חוק לישראל - פרשת ויקרא, יום חמישי

תורה

(ה) וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּֽחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִֽהְיֶֽה: וְאִם מִנְחָתָא עַל מַסְרֵיתָא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח פַּטִיר תְּהֵי:
(ו) פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָֽצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִֽוא: (ס) בְּצַע יָתָהּ בִּיצוּעִין וּתְרִיק עֲלָהּ מִשְׁחָא מִנְחָתָא הִיא:
(ז)  שלישי  וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּֽעָשֶֽׂה: וְאִם מִנְחָתָא דְרַדְתָּא קוּרְבָּנָךְ סוּלְתָּא בִּמְשַׁח תִּתְעֲבֵד:
(ח) וְהֵֽבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵֽעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַֽיהוָֹה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּֽחַ: וְתַיְתֵי יַת מִנְחָתָא דִי יִתְעֲבֵיד מֵאִלֵין קֳדָם יְיָ וִיקַרְבִינָהּ לְוַת כַּהֲנָא וִיקַרְבִינָהּ לְמַדְבְּחָא:
(ט) וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַֽיהוָֹֽה: וְיַפְרֵישׁ כַּהֲנָא מִן מִנְחָתָא יָת אַדְכַּרְתָּהּ וְיַסֵק לְמַדְבְּחָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ:

נביאים ישעיה פרק מד

(יד) לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל: לְמִיקַץ לֵיהּ אַרְזִין וּנְסִיב תְּרַז וּבְלוּט וּמַתְקִיף לֵיהּ בְּאָעֵי חוּרְשָׁא נְצָב אוּרְנָא וּמִטְרָא יְרַבֵּי:
(טו) וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף יִפְעַל אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ: וַהֲוֵי לֶאֱנָשָׁא לְאַדְלָקָא וּנְסִיב מִנְּהוֹן וּשְׁחֵין אַף אָזָא וְאָפָא לְחֵם אַף עַבְדֵּיהּ דַּחֲלָא וּסְגֵיד אַתְכֵּיהּ צַלְמָא וּבְעָא מִנֵּיהּ:
(טז) חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר: פַּלְגֵּיהּ אוֹקִיד בְּנוּרָא עַל פַּלְגֵּיהּ בִּסְרָא אָכִיל טְוָה טָוִי וּשְׁבַע אַף שְׁחֵין וַאֲמַר אַח שְׁחֵינִית חֲזֵיתִי נוּר:
(יז) וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ (יסגוד) יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה: וּשְׁאָרֵיהּ לְדַחֲלָא עֲבַד לְצַלְמָא סָגִיד לֵיהּ וְאִשְׁתַּעְבֵּד לֵיהּ וּבְעָא מִינֵיה וַאֲמַר שֵׁזַבְנִי אֲרֵי דַּחַלְתִּי אָתְּ:
(יח) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם: לָא יָדְעִין וְלָא מִסְתַּכְּלִין אֲרֵי מִטַּמְטְמָן מִלְּמֵחֱזֵי עֵינֵיהוֹן מִלְאִסְתַּכָּלָא בְּלִבְּהוֹן:

כתובים משלי פרק כב

(ה) צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם: נִשְׁבָּא בְּאָרְחָא עֲקִימְתָא וּמַן דְּנַטֵר נַפְשֵׁיהּ יִרְחַק מִנְהוֹן:
(ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה: אַדְרְכָא לְטַלְיָא לִקְבֵל אוֹרְחֵיהּ דְּלָא כַד נְסוּב נִסְטֵי מִנֵיהּ:
(ז) עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל וְעֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה: עַתִּירָא בְּמִסְכְּנֵי נְשַׁתַּלֵט וְעַבְדָּא יוֹזִיף לְגַבְרָא מוֹזְפָנָא:
(ח) זוֹרֵעַ עַוְלָה (יקצור) יִקְצָר אָוֶן וְשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ יִכְלֶה: דְּזָרֵיעַ עַוְלָא נֶחְצַד עָאֲתָא וְשִׁבְטָא דְחֶרְיָנֵיהּ נִגְמוֹר:
(ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל: מַן דְּטָבָא הוּא עַיְנֵיהּ הוּא נִתְבְּרַךְ מְטוּל דְּיָהֵיב מַן לַחְמֵיהּ לְמִסְכֵּינָא:

משנה מנחות פרק י

א. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בַשַּׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבַחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בַּשַּׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אַחַת וּבְקֵפָּה אֶחָת. וּבַחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֵפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בַּשַּׁבָּת וְאֶחָד בַּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֵפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:

ברטנורה   (א) רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת. כשחל ששה עשר בניסן להיות בשבת, העומר דוחה את השבת, שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה. והיה העומר בא משלש סאין שהיו קוצרין שלש סאין שעורין ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון אחד מובחר: ובחול. אם חל ששה עשר בניסן להיות בחול, היו קוצרין אותו חמש סאין, דסבר ר' ישמעאל, עשרון מובחר בלא טרחא שאינה מנפה אותו כל כך אתי מחמש, בטרחא כשמנפה אותו הרבה אתי משלש. בחול מייתינן מחמש, שכך משובח הדבר יותר שמניפין מכל סאה מעט אותו סולת דק היוצא ראשון שהוא מובחר, ומוציאין מחמש סאין עשרון. בשבת מביא שלש, מוטב שירבה במלאכה אחת שרוקד שלש סאים פעמים הרבה, ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויברור ויטחון וירקד שתי סאין יותר. ואין הלכה כר' ישמעאל: בשלשה בני אדם ובשלש קופות ובשלש מגלות. תפרסם הדבר שקצירת העומר במוצאי חמשה עשר בניסן, מפני הצדוקים שהיו אומרים שאין העומר בא אלא באחד בשבת:

ב. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּרוֹב. לֹא בִכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, מְבִיאִים אוֹתוֹ מִכָּל מָקוֹם. מַעֲשֵׂה שֶׁבָּא מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר:

ברטנורה   (ב) מצות העומר לבוא מן הקרוב. ממקום שקרוב לירושלים, לפי שאין מעבירין על המצות הלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר, אותה תבואה שמוצא ראשונה נוטלה: לא ביכר. לא בשל כל צרכה: מעשה שבא מגגות צריפין ועין סוכר. רחוקים מירושלים הרבה, מפני שהחריבו הגייסות כל תבואות שסביבות ירושלים:

ג. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂים. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְּרִיכוֹת בַּמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לְקְצוֹר. וְכָל הָעֲיָרוֹת הַסְמוּכוֹת לְשָׁם, מִתְכַּנְּסוֹת לְשָׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחָשְׁכָה, אוֹמֵר לָהֶם, בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. בָּא הַשֶּׁמֶשׁ, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. מַגָּל זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. קֻפָּה זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. בַּשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם, שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. שַׁבָּת זוֹ, אוֹמְרִים הֵין. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. אֶקְצוֹר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ קְצוֹר. שָׁלשׁ פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵם אוֹמְרִים לוֹ הֵין, הֵין, הֵין. וְכָל כָּךְ לָמָּה, מִפְּנֵי הַבַּיְתוֹסִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב:

ברטנורה   (ג) כריכות. כורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף: מתכנסות לשם. למוצאי יום טוב כשקוצרים אותו: כדי שיהא נקצר בעסק גדול. בקול המולה גדולה, שיכירו הצדוקים שבמוצאי יום טוב קוצרים אותו. דאינהו לא מודו בהאי כדלקמן: אמר להן. הקוצר לבני העיירות העומדים עליו, בא השמש, ואמרו לו הין: מגל זו. כלומר, אקצור התבואה במגל זו: קופה זו. אכניס התבואה לתוך קופה זו: שבת זו. אקצור בשבת זו, ואמרו לו הין: שלש פעמים. שואל להן כל דבר ודבר: וכל כך. שהיה שואל, למה: מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כג) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה, יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם יום הזה, ומאחר שתלה התר החדש במחרת הפסח (ה), הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הביתוסים ולהוציא מלבן. וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה, ואי אפשר להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא, והרי הוא אומר (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה היא בשעה שמתחיל למנות:

ד. קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר, כְּדֵי לְקַיֵּם בּוֹ מִצְוַת קָלִי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּקָנִים וּבִקְלִיחוֹת חוֹבְטִים אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמָעֵךְ. נְתָנוּהוּ לָאַבּוּב, וְאַבּוּב הָיָה מְנֻקָּב, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הָאוּר שׁוֹלֵט בְּכֻלּוֹ. שְׁטָחוּהוּ בָעֲזָרָה, וְהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ. נְתָנוּהוּ בָרֵחַיִם שֶׁל גָּרוֹסוֹת, וְהוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עִשָּׂרוֹן שֶׁהוּא מְנֻפֶּה מִשְּׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה, וְהַשְּׁאָר נִפְדֶּה וְנֶאֱכָל לְכָל אָדָם, וְחַיָּב בַּחַלָּה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב בַּחַלָּה וּבַמַּעַשְׂרוֹת. בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:

ברטנורה   (ד) מהבהבין אותו באור. בעודו בשבלין, כדי לקיים בו מצות קלי כדכתיב (ויק' ב) אביב קלוי באש. ובמנחת העומר מיירי קרא: וחכמים אומרים. תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים ובקליחות בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך, ואחר כך מקיימין בו מצות קלי: נתנוהו לאבוב. דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא על ידי דבר אחר דהיינו על ידי כלי, שנותנים אותו באבוב והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים: ברחים של גרוסות. שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל: וחייב בחלה. דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זהו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה: ופטור מן המעשרות. דמירוחו ביד הקדש הוא, ומירוח בקדש פוטר מן המעשרות: ר' עקיבא מחייב. האי קמח הנותר מעשרון של עומר: בחלה ובמעשרות. לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל (האחר) [השאר] לא קדש, הלכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כר' עקיבא: בא לו לעשרון. נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת: יצק ובלל. לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואחר כך נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל: הניף והגיש. דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה. כדאמרינן בפרק כל המנחות:

ה. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, יוֹצְאִין וּמוֹצְאִין שׁוּק יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהוּא מָלֵא קֶמַח וְקָלִי שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂים. מִשֶּׁקָּרַב הָעֹמֶר, הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד, וְהָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מֻתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְלִין בּוֹ:

ברטנורה   (ה) שלא ברצון חכמים. דגזרו שמא יאכל מן החדש כשקוצר קודם שיקריבו העומר. וזה שכבר הוא קמח, ודאי נקצר קודם העומר: ר' יהודה אומר ברצון חכמים. דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כר' יהודה: והרחוקים. שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר: מותרים מחצות היום ולהלן. כדקתני טעמא לקמן: שיהא יום הנף. יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר: כולו אסור. לאכול בו חדש: אמר ר' יהודה. לתנא דמתניתין, וכי ר' יוחנן התקין, והלא מן התורה אסור בזמן שאין בית המקדש קיים, דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר (ויקרא כג) עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים, אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים שאין העומר קרב הוי יום הנף כולו אסור מן התורה. ומשני בגמרא, דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין, אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ששה עשר בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ששה עשר, דכתיב עד עצם היום הזה, ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כלו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים, דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם, והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול:

ו. הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. קדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר:

ברטנורה   (ו) העומר היה מתיר במדינה. לאכול החדש בכל המקומות: ושתי הלחם במקדש. שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה, דכתיב בשתי הלחם (במדבר כח) מנחה חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות ומנחת בהמה. מנחת נסכים של בהמה: ואם הביא. קודם לעומר: פסול. שלא הותר החדש מכללו אפילו אצל ההדיוט: אבל קודם שתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר. שכבר הותר מכללו אצל ההדיוט:

ז. הַחִטִּים וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְמִין וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן, חַיָּבִין בַּחַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וַאֲסוּרִים בֶּחָדָשׁ מִלִּפְנֵי הַפֶּסַח, וּמִלִּקְצוֹר מִלְּפְנֵי הָעֹמֶר. וְאִם הִשְׁרִישׁוּ קדֶם לָעֹמֶר, הָעֹמֶר מַתִּירָן. וְאִם לָאו, אֲסוּרִים עַד שֶׁיָּבוֹא עֹמֶר הַבָּא:

ברטנורה   (ז) ומצטרפין זה עם זה. להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה, ולא שיצטרפו כולן יחד, דמין בשאינו מינו אין מצטרף, אלא החטין מצטרפין עם הכוסמין בלבד מפני שהן מינן, והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים ואע''ג דכוסמין מין חטין הן, לאו מין חטין דוקא, אלא מין שעורים ואף מין חטים, ומצטרפים עם החטים והשעורים. ומיהו בירושלמי משמע דאם נלושו יחד מצטרפין אפילו מין בשאינו מינו. אבל אם לא נלושו יחד אלא שאחר כך היו נושכות העיסות זו בזו, מין במינו מצטרפין, שלא במינו אין מצטרפין: ואסורים בחדש. כדכתיב (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, וגמרינן לחם לחם מפסח, מה להלן מחמשת המינים, אף כאן מחמשת המינים: ומלקצור לפני הפסח. שאסור לקצור מאחד מחמשת המינים קודם קצירת העומר, דכתיב בעומר (שם) ראשית קצירכם, שתהא תחלה לכל הנקצרים, ואתיא ראשית ראשית מחלה, כתיב התם (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, וכתיב הכא ראשית קצירכם, מה להלן מחמשת המינים, אף כאן מחמשת המינים: ואם השרישו. אחד מחמשת המינים הללו קודם קצירת העומר: העומר מתירן. ומותר לקצרן אחר קצירת העומר, דכתיב (שמות כג) אשר תזרע בשדה, משעה שנזרע ונשרש בשדה ואם לאו. שלא השרישו אלא לאחר קצירת העומר: אסורים עד שיבוא העומר הבא. של שנה הבאה:

ח. קוֹצְרִים בֵּית הַשְּׁלָחִים שֶׁבָּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גוֹדְשִׁין. אַנְשֵׁי יְרֵיחוֹ קוֹצְרִין בִּרְצוֹן חֲכָמִים, וְגוֹדְשִׁין שֶׁלֹּא בִרְצוֹן חֲכָמִים, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים. קוֹצֵר לַשַּׁחַת, וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִתְחִיל עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף יִקְצוֹר וְיַאֲכִיל אַף מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ:

ברטנורה   (ח) קוצרים בית השלחים שבעמקים. שתבואתן רעה ואין מביאין עומר משם. ותניא, כתוב אחד אומר (ויקרא כג) וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר, דמשמע דיכול לקצור קודם הבאת העומר, וכתוב אחד אומר ראשית קצירכם, דמשמע שתהא ראשית לכל הקצירות, הא כיצד, ממקום שאתה יכול להביא העומר אי אתה קוצר קודם לעומר, ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחים ובית העמקים שאין מביאין עומר מהן לפי שהן רעות, אתה קוצר מהן קודם לעומר: אבל לא גודשין. לעשותן גדיש, דכמה שאפשר לשנויי משנינן: אנשי יריחו. בית השלחין הוו להו: קוצר לשחת. מותר לקצור לשחת קודם לעומר ומאכיל לבהמתו: אימתי בזמן שהתחיל. לקצרה לצורך בהמתו עד שלא הביאה שליש אחרון של גמר בישולה, קוצר אף לאחר שהביאה שליש: ר' שמעון אומר אף יקצור ויאכיל. יתחיל לקצור ומאכיל לבהמתו משהביאה שליש. דכל לשחת לאו קציר הוא. והלכה כר' יהודה שבא לפרש דבריו של תנא קמא:

ט. קוֹצְרִין מִפְּנֵי הַנְּטִיעוֹת, מִפְּנֵי בֵית הָאָבֵל, מִפְּנֵי (בִטּוּל) בֵּית הַמִּדְרָשׁ. לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתָן כְּרִיכוֹת, אֲבָל מַנִּיחָן צְבָתִים. מִצְוַת הָעֹמֶר לָבוֹא מִן הַקָּמָה. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הָעֳמָרִים. מִצְוָתוֹ לָבוֹא מִן הַלַּח. לֹא מָצָא, יָבִיא מִן הַיָּבֵשׁ. מִצְוָתוֹ לִקְצוֹר בַּלָּיְלָה. נִקְצַר בַּיוֹם, כָּשֵׁר. וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ט) קוצרים. קודם לעומר: מפני הנטיעות. שלא יפסידו. לפי שאותה תבואה אינה ראויה לעומר, כדאמרינן בפרק כל הקרבנות, אין מביאין לא משדה בית השלחים ולא משדה אילן, ולעיל אמרינן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר. פירוש אחר, מפני הנטיעות משום כלאים לפי שפעמים אדם זורע תבואה ואין שם נטיעות, ולאחר זמן עולות שם נטיעות ביניהן מאליהן, וצריך לקצור הזרעים משום כלאים: ומפני בית האבל. שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה שאומרים בבית האבל: ומפני בית המדרש. שאין מקום לתלמידים לישב. וטעמא דכל הני משום דקציר מצוה נינהו, והכתוב אומר ראשית קצירכם, שיהיה העומר ראשית לקצירכם של רשות, ולא ראשית לקציר של מצוה: כריכות. אלומות קשורות: צבתים. אגודות בלא קישור. פירוש אחר, כריכות אלומות גדולות, צבתים אגודות קטנות: מן הקמה. שיהא נקצר לשמו: לא מצא. שכבר נקצר הכל: מן הלח. דכתיב כרמל רך ומל: לקצור בלילה. כדילפינן בריש פרקין מדכתיב (דברים טז) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, משעה שאתה מונה אתה קוצר, והספירה צריכה להיות בלילה דכתיב (ויקרא כג) שבע שבתות תמימות:

גמרא מנחות דף צ''ט ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן עֲשָׂרָה שׁוּלְחָנוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה וְלֹא הָיוּ מְסַדְּרִים אֶלָּא עַל שֶׁל משֶׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' ז') וְאֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב. עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה וְלֹא הָיוּ מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁל משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב י''ג) אֶת מְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרוֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעָרֶב. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר עַל כֻּלָּם הָיוּ מְסַדְּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר (דה''ב ד') וְאֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶן לֶחֶם הַפָּנִים, וּבְכֻלָּן הָיוּ מַדְלִיקִין שֶׁנֶּאֱמַר (שם) אֶת הַמְּנוֹרוֹת וְנֵרוֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר. רִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא הָיוּ מְסַדְּרִין אֶלָּא עַל שֶׁל משֶׁה, אֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּים וְאֶת הַשּׁוּלְחָנוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב, אֶלָּא שְׁלשָׁה שׁוּלְחָנוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּאוּלָם מִבִּפְנִים לְפֶתַח הַבַּיִת אֶחָד שֶׁל כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁל זָהָב, עַל שֶׁל כֶּסֶף נוֹתֵן לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין, וְאֶחָד שֶׁל זָהָב בִּפְנִים שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. וּמְנָא לָן דְּאֵין מוֹרִידִין, אָמַר רִבִּי דְאָמַר קְרָא (שמות מ') וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. וּמְנָא לָן דְּמַעֲלִין, אָמַר רִבִּי אַחָא בַּר יַעֲקֹב דְאָמַר קְרָא (במדבר י''ז) אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשׁוֹתָם וְעָשׂוּ אוֹתָם רִקּוּעֵי פַחִים צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כִּי הִקְרִיבוּם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. בַּתְּחִלָּה תַּשְׁמִישֵׁי מִזְבֵּחַ וְעַכְשָׁיו גּוּפוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן, תָּנֵי רַב יוֹסֵף מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אוֹנְסוֹ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן:
 

רש''י  ואת השלחן. לשון יחיד על כולן היו מסדרין פעמים בזה ופעמים בזה: ב' שהיו באולם מבפנים. אצל פתח ההיכל אחת של כסף ואחת של זהב והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שיש משום דשיש לבן ככסף: בכניסתו. כשמגיעין לפתח מניחין אותו עליו ועומדין לפוש: ועל של זהב ביציאתו. ושם היה מונח עד שיקטירו הבזיכין כדקתני במתניתין: שמעלין בקדש. כגון בכניסתו מניחין על של כסף וכשמגיע להיכל מסדר על של משה מצופה זהב הרי עלייה: ולא מורידין. לכך ביציאתו מניחן על של זהב: ויקם משה את המשכן וגו'. מדרישא וסיפא דקרא בלשון הקמה דאפילו בצחות הלשון לא הורד ש''מ אין מורידין. אי נמי מדלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת משכן העמודים והאדנים ש''מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים: אשר שברת ושמתם בארון. שישים השברים בארון:

זוהר ויקרא דף כ''ג ע''ב

רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. הוֹדַע אֵלָיו מִסִטְרָא דְמָאן אוֹ יָדַע (נ''א נוֹדַע) חַטָּאתוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ מָהוּ הוֹדַע אֵלָיו אֶלָּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא פָּקִיד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְאוֹדְעָא לֵיהּ לְבַר נָשׁ הַהוּא חוֹבָה דְהוּא חָב ובְמָה מוֹדְעָא לֵיהּ בְּדִינָהָא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (איוב כ') יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ הוֹדַע אֵלָיו כְּמָאן דְּפָקִיד לְאַחֲרָא. דְּתָנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ חָב קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וְלָא אַשְׁגַּח בַּחֲטָאֵיהּ לְאַהַדְרָא בְתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאַשְׁדֵּי לֵיהּ בָּתַר כִּתְפֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ מַמָּשׁ סַלְקַת וְאַסְהִידַת קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. כְּדֵין פָקִיד מַלְכָּא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאָמַר אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא אוֹשִׁיט דִּינָא עֲלֵיהּ וְאוֹדַע לֵיהּ חוֹבֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (יחזקאל ט''ז) הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. בָּתַר דְּמָטֵי עֲלֵיהּ דִּינָא כְּדֵין אַתְעַר רוּחֵיהּ לְמְהֶדָּר בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאִתְכַּנַּע לְמִקְרָב קָרְבְּנָא דְּהָא מָאן דְּלִבֵּיהּ גָּס בֵּיהּ חָטֵי וְאַנְשֵׁי חַטָּאֵיהּ וְלָא אַשְׁגַּח עֲלֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא זַמִּין לָקָבְלֵיהּ וּפָקִיד לְאוֹדְעָא לֵיהּ לְהַהוּא חוֹבָא בְּגִין דְּלָא יִתְנְשֵׁי מִנֵּיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָכִי הוּא וַדָּאי מְנָלַן דְּהָכִי אַשְׁכַּחְנָא בְדָוִד דְּכֵיוַן דְּעָבַד הַהוּא עוֹבָדָא דְבַת שֶׁבַע לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ אָמַר לֵיהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַתְּ אַנְשִׁית לֵיהּ אֲנָא אַדְכַּרְנָא לָךְ. מִיָּד מָה כְתִיב (שמואל ב' י''ב) אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְיָ אַתָּה הָאִישׁ דְּלָא דַכָרְתְּ לֵיהּ אַתָּה הָאִישׁ דְּאַנְשִׁית לֵיהּ וּבְמָה אוֹדַע לֵיהּ בְּדִינָא אוּף הָכָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קָאָמַר הוֹדַע אֵלָיו חַטָאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְשַׁפִּיר מִלָּה וְהָכִי הוּא דְלָא כְתִיב אוֹ נוֹדַע אֵלָיו כְּמָה דִכְתִיב (שמות כ''א) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא וּמָאן דְּקָאִים בְּלֵילְיָא לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא אוֹרַיְיתָא קָא מוֹדְעָא לֵיהּ חוֹבֵיהּ וְלָא בְאֹרַח דִּינָא אֶלָּא כְאִימָא דְאוֹדְעָא לִבְרָהּ בְמִלָּה רָכִיךְ וְהוּא לָא אַנְשֵׁי לֵיהּ וְתָב בְּתִיּוּבְתָּא קָמֵי מָארֵיהּ וְאִי תֵימָא דָוִד דַּהֲוָה קָם בְּפַלְגּוּ לֵילְיָא אֲמָאי אַתְעָרוּ עֲלֵיהּ בְּדִינָא אֶלָּא שָׁנֵי דָוִד דְאִיהוּ עָבַר בְּמָה דְאִתְקְשַׁר וּבַעְיָיא דִינָא וּבְמָה דְעָבַר אַתְדָּן. הוּא חָטָא לָקֲבְלֵיהּ דְּמַלְכוּתָא קַדִּישָׁא וּלְגַבֵּי יְרוּשְׁלֵם קַדִּישָׁא וּבְגִין דָּא אִתְתְּרַךְ מִירוּשְׁלֵם וּמַלְכוּתָא אַעְדִּיו מִנֵּיהּ עַד דְּאִתְתְּקַן כַּדְּקָא יֵאוּת (וְאִתְעֲנָשׁ). אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַהוּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַעְנִישׁ לֵיהּ לְדָוִד עַל יְדָא דִבְרֵיהּ דִּכְתִיב (שמואל ב' י''ב) הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא אוֹקִימְנָא בְּגִין דְּאִי יְקוּם עֲלֵיהּ בַּר נָשׁ אַחֲרָא לָא יְרַחֵם עֲלֵיהּ. אָמַר לֵיהּ וְהָא אַבְשָׁלוֹם בָּעָא לְקַטְלָא לַאֲבוֹי בְּכַמָּה עֵיטִין בִּישִׁין (דְּבַר) עֲלֵיהּ יַתִּיר מִבַּר נַשׁ אַחֲרָא. אָמַר לֵיהּ לָא שְׁמַעְנָא. אָמַר לֵיהּ אֲנָא שְׁמַעְנָא דָּוִד חָטָא בְּבַת שֶׁבַע סְתָם. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לֵיתֵי בְרָא דְבַת אֵל נֵכָר וְיִנְקוֹם נוּקְמָתָא וּמָאן אִיהוּ דָא אַבְשָׁלוֹם דִּבְרֵיהּ דִּיפַת תּוֹאַר הֲוָה מִקְּרָבָא. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא מָאן דְּנָטִיל אִתְּתָא דָא בִקְרָבָא וְחָמִיד בָּהּ לְסוֹף נָפִיק מִינָהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה מָאי טַעְמָא בְּגִין דְּעַד כְּעַן לָא פַסְקָא מִינָהּ זוֹהֲמָא וְהָא אוּקְמוּהָ:
 

תרגום הזוהר
רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, שׁוֹאֵל, הוֹדַע אֵלָיו, מִצַד מִי, מִי הוֹדִיעוֹ, אוֹ יָדַע חַטָּאתוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, וּמַהוּ הוֹדַע אֵלָיו. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּקַד לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹדִיעַ לָאָדָם אֶת הַחֵטְא שֶׁהוּא חָטָא, וּבַמֶּה מוֹדִיעָה לוֹ, הַיְנוּ, עִם הַדִּינִים שֶׁלָּהּ. כְּדִכְתִיב, יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמְמָה לוֹ. הוֹדַע אֵלָיו, פֵּרוּשׁוֹ כְּמִי שֶׁמְּצַוֶּה לְאַחֵר שֶׁיּוֹדִיעוֹ. שֶׁלָּמַדְנוּ בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם חָטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ בְּחֶטְאוֹ לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַשְׁלִיכוֹ מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפָיו, נִשְׁמָתוֹ מַמָּשׁ עוֹלָה וּמֵעִידָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָז מְצַוֶה הַמֶּלֶךְ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְאָמַר, אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, דְּהַיְנוּ הוֹשִׁיטִי לוֹ דִּינִים, וְהוֹדִיעִי לוֹ חַטָּאתוֹ. כְּדִכְתִיב, הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלָיִם אֶת תּוֹעֲבוֹתֶיהָ. אֲשֶׁר הוֹדַע הוּא לָשׁוֹן צִוּוּי. אַחַר שֶׁהִגִּיעַ עָלָיו הַדִּין, אָז נִתְעוֹרֵר רוּחוֹ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ, וְנִכְנָע לְהַקְרִיב קָרְבָּן, כִּי מִי שֶׁלִּבּוֹ נָאֶה עָלָיו הוּא חוֹטֵא וְשׁוֹכֵחַ חֶטְאוֹ, וְאֵינוֹ מַבִּיט עָלָיו. וְעַל כֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוּכָן כְּנֶגְדוֹ, וּמְצַוֶּה לְהוֹדִיעַ חֶטְאוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כָּךְ הוּא וַדַּאי. וְכֵן מָצָאנוּ בְּדָוִד, כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁל בַּת שֶׁבַע. לֹא הִשְׁגִּיחַ בָּזֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שָׁכַחְתָּ אוֹתוֹ, אֲנִי אַזְכִּיר לְךְ. מִיָּד, מַה כָּתוּב, אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה'. אַתָּה הָאִישׁ שֶׁלֹּא זָכַרְתָּ הַחֵטְא, אַתָּה הָאִישׁ שֶׁשָּׁכַחְתָּ אוֹתוֹ. וּבַמֶּה הוֹדִיעוֹ. הוּא בַּדִּין. אַף כָּאן, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. וְיָפֶה הַדָּבָר וְכָךְ הוּא, כִּי לֹא כָּתוּב, אוֹ נוֹדַע אֵלָיו כְּדִכְתִיב אוֹ נוֹדָע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא. וּמִי שֶׁקָּם בַּלַּיְלָה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מוֹדִיעָה לוֹ חֶטְאוֹ, וְלֹא בְּדֶרֶךְ דִּין, אֶלָּא כָּאֵם הַמּוֹדִיעָה לִבְנָהּ בְּמִלּוֹת רַכּוֹת, וְהוּא אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ, וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי אֲדוֹנוֹ. וְאִם תֹּאמַר, דָּוִד, שֶׁהָיָה קָם בַּחֲצוֹת לַיְלָה, לָמָּה נִתְעוֹרְרוּ עָלָיו, לְהַזְכִּיר עֲוֹנוֹ, בַּדִּין. וּמֵשִׁיב, מְשׁוּנֶה הוּא דָּוִד, כִּי הוּא חָטָא בַּמֶּה שֶׁנִּקְשָׁר, דְּהַיְנוּ בַּמַּלְכוּת, וְצָרִיךְ דִּין, וּבַמֶּה שֶׁחָטָא נִדּוֹן. כִּי הוּא חָטָא כְּנֶגֶד הַמַּלְכוּת הַקְּדוֹשָׁה, וְלִירוּשָׁלַיִם הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא נֶגֶד הַמַּלְכוּת, וְעַל כֵּן גֹּרָשׁ מִירוּשָׁלַיִם וְהֻסְרָה הַמַּלְכוּת מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁנִּתְתַּקֵּן, וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, כָּרָאוּי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱנִישׁ אֶת דָּוִד עַל יְדֵי בְּנוֹ. שֶׁכָּתוּב, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךְ רָעָה מִבֵּיתֶךְ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, שֶׁהוּא מִשּׁוּם, שֶׁאִם יָקוּם עָלָיו אָדָם אַחֵר לֹא יְרַחֵם עָלָיו. אָמַר לוֹ, וַהֲרֵי אַבְשָׁלוֹם רָצָה לַהֲרֹג אֶת אָבִיו בְּכַמָּה עֵצוֹת רָעוֹת עָלָיו, עוֹד יוֹתֵר מֵאָדָם אַחֵר. אָמַר לוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ אֲנִי שָׁמַעְתִּי. דָּוִד חָטָא בְּבַת שֶׁבַע סְתָם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא בֵּן שֶׁל בַּת אֵל נֵכָר, וְיִנְקֹם נְקָמָה. וּמִי הוּא. הוּא אַבְשָׁלוֹם, שֶׁהָיָה בֶּן יְפַת תֹּאַר שֶׁנִּשְׁבֵּית בַּמִּלְחָמָה. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁמִּי שֶׁלּוֹקֵחַ אִשָּׁה זוֹ, בַּמִּלְחָמָה, וְחוֹמֵד אוֹתָהּ, לְסוֹף יוֹצֵא מִמֶּנָּהּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁעַד עַתָּה עוֹד לֹא נִפְסְקָה מִמֶּנּוּ הַזּוּהֲמָה. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''א

א. שָׁעוֹת מוֹנִין לְקָדָשִׁים וְאִם הוֹסִיפוּ שָׁעָה אֶחָת אוֹ פִּחֲתוּ שָׁעָה פְּסוּלִין. כֵּיצַד קָרְבָּן שֶׁמִּצְוָתוֹ לִהְיוֹת בֶּן שָׁנָה אִם הוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה שָׁעָה אֶחָת נִפְסָל. אֲפִילוּ הָיָה בֶּן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְהוֹסִיף עַל הַשָּׁנָה בִּשְׁעַת זְרִיקָה נִפְסַל עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שָׁנָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה וְכֵן בְּכָל הַזְּבָחִים: ב. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר כֶּשֶׂב אוֹ כִּשְׂבָּה אוֹ כְּשָׂבִים הֲרֵי אֵלּוּ בְּנֵי שָׁנָה וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אַיִל אוֹ אֵילִים הֵם הַזְּכָרִים בְּנֵי שְׁנָתַיִם. וּמֵאֵימָתַי יִקָּרֵא אַיִל מִשֶׁיִּכָּנֵס בַּשָּׁנָה שְׁנִיָּיה אֶחָד וּשְׁלשִׁים יוֹם. אֲבָל בְּיוֹם שְׁלשִׁים אֵינוֹ כָּשֵׁר לֹּא לַכֶּשֶׂב וְלֹא לָאַיִל וְהוּא הַנִּקְרָא פַלְגָּס. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ עֵגֶל הֲרֵי זֶה בֶּן שָׁנָה. פַּר בֶּן שְׁתַּיִם. שְׂעִיר עִזִּים (בֶּן שָׁנָה. שָׂעִיר) בֶּן שְׁתַּיִם כָּל שָׁנָה שְׁנִיָּיה הוּא נִקְרָא שָׂעִיר:

מוסר
משערי קדושה ח''ב שער ה'

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָה אֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִים אוֹתוֹ וְכוּ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּעֲוֹן חֲנוּפָה בְּנֵי אָדָם נוֹפְלִים בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' י') בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְגוֹמֵר. קָשָׁה הַחֲנוּפָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. עֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר לַעֲשׂוֹת חוֹנֵף וּלְדַבֵּר אֶל ה' תּוֹעָה. גִלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ג') הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְגוֹמֵר הֲלֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ וְגוֹמֵר. שְׁפִיכוּת דָּמִים מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק''ו) וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים. וּבַעֲוֹן הַחֲנוּפָה הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים. וּבַעֲוֹן הַחֲנוּפָה נָדוֹן בְּגֵיהִנָּם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' ל''ג) פָּחֲדוּ בְּצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אֹכֵלָה וְגוֹמֵר וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת אֶלָּא עַל שֶׁלֹּא הֶחֱנִיף לִשְׁלֹמֹה: