"אנחנו במהלך אלוקי לפני הגאולה": הזמר אליעזר בוצר ז"ל בריאיון אחרון

מודה, הבשורה הקשה על מותו הפתאומי של הזמר אליעזר בוצר תפסה אותי ביום שישי האחרון לא מוכנה. שעות אחר כך עוד נשארתי בהלם ובצער עמוק על האובדן של היהודי המיוחד הזה, תחושה עמוקה של מחנק שהתקשיתי להשתחרר ממנה, כאילו הכרנו שנים. את השירים שלו אני שומעת לא מעט, עוקבת אחריו בהערכה, תמיד מרגישה זכות על כך שיוצר כזה בחר לצאת לאור ולא השאיר את השירים שלו במגירה. אף פעם לא הכרתי אותו מקרוב, אבל תמיד חשבתי שמדובר בנשמה מיוחדת.

לפני כחודש, זכיתי למפגש ראשון ואחרון עמו. לקראת צילום ריאיון עמו לתוכנית "גולן עם העם", בהנחיית גולן אזולאי, קיימנו שיחה ארוכה עליו ועל חייו, שהיוותה כמעין שיחת תחקיר והכנה. כמנהלת ההפקה של התוכנית, יוצא לי לקיים לא מעט שיחות כאלה, אבל מעטות הפעמים שבהן נחרט בי רושם כזה, איתו אני הולכת עד עכשיו.

אני זוכרת שכשסיימתי את השיחה הזו היה לי פשוט צורך עמוק לרגע של חשבון נפש אוהב. של רצון להיות טובה יותר, מחוברת יותר, לעצמי ולבורא שלי. שיחה שנסבה בכלל עליו, ועל חייו, אבל גרמה לי רגע לעצור ולשאול את עצמי: כמה אני באמת חיה את מי שאני באותנטיות? כמה אני באמת מאמינה ונותנת מקום לאמונה הזאת בחיים שלי? וכמה אני עסוקה בשליחות, בחסד, כמה אכפת לי מה שקורה לעם ישראל? שאלות עמוקות, שרק מפגש עם אדם שיש בו חלקים כאלה יכול לעורר בך עמוק כל כך...

הרבה דברים שמעתי שם בשיחה שלנו. עומק של מחשבה וחוכמת לב, אמת פשוטה וברורה, קשר אמיתי כל כך מול השם – אהבה יוקדת, וענווה נדירה, שהיוו השראה בשבילי. כשהוא דיבר שוב ושוב על החשיבות של המשפחה שלו ושל אשתו בחיים שלו, התרגשתי באמת ובתמים. בסופו של יום, היה ברור לי שבוצר הוא מסוג האנשים שאני עוד אחפש לפגוש. אולי לשלב אותו בעוד פרויקט בעתיד, אולי עוד אבוא להופעה, ודאי שאקנה את האלבום הבא שלו כשהוא ייצא. תכנונים לחוד, והחיים לחוד... ואז ברגע אחד הוא איננו, כי לקח אותו האלוקים...

קווים לדמותו

הזמר אליעזר (הכהן) בוצר היה בן 43 במותו. כשמתוודעים למסכת החיים שלו, מגלים כמה הספיק בחייו הקצרים. בוצר היה נשוי לנועה ואב לשמונה, ובשלוש השנים האחרונות התגורר בעמוקה. לפני כן גר בנווה צדק בתל אביב, שם ניהל את הבית היהודי 'ליבא', שהיה בית מדרש ליוצרים.

הוא נולד להורים שעלו מארה"ב, וגדל בצפת למשפחה דתית. כבר בצעירותו חיפש את דרכו, עזב את הדת, ובגיל 17 חזר בתשובה. את שירותו הצבאי, שהיה תקופה משמעותית בחייו, עשה בסיירת נח"ל.

במשך השנים הרבה בוצר לעסוק בקירוב יהודים לעצמם ולבורא. כחלק מכך, ב-2003 יצא לשליחות בהודו עם משפחתו, שם הקים וניהל מרכזי מטיילים לישראלים. במסגרת השליחות, אירחו והעניקו סיוע לכל יהודי באשר הוא, ופרט ליהודים שנקלעו למצוקה, החל מנפגעי סמים ותאונות דרכים. כך במשך חמש שנים.

שנה אחר כך, ב-2004, הקים בוצר מרכז תיירותי רוחני בעיר העתיקה של צפת, שמאפשר התאקלמות קלה אחרי הנחיתה מהטיול במזרח של מטיילים רבים, השתלבות במסגרות עבודה ואקדמיה.

ב-2011 החל לעבוד על אלבום בכורה. ב-2013 יצא אלבומו הראשון "הפרעות. קשב. ריכוז", שכלל את "ציון", אחד השירים המצליחים והמרגשים שלו, איתם הוא מזוהה במיוחד. שנה לאחר מכן, הוא הוציא אלבום שני בשם "עם הארץ". האלבום הוקלט לאחר ביקור אצל משפחת שער, שבנם גיל-עד היה אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו על ידי מחבלי חמאס. האלבום הוקלט ויצא לאור תוך שבועיים וחצי בלבד. ב-2017 יצא לאור סינגל ראשון מאלבומו השלישי "הבית".

בוצר נפטר ביום שישי האחרון באופן פתאומי בדרכו חזרה מהמילואים לביתו, למגינת ליבם של רבים, שעבור כולם הוא היה חבר אמת. הוא נקבר בבית העלמין הצבאי בצפת. ת.נ.צ.ב.ה. 

"אני עוד זוכר את הרב שלמה קרליבך, שהיה מחייך אליי כילד"

איך התחלת את הדרך שלך?

"אני כותב מאז שאני ילד. כאמן, רק בשלב יותר מתקדם, כשהרגשתי שהשירים משתלטים לי על החיים, וזה חלק מהבירור שלי. היו לי המון שירים שהצטברו עם השנים. מי שהכיר אותי מקרוב הכיר את השירים שלי, אבל אף פעם לא הקלטתי. המפנה שלי היה בשיר 'ציון'; קיבלתי המון פידבקים שאני צריך להוציא את המוזיקה שלי לאור, וזה די התחיל שם. גם המפיק והמנהל שלי לקח ממני סקיצות שעשיתי עם חבר מהצבא, הביא את זה לאיזה מפיק. די נלקחתי לזה, לא תכננתי.

"היינו אז הורים לשישה ילדים כבר. בגיל 28, הייתי בשליחות בהודו, ואז התחלתי לעשות את זה יותר פורמלי. עוד לפני שכתבתי, הייתי משרבט שירים ושר אותם. מאוד עטף אותנו בבית המקום של שירה, שבת, והרב שלמה קרליבך שהיה מגיע לפסטיבל הכלייזמרים בצפת, שמאוד השפיע עליי. כילד, הייתי מחכה לו על שפת הבמה בצפת, ויש לי זיכרון מעומעם שהוא היה מחייך אליי. המוזיקה שלו מאוד השפיעה עליי. מעבר לזה, גם גדלתי בבית דתי עם זמירות שבת ואפילו 'תניא' של אברהם פריד, אבל בנעורים שלי זה כבר היה פינק פלויד, 'ילדי אור הירח' של אביב גפן, הייתי שם לגמרי". 

אם נדבר על אבני דרך משמעותיות בחיים שלך, מה הן היו?

"תחילת ההתקרבות בחזרה שלי, כי אמנם גדלתי בבית דתי, אבל היתה לי תקופה של חיפוש, ולקראת תחילת גיל 17 התחלתי להתקרב בחזרה. ואז התגייסתי לצבא, זה היה שלב של בניית כלים, שמאוד עזר לי בהתקרבות. פתאום הייתה לי מסגרת שהבנתי מה המהות שלה. התחתנתי בגיל 19, הכרתי את נועה שנה וקצת לפני.

"בתחילת הנעורים היה מרד, התרחקתי והייתי בחיפוש עצמי של כמה שנים. אבל ההורים שלי הם אנשים מאוד מיוחדים - כמה שאני יותר מתקרב לעצמי, אני יותר מתחבר אליהם. היום אני יותר יכול לראות את זה כסוג של מרד נעורים, חיפוש עצמי. הייתי ממש לא שומר מצוות. התקרבתי דרך רבי נחמן, ההתבודדות, הקשר האישי, השפה, וגם באיזשהו מקום תמיד הייתה בי האמונה והקשר עם הקב"ה, אבל אני כן חושב שפתאום מצאתי את הפתח שלי. ההתבודדות, השפה הזאת, מאוד התחברה אליי בחיים. כבר כילד הלכתי הרבה לטבע והיה לי את המקום של הלבד הזה, וזה היה מבחינתי חידוש עצום לגלות שזו בעצם דרך בעבודת השם. ההורים שלי קשורים להכל אבל הייתי צריך למצוא את החיבור האישי שלי.

"אחר כך הנישואים, לבנות את הבית עם נועה. אנחנו כל הזמן בחיפוש, עד היום, אבל זה חיפוש ביחד. התחלתי את החיים שלי רק עם נועה, זו האמת. איך שהשתחררתי מהצבא - כבר הפכתי לאבא. לפני שנה כבר נהייתי סבא, אני ממש מתרגש מזה.

"ואז השליחות בהודו – זה היה משהו שמאוד חיבר את מהלך החיים עם הכלל ועם מה שעם ישראל עובר. גרנו שם חמש שנים, ובמשך 17 שנים ניהלנו שם בתים מרחוק, בעיירות לדאק ובגואה, עד הקורונה.

מה הנקודה שאתה הכי גאה בה?

"משפחה, אני חושב שזה המקום שהוא ממש בית המקדש. אנחנו מתחברים לרעיונות מהמקום האידיאולוגי, של קבלת החלטות בחיים ושאיפות, ואנחנו מתחילים להתברר, ויש מקום, וגם שם השם אומר לאברהם: 'אל תשלח ידך אל הנער', כלומר, לא הבנת נכון, יש עוד בירור לעשות. יעקב יוצא לשדה, ויעקב זה כבר הבית. להבין שזו המתנה הכי גדולה שאנחנו זוכים לה בחיים. וזה מה שמתחבר למהות של הבית הגדול, של בית תפילה, של בית המקדש, שהמהות שלנו זה בית".

מה החלום הכי גדול שלך?

"להיות כהן בבית המקדש".

מה הכי משמח אותך?

"הקרבה להשם, שאני מרגיש את הנוכחות של הקב"ה בחיים שלי. כשההרגשה הזאת נוכחת, אז איתה באה גם שמחה אמיתית".

תחביבים?

"לשיר, ליצור, לטייל עם הילדים, זמן איכות עם אשתי, להופיע".

חיבור ליהדות מילדות?

"גדלתי בבית של הכנסת אורחים, של השפעה. עברתי מרד, אבל זה שלי לגמרי. כל הזמן שולחן שבת עם אורחים ונתינה וחסד לעם ישראל. אני הילד השני מתוך שבעה ילדים, אמא שלי מרפאה בעיסוק. לאבא שלי יש ארגון בשם 'לבנות ולהיבנות', שמיועד ליהודים צעירים מארה"ב שמגיעים לתקופה בארץ להתחבר לזהות היהודית שלהם, ומבוסס הרבה על התנדבות ועשייה קהילתית. עכשיו במלחמה, למשל, הם משפצים בתים בצפון, בהתנדבות לגמרי".

מסר שחשוב לך להעביר?

"שעם ישראל זה עם של קודש קודשים. וכשאנחנו מאוחדים בינינו ומבינים שכל אחד הוא חלק מהמרקם של בני ישראל ואנחנו לא שיפוטיים אחד כלפי השני - האחדות שלנו היא הכלי לגילוי השכינה ולגאולה השלמה. עכשיו במיוחד, בזמן הזה, שמגלים את כל תעצומות הנפש הפנימיים. זה קצת נדוש להגיד את זה, זו אחדות, אבל מעבר לזה, להרגיש שכולנו משפחה. גם כשרבים, להבין שמה שמניע זו אהבה שאינה תלויה בדבר. ששום דבר לא יכול להפריד בינינו.

"אנחנו עצמנו גרים בעמוקה, שזה לא מקום דתי, ואנחנו חיים על קו התפר הזה מתוך רצון לחזק את האחדות של עם ישראל במהות. גם לקהל שלנו".

האם יש משהו אצלך שאתה צוחק עליו בהומור עדין?

"אני צוחק על עצמי על הפרעות קשב וריכוז שאני מאובחן איתם, לומד לקחת את זה כמתנה של הסתכלות על דברים מחוץ לקופסה. לכל אחד יש את ההתמודדויות והשוני שלו, ולפעמים אני שואל את עצמי: האם כל ההגדרות האלה בכלל שוות משהו? כל הזמן צריך למצוא איזונים, האם האבחנות האלה נכונות? הגדרות לפעמים זה נכון, ולפעמים זה הופך להיות משהו שהוא... בעל תשובה למשל, זו הגדרה נכונה במהות שלה, אבל אנחנו כל הזמן צריכים לחזור בתשובה, זה לא נגמר, זה רק הופך להיות יותר פנימי. יש את ההיבט החיצוני, שהוא נכון, אבל יש בזה גם משהו שלפעמים צריך להיאחז במהות הפנימית ולהתנתק מההגדרות החיצוניות כדי לשמור על המהות הפנימית".

ספר קצת על העשייה האחרונה שלך.

"השירים האחרונים שהוצאנו היו שיר בשם 'שים שלום', שהיה בתחילת כל המאבקים הפנימיים, שנובע מהפחד של מה שקורה בינינו, ומייצג מעין תפילה וכמיהה. הוצאתי אותו יחד עם אורון ברזילאי מלהקת 'ד"ר קספר' המיתולוגית, מתוך צעקה של מה קורה לנו. זכיתי גם להוציא את 'אין ייאוש' כשהבת שלי התחתנה, כמה שבועות אחרי שהכל פרץ ב-7.10. שיר שמדבר על כמה שאנחנו בתקופה קשה ומאתגרת, אבל הקב"ה איתנו. כל השירים שלנו מדברים על זמן. 'יש לי אור' זה שיר של זוגיות ומשפחה, משהו פנימי שהוא כל היסודות שלנו. בתוך הסערות שבחוץ, יש לנו אור בפנים, בית ומשפחה. וזה מתחבר לי לתנועה של השירים 'ציון' ו'הבית', שירים לבית המקדש אבל גם לבית עצמו. כמה הבית תופס מקום מרכזי בחיים שלנו".

החיים בעמוקה

לפני שלוש שנים, אחרי עשור בנווה צדק בתל אביב, עברה משפחת בוצר לעמוקה: "היו לנו שנים מדהימות בנווה צדק, היה לנו את מרכז 'ליבא' בתל אביב. ואז חזרנו לנוף הילדות שלי, מתוך ההבנה שה'הודו' של ישראל זה לא לברוח מכאן, זה להישאר. הצפון הוא סוג של הודו, צריך למצוא את המקומות והאיזונים האלה בארץ, את המקומות שאפשר לתרגל עבודה רוחנית. קשה להגיד את זה בשנה האחרונה, אבל זו התכלית שבשבילה עברנו לכאן. לפתח פעילויות כאלה של תרבות, תיירות רוחנית, מפגשים כאלה, כמו שיצרנו בהודו. דווקא מתל אביב, כן להתחבר לטבע של ארץ ישראל.

"כיום אנחנו גרים מעל יונתן בן עוזיאל, נמצאים שם בתוך מציאות קצת הזויה ומתוחה בצפון של מלחמה. גרנו גם בשומרון תקופה בחיים, זכינו להרגיש את האידיאל של עם ישראל. אנחנו מרגישים עכשיו את האידיאולוגיה והחשיבות של להיות כאן בתקופה הזו, בתפילה על עם ישראל. היום אני עסוק בעיקר במוזיקה, ביצירה, הרבה הופעות התנדבותיות - חיילים, מפונים, פצועים - ופרויקטים של תיירות".

איפה פגש אותך באופן אישי האסון של ה-7.10?

"בשמחת תורה היינו בדיוק בצפת. התגייסתי לכיתת הכוננות של עמוקה, לפורמט של מילואים פה באזור. רגשית, מאוד במקום של תפילה וכל מה שאפשר למען עם ישראל. נעים בין מקום של מצד אחד כאב עצום, ומצד שני כל הזמן למצוא את הכוחות ולדחוף קדימה, ולזכור שזה מהלך אלוקי לקראת גאולה שלמה".

הריאיון המלא של הזמר אליעזר בוצר ז"ל לתוכנית "גולן עם העם", עם גולן אזולאי, ישודר בקרוב. יהי זכרו ברוך.