והוא מחמר אחריה ומנהיגה, נמצא מחמר אחר בהמתו בשבת ואסור, אע''פ שאינה טעונה אלא כל דהוא, דכתיב (שמות כ) לא תעשה [כל] מלאכה אתה ובהמתך, איזו היא מלאכה שנעשית בין האדם והבהמה, הוי אומר זה מחמר: הגיע לחצר החיצונה. מילתא באנפי נפשה היא ולאו בדין כיסו קא מיירי: לחצר החיצונה. של עיר, שהוא מקום המשתמר ראשון. כשיבוא לפרק החמור, נוטל בידו מעליו כלים הנטלין בשבת: ושאינם נטלין מתיר את החבלים. של אוכף שהן קשורים, והשקין נופלים:

ב. מַתִּירִין פְּקִיעֵי עָמִיר לִפְנֵי בְהֵמָה, וּמְפַסְפְּסִים אֶת הַכִּפִּין, אֲבָל לֹא אֶת הַזִּירִין. אֵין מְרַסְקִין לֹא אֶת הַשַּׁחַת וְלֹא אֶת הֶחָרוּבִין לִפְנֵי בְהֵמָה, בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָה. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בֶּחָרוּבִין לַדַּקָּה:

ברטנורה   (ב) פקיעי עמיר. קשין של שבלים שאגדן מתירין אותן, דכל זמן שהן קשורין לאו אוכלא נינהו ומתירין אותן לשווינהו אוכלא. אבל פספוס, לפזרן כדרך שרגילין לפזר עשבים לפני בהמה כדי שתריח ריחן ויהיו יפין לה לאכלן, אסור בפקיעי עמיר, דמאחר דאתעבידו אוכלא בהיתר הפקיעין, והפספוס אינו אלא לתענוג בעלמא, ומטרח בדבר שהוא כבר אוכל לא טרחינן: ומפספסים את הכיפים. ענפים לחים של ארז מפזרים ושוטחים אותן לפני הבהמה שתריח ריחן, דבלאו פספוס לא הוו אוכלא: אבל לא את הזירין. הן הן פקיעי עמיר, אלא שהפקיעין יש להן שני קשרים אחד בראשן ואחד בסופן, והזירין יש להן שלשה קשרים קשר אחד יתר באמצען, וקאמרה מתניתין שאין מפספסים את הזירין ואע''פ שהן דחוקים זה בזה ומתחממים והבהמה קצה בהן, אלא מתיר שלשה אגדיהן בלבד, דהתרת אגדיהן משוי להו אוכלא כפקיעין: אין מרסקין את השחת. אין מחתכין עשב של תבואה והיא אספסתא, משום דטרחא שלא לצורך הוא: רבי יהודה מתיר בחרובין לבהמה דקה. ששיניה דקות וקשין לה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ג. אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל, וְלֹא דוֹרְסִין, אֲבָל מַלְעִיטִין. וְאֵין מַמְרִים אֶת הָעֲגָלִים, אֲבָל מַלְעִיטִין. וּמְהַלְקְטִין לַתַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתְנִין מַיִם לַמֻּרְסָן, אֲבָל לֹא גוֹבְלִים. וְאֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ, אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אֲוָזִין וְתַרְנְגוֹלִים וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדְּסִיּוֹת:

ברטנורה   (ג) אין אובסין. [אין] מאכילין אותו על כרחו ותוחבים לו בגרונו. ופירוש אובסין, עושין לה אבוס בתוך מעיה: ולא דורסין. שדורס המאכל לתוך גרונה, ומיהו לא הוי כמו אובסין: אבל מלעיטים. שתוחב לו המאכל למקום שיכול להחזיר: אין ממראין. מפטמין, לשון וחלב מריאים (ישעיה א). ופירוש המראה, שתוחב לו המאכל לפנים מבית הבליעה במקום שאינו יכול להחזיר: ומהלקטין לתרנגולים. שתוחב המאכל לתוך פיו במקום שיכול להחזיר: אבל לא גובלין. אין לשין אותן במים: אין נותנין מים לפני דבורים. שאין מזונותיהן עליו, שיוצאין ואוכלין בשדה ומים מצויין להם באגמים: דורסיאות. יונים שגדלים בבתים. ונקראים דורסיות על שם הורדוס המלך שהיה מגדל מהן בארמונו:

ד. מְחַתְּכִין אֶת הַדְּלוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן:

ברטנורה   (ד) מחתכין את הדלועים. התלושים: לפני הבהמה. ואע''ג דסתמן לאו למאכל בהמה קיימי אלא לאדם: ואת הנבלה. שנתנבלה היום. ואף על גב דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה: רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה. דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה ליה לבהמה, ואפילו חולה מערב שבת סובר שתתרפא. ואין הלכה כרבי יהודה:

ה. מְפִירִין נְדָרִים בַּשַּׁבָּת, וְנִשְׁאָלִין לִדְבָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. פּוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר, וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלִית וְאֶת הַמִּקְוֶה. וּמַעֲשֵׂה בִימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בְּטָפִיחַ, וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקִדָּה בְגֶמִי לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו. וּמִדִּבְרֵיהֶן לָמַדְנוּ, שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ה) מפירין. בעל לאשתו ואב לבתו: ונשאלין. לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא יאכל היום. ואנשאלין דוקא קאי, דאילו בעל או אב מפר בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאינן לצורך השבת, כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו בלבד. ונדרים שהן לצורך השבת אפילו היה לו פנאי להשאל עליהם קודם השבת נשאלין עליהם בשבת: פוקקין את המאור. החלון שממנו האורה נכנסת סותמין אותו בלוח או בשאר כל דבר שרגילין לסתום בו: ומודדין את המטלית. כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, מודדין אותה אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות, לידע אם נטמאו הטהרות אם לאו, דמטלית פחותה משלש על שלש אינה לא מיטמאה ולא מטמאה: ואת המקוה. לידע אם יש בה אמה על אמה ברום שלש אמות. שאלו מדידות של מצוה הן לפיכך מותר למדוד אותן בשבת: שפקקו את המאור. את החלון. וקרוי מאור, שממנו האורה נכנסת: בטפיח. פך של חרס: מקדה. כלי חרס: בגמי. להכי נקט גמי, שראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא: לידע אם יש בגיגית פותח טפח. כמין שביל קטן היה בין שני בתים, שלא היה מקורה אלא שגיגית מונחת על גבו, והיו חלונות פתוחות מן הבתים אל השביל, והיו חוששין שמא ימות מת בבית אחד ותהא הטומאה באה מן החלון אל השביל ומן השביל אל הבית האחר דרך החלון הפתוח, לפיכך פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו בטפיח של חרס, וגבו לצד (השביל) [הבית], וכלי חרס אינו מיטמא מגבו וחוצץ, כי חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצאת הגיגית מאהלת על השביל והטומאה באה דרך השביל מבית זה לבית זה. אחר כך הוצרכו לפתוח החלון וליטול אותו טפיח הפקוק בחלון, ובאו לידע אם יש באותו סדק של גיגית פותח טפח ואין שם אוהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאה מן השביל דרך סדק שבגיגית כלפי מעלה, או אין בסדק של גיגית פותח טפח ונמצאת השביל כאוהל ומביאה את הטומאה מבית לבית, ומדדו מקדה של חרס וקשרוה בגמי והושיטוה כלפי מעלה, לראות אם היה בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו: ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה, או להתלמד על דבר הוראה:

גמרא שבת דף קנ''ה ע''ב

תַּנְיָא נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי כֶלֶב וְאֵין נוֹתְנִין מְזוֹנוֹת לִפְנֵי חֲזִיר. וּמַה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה. זֶה מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ וְזֶה אֵין מְזוֹנוֹתָיו עָלֶיךָ. אָמַר רַב אָשֵׁי מַתְנִיתִין נָמֵי דַיְקָא. דְּתָנֵי אֵין נוֹתְנִין מַיִם לִפְנֵי דְבוֹרִים וְלִפְנֵי יוֹנִים שֶׁבַּשּׁוֹבָךְ. אֲבָל נוֹתְנִין לִפְנֵי אַוָּזִין וְלִפְנֵי תַרְנְגוֹלִין וְלִפְנֵי יוֹנֵי הַרְדִּיסִיּוֹת. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּהַנֵּי מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ וְהַנֵּי אֵין מְזוֹנוֹתָן עָלֶיךָ. וּלְטַעְמִיךְ מַאי אִרְיָא מַיָּא אֲפִילוּ חִיטֵי וְשַׂעֲרֵי נָמֵי לָא. אֶלָּא שַׁאנֵי מַיָּא דִשְׁכִיחֵי בְּאַגְמָא. דָּרַשׁ רִבִּי יוֹנָה אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה מַאי דִּכְתִיב (משלי כ''ט) יוֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים, יוֹדֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכֶלֶב שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מוּעָטִין. לְפִיכָךְ שׁוֹהָא אֲכִילָתוֹ בְמֵעָיו שְׁלשָׁה יָמִים. כְּדִתְנַן כַּמָּה תִּשְׁהֶא אֲכִילָתוֹ בְּמֵעָיו וִיהֵי טָמֵא. בְּכֶלֶב שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, וּבְעוֹפוֹת וּבְדָגִים כְּדֵי שֶׁתִּפּוֹל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף. אָמַר רַב הַמְנוֹנָא שְׁמַע מִינָהּ אוֹרַח אַרְעָא לְמֵשְׁדָא אוּמְצָא לְכַלְבָּא. וְכַמָּה אָמַר רַב מָרִי מְשַׁח אוּדְנֵיהּ וְחוּטְרָא אֲבַתְרֵיהּ. הַנֵּי מִילֵי בְּדַבְרָא. אֲבָל בְּמָתָא לָא, דְּאָתֵי לְמִסְרַךְ. אָמַר רַב פַּפָּא לֵית דְּעַנְיָא מִכַּלְבָּא וְלֵית דְּעָתִיר מֵחֲזִירָא:
 

רש''י  אין מזונותיו עליך. דשכיחי להו בדברא: חזיר אין מזונותיו עליך. דארור יהודי שמגדל חזירים: דשכיחי באגמא. אבל מזונו' לא שכיחי להו: שמזונותיו מועטין. שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה: כמה תשהא במעיו. דהכלב שאכל בשר ומת הכלב בבית תוך שלשה ימים מטמא באוהל אבל בחייו לא מטמא דטומאה בלועה בבעלי חיים לא מטמא כדאמר בבהמה המקשה: ש''מ. מדקאמר שהקפיד הקב''ה על מזונותיו: משח אודניה. מעט כמדת אזנו: וחוטרא אבתריה. יכהו במקל מיד שלא יהא מרגילו אצלו: אבל במתא לא. ליתיב ליה מידי אי לאו דידיה הוא: משום דאתי למיסרך. בתריה ויפסידו: לית דעתיר מחזירא. שכל מאכל ראוי לו ומוצא לאכול ואף מאכילין לו הרבה:

זוהר ויקרא דף ד' ע''א

רִבִּי יְהוּדָה אָמַר אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים אִלֵּין כָּל מָארֵי דִיבָבָא וִילָלָה דְּאִתְבְּסָמוּ כֻלְּהוּ וְאִתְבְּרָכוּ כַּחֲדָא דְּהָא מִסְעוּדָתָא דְמַלְכָּא מִתְהַנְיָין כֹּלָּא. וְאֵימָתַי אַכְלֵי כֻלְּהוּ בְשַׁעְתָּא דְמַלְכָּא אִתְחֲדֵי וְעַל דָּא מַלְכָּא אִתְחֲדֵי וְחָדֵי לְמַטְרוֹנִיתָא בְקַדְמֵיתָא לְבָתַר כֻּלְּהוּ אַכְלָן וְחַדָּאָן. רִבִּי אַבָּא אָמַר אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים אִלֵּין אִינוּן שִׁית דְקָאַמְרָן וְאִלֵּין אִינוּן דִּכְתִיב בְּהוּ (שיר א') הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְגוֹמֵר. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ מֵהַהוּא יַיִן דְּרַוֵּי לְכֹלָּא רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר כָּל אִינוּן דִּלְתַתָּא דְכֵיוַן דְּאִינוּן שִׁית אִתְבָּרְכָאָן כֻּלְּהוּ דִלְתַתָּא מִתְבָּרְכָאָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר כֹּלָּא שַׁפִּיר אֲבָל רָזָא דְמִלָּה אִכְלוּ רֵעִים לְעֵילָא שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים לְתַתָּא אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר מָאן אִינוּן לְעֵילָא וּמָאן אִינוּן לְתַתָּא. אָמַר לֵיהּ יֵאוֹת שָׁאַלְתָּא דָא אֲתַר עִלָּאָה דְּאִינוּן בְּאַחֲדוּתָא בְחֶדְוָותָא דְלָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין אִלֵּין אִקְרוּן רֵעִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב') וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן וְעֵדֶן וְהַהוּא נָהָר לָא מִתְפָּרְשָׁן לְעָלְמִין וְאִשְׁתְּכָחוּ לְעָלְמִין בִּרְעוּתָא בְאַחֲדוּתָא בְחֶדְוָותָא. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דוֹדִים אִלֵּין אִינוּן לְתַתָּא דְּאִקְרוּן דּוֹדִים לְזִמְנִין יְדִיעָן וְהָא אוֹקִימְנָא. תָּא חֲזֵי בְּאִינוּן עִלָּאֵי כְתִיב בְּהוּ אֲכִילָה בְּלָא שְׁתִיָּה. מָאי טַעֲמָא. מָאן דְּאִית לֵיהּ גַּרְבֵּי דְחַמְרָא אֲכִילָה בַעְיָא וּבְגִין דְּתַמָּן שַׁרְיָיא חַמְרָא דְמִנְטְרָא כְּתִיב בְּהוּ אֲכִילָה. וּבְאִינוּן תַּתָּאֵי דְבַעְיָין שַׁקְיוּ כְּתִיב בְּהוּ שְׁתִיָּה דְהָא כָל נְטִיעָן שַׁקְיוּ בַעְיָין מִנַּחְלָא דַעֲמִיקָא וְעַל דָּא בְאִלֵּין אֲכִילָה וּבְאִלֵּין שְׁתִיָּה. אִלֵּין רֵעִים וְאִלֵּין דּוֹדִים אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר אִתְחֲזֵי דְּהָא דוֹדִים חֲבִיבוּתָא אִינוּן אֲמָאי אִינוּן תַּתָּאֵי. אָמַר לֵיהּ אִינוּן דְּתָאֲבִין דָּא לְדָא וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין תָּדִיר אִקְרוּן דּוֹדִים. וְאִינוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי תָּדִיר וְלָא מִתְכַּסְיָין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא אִקְרוּן רֵעִים. וְעַל דָּא אִלֵּין דּוֹדִים וְאִלֵּין רֵעִים. אִלֵּין בִּרְעוּתָא בְאַחֲדוּתָא תָּדִיר וְאִלֵּין בְּתִיאוּבְתָּא לְזִמְנִין. וְדָא הוּא שְׁלֵימוּתָא דְכֹלָּא בְּגִין דְּתִתְבָּרַךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּכְדֵין חֶדְוָותָא בְכֻלְּהוּ עָלְמִין:
 

תרגום הזוהר
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ הֵם כָּל בַּעֲלֵי יְבָבָה וִילָלָה, שֶׁכֻּלָּם נִתְבַּשְׂמוּ וְנִתְבָּרְכוּ יַחַד, בַּיּוֹם שֶׁהוּקָם הַמִּשְׁכָּן, כִּי מִסְּעֵדַּת הַמֶּלֶךְ, נֶהֵנוּ כֵּלָּם. וּמָתַי אוֹכְלִים כֻּלָּם. הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁהַמֶּלֶךְ בָּא שָׂמֵחַ. וְעַל כֵּן הַמֶּלֶךְ הֻשְׂמָח, וּמְשַׂמֵּחַ אֶת הַמַּלְכָּה תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אוֹכְלִים כֻּלָּם וּשְׂמֵחִים. רַבִּי אַבָּא אָמַר. אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים אֵלּוּ הֵם שִׁשָּׁה קְצָווֹת דִּזְעֵיר אַנְפִּין שֶׁאָמַרְנוּ, וְאֵלּוּ הֵם שֶׁכָּתוּב בָּהֶם הֱבִיאֲנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו וְגוֹ'. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ, הַיְנוּ מִיַּיִן הַהוּא הַמַּרְוֶה הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל אֵלּוּ שֶׁלְּמַטָּה. כֵּיוָן שֶׁאֵלּוּ שִׁשָּׁה קְצָווֹת מִתְבָּרְכִים, כֻּלָּם שֶׁלְּמַטָּה מִתְבָּרְכִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הַכֹּל יָפֶה. אֲבָל סוֹד הַדָּבָר, אִכְלוּ רֵעִים, לְמַעְלָה. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, לְמַטָּה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר מִי הֵם לְמַעְלָה וּמִי הֵם לְמַטָּה. אָמַר לוֹ, יָפֶה שָׁאַלְתָּ, לְמַעְלָה, זֶה מָקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁהֵם בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה שֶׁאֵינָם מִתְפָּרְדִים זֶה מִזֶּה לְעוֹלָם, אֵלּוּ נִקְרָאִים רֵעִים. זֶה שֶׁנֶאֱמַר וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן. וְעֵדֶן, וְנָהָר הַהוּא, אֵינָם נִפְרָדִים לְעוֹלָם, וּלְעוֹלָם הֵם נִמְצָאִים בְּרָצוֹן בְּאַחְדוּת וּבְשִׂמְחָה. שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים, אֵלּוּ הֵם לְמַטָּה, הַנִּקְרָאִים דּוֹדִים, הַמִּתְחַבְּרִים לִזְמַנִּים יְדוּעִים, וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ. בֹּא וּרְאֵה, בְּאֵלּוּ עֶלְיוֹנִים, כָּתוּב בָּהֶם אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֹאדוֹת יַיִן, לֶאֱכוֹל הוּא צָרִיךְ. וּמִשּׁוּם שֶׁשָּׁם, שׁוֹרֶה יַיִן הַמְּשׁוּמָר, עַל כֵּן כָּתוּב בָּהֶם אֲכִילָה. וּבְאֵלּוּ הַתַּחְתּוֹנִים הַצְרִיכִים שִׁקּוּי, כָּתוּב בָּהֶם שְׁתִיָּה, כִּי כָּל הַנְּטִיעוֹת שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהַשְּׁקוֹתָם מִנַּחַל הֶעָמוֹק, וְעַל כֵּן בְּאֵלּוּ כָּתוּב אֲכִילָה וּבְאֵלּוּ שְׁתִיָּה. אֵלּוּ נִקְרָאִים רֵעִים, וְאֵלּוּ, נִקְרָאִים דּוֹדִים. אָמַר לוֹ רִבִּי אֶלְעָזָר, נִרְאֶה שֶׁדּוֹדִים הֵם בְּאַהֲבָה, וְלָמָּה הֵם תַּחְתּוֹנִים. אָמַר לוֹ אֵלּוּ הַחוֹשְׁקִים זֶה לְזֶה וְאֵינָם נִמְצָאִים תָּדִיר בְּיַחַד, הֵם נִקְרָאִים דּוֹדִים, וְאֵלּוּ הַנִּמְצָאִים תָּמִיד יַחַד, וְאֵינָם מִתְכַּסִּים, וְאֵינָם נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה, נִקְרָאִים רֵעִים. וְעַל כֵּן אֵלּוּ דּוֹדִים וְאֵלּוּ, רֵעִים, אֵלּוּ, רֵעִים, הֵם בְּרָצוֹן בְּאַחְדוּת תָּמִיד, וְאֵלּוּ, דּוֹדִים, הֵם בִּתְשׁוּקָה לִזְמַנִּים וְלֹא תָּמִיד. וְזֶה, הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה הָאֲמוּרִים בַּכָּתוּב, הֵם שְׁלֵמוּת הַכֹּל, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, וְאָז יֵשׁ שִׂמְחָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פרק א'

א. קָרְבְּנוֹת הַצִבּוּר הֵם שְׁנֵי תְמִידִין שֶׁל כָּל יוֹם וּמוּסְפֵי שַׁבָּתוֹת וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְהַמּוֹעֲדוֹת ושְׂעִיר חַטָּאת שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן אִם שָׁגְגוּ בֵּית דִּין וְהוֹרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מֵבִיא כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט פָּר וְשָׂעִיר. הַפָּר עוֹלָה וְהַשָֹּׂעִיר חַטָּאת. וְאֵלּוּ הַשְֹּׂעִירִים הֵם הַנִּקְרָאִים שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְאִם שָׁגְגוּ וְהוֹרוּ בִּשְׁאַר הַמִּצְוֹת מְבִיאִין פַּר לְחַטָּאת וְהוּא הַנִּקְרָא פַּר הַעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר: ב. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד הֵם. הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח וְהַחֲגִיגָה וְהִיא שְׁלָמִים וְהָרְאִיָּה וְהִיא עוֹלָה. וְקָרְבַּן הַגֵּר וְהוּא עוֹלָה מִן הַבְּהֵמָה אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה אוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים וּשְׁנֵיהֶן עוֹלָה. אוֹ שְׁתֵּי בְהֵמוֹת אַחַת עוֹלָה וְאַחַת שְׁלָמִים. וְהַנּוֹדֵר אוֹ הַמִּתְנַדֵּב עוֹלָה אוֹ שְׁלָמִים. וּשְׁלָמִים הַבָּאִים עִם הַלֶּחֶם הֵם הַנִּקְרָאִים תּוֹדָה. וְכֵן קָרְבְּנוֹת הַנָּזִיר וְהֵן עוֹלָה וְחַטָּאת וּשְׁלָמִים. וְקָרְבְּנוֹת מְצוֹרָע וְהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְקָרְבְּנוֹת זָבִים וְיוֹלְדוֹת וְהֵן חַטָּאת וְעוֹלָה. וְקָרְבַּן הַשּׁוֹגֵג בְּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּרֵת וְהוּא חַטָּאת. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם עָשָׂה אוֹ לֹא עָשָׂה אוֹתוֹ הַחֵטְא מֵבִיא אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם תָּלוּי. וְיֵשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁמֵבִיא עֲלֵיהֶן אָשָׁם וְהוּא הַנִּקְרָא אָשָׁם וַדַּאי. וְכֵן אֵיל הָעוֹלָה וּפַר הַחַטָּאת שֶׁמַּקְרִיב כֹּהֵן גָּדוֹל מִשֶּׁלּוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הֲרֵי הֵן קָרְבַּן יָחִיד. וּפַר זֶה הוּא הַנִּקְרָא פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים:

מוסר
מספר שערי קדושה ח''ב שער ה'

אָמְרוּ בְּמַסֵכֶת סַנְהֶדְרִין עַל רַב טִבְיוֹמֵי דְאִלּוּ הַווּ יָהַבֵי לֵיהּ כָּל חַלָלֵי דְעַלְמָא לָא הֲוָה מְשַׁנִי בְּדִבּוּרֵיהּ. זִמְנָא חָדָא אִיקְלַע לְהַהוּא אַתָר דְּקוּשְׁטָא שְׁמֵיהּ דְלָא הֲווּ מְשַׁנִים בְּדִבּוּרָם, וְלָא הֲוָה מַיִית אִינִישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ וכו'. שְׁכִיבוּ לֵיהּ תַּרְתֵּין בְּנִין. אָמְרוּ לֵיהּ בְּמַטוּתָא מִינָךְ פּוּק מֵהָכָא וְלָא תִגְרֵי בָּנָא מוֹתָנָא. דִּכְתִיב (ירמיה ס) לִמְדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֵּר שֶׁקֶר וגו' הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד בָּם אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי וגו'. וְלֹא נֶעֱנְשׁוּ הַמְרַגְלִים וְדוֹר הַמִּדְבָּר אֶלָּא מִפְּנֵי עֵדוּת שֶׁקֶר. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמַּחֲלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עַבוֹדָה זָרָה. וּכְתִיב (משלי ז) שֵׁשׁ הֵנָה שָׂנֵא ה' וגו' עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שֶׁקֶר וִיפֵיחַ כְּזָבִים וגו'. וּכְתִיב (ירמיה ס) וְאֶמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ וגו' הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקֹד בָּם וגו'. וּכְתִיב (תהלים לה) מִי הָאִיש הֶחָפֵץ חַיִים וגו' נְצור לְשׁוֹנְךָ מֵרָע: