המהלך של אנטיוכוס "הגדול": כך הפכו היהודים לתומכיו הנאמנים

בשנת 202 לפני הספירה, ארץ ישראל החליפה ידיים בפעם השנייה מאז בניין בית המקדש השני. בשנת 323 לפנה"ס היא עברה לידי אלכסנדר מוקדון, וממנו ליורשו תלמי מלך מצרים, וכעת, לאחר שנים רבות של מלחמות, עברה לידי אנטיוכוס השלישי, "הגדול", מלך הסלבקים, ששלט מארץ ישראל שלחופי הים התיכון ועד הודו הרחוקה.

בשנים האלו, כפי שמתאר יוסף בן מתתיהו: "עלתה להם ליהודים להתנסות בסבל רב מחמת הפגיעות שפגעו בארצם, כי בזמן שנלחם אנטיוכוס בתלמי ניטל עליהם לסבול, ואחד היה סבלם בין שניצח ובין שנחל מפלה, באופן שלא נבדלו מאוניה המיטלטלת בסערה ונלחצת על ידי נחשולי ים מכאן ומכאן".

הכהן הגדול חוניו עשה טעות כשנטה לפני הזמן לצידו של מלך הסלבקים, מה שהביא למינויו של יוסף בן טוביה, אבל כעת, כאשר ניצחונו של אנטיוכוס נראה היה מובטח, גורש יוסף בן טוביה בבושת פנים, והיהודים סייעו לסלבקים לתפוס את הארץ. במכתב שכתב אנטיוכוס, ומצוטט על ידי יוסף בן מתתיהו, הוא אומר: "מאחר שהראו היהודים מיד כשעלינו על ארצם את חיבתם אלינו, וכשבאנו אל העיר קיבלו את פנינו בהדר, ויצאו לקראתינו עם מועצת הזקנים וסיפקו לחיילים ולפילים את צורכיהם בשפע, ולא עוד אל אשסייעו בגירוש חיל מצב המצרים שבחקרא, ראינו גם אנחנו לגמול להם על אלה ולקומם את עירם שנחרבה מפגעי המלחמה וליישבה אוכלוסין על ידי כינוס פזוריה לכתוב. החלטנו, משום דבקותם באלוקים, לספק להם מכסה של בהמות כשרות לקרבנות ושל יין ושמן ולבנה בעשרים אלף כסף... והעבודה בבית המקדש תושלם, חומרים יובאו מלבנון ולא יגבה מכס. וכל בני העם יקבעו את משטרם לפי חוקי אבותיהם ומועצת הזקנים והכהנים וסופרי בית המקדש וכהניו יהיו פטורים ממס הגולגולת, וכל יושבי ירושלים פטורים ממס לשלש שנים, וכל מי שנעשה עבד מן היהודים הריני משחרר אותו".

שוב נראה היה כי קרנם של היהודים עולה באימפריה ההלניסטית הסלבקית שאליה הצטרפו. הדעה כי היהודים הם אנשים שימסרו את נפשם על מילתם והינם נאמנים, התפשטה גם באימפריה הסלבקית. כאשר התעוררו מרידות בלודיא ופריגיה, שלח אנטיוכוס לזבכסיס האסטרטוס, כי הפתרון הוא להעתיק אלפיים משפחות מיהודי בבל אל המצודות שעל הגבול, "כי מאמין אני שהם יהיו שומרים הדרושים לעניינינו מפי יראת אלוקים אשר בלבם, ויודע אני שאבותי העידו עליהם בדבר נאמנותם ומסירותם לכל אשר יבוקש מהם, ויובטח להם שיורשו לקיים את חוקיהם המיוחדים". נראה לכאורה רק עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, מה כבר יכול להשתבש?

מה שהתרחש לאורך התקופה הזו, הוא התקרבות של העמים, היוונים והיהודים. עד לאותו הזמן, כל הגויים שנלחמו ביהודים, או אפילו שכרתו איתם בריתות שלום, לא היו איתם בשום מגע תרבותי, לא הבינו ולא ניסו להבין את אמונת היהודים וחוקיהם, וכמה דוגמאות בתנ"ך מראות עד כמה היו רחוקים מלתפוס את רוח היהדות – כמו הארמים, שחשבו שאלוקי ישראל הוא "אלוקי הרים". אך מאז תרגום התורה ליוונית, למדו היוונים להעריך את היהודים, לשתף איתם פעולה, ללמוד ולפרש את חוקיהם ודרכיהם, וכך נוצר קשר וחיבור בין שני העמים. היוונים, עם כל ההערכה לתכונותיהם הטובות, היו עם אלילי, שרחוק מרחק שמים וארץ מהמוסר היהודי. החיבור הזה הוא שורש האסונות שפקדו את עם ישראל בהמשך. גם אם במשך כמה דורות היה נראה שהיהודים מרוויחים מהעסקה של הקרבה וההיכרות, בהמשך התברר שההפסד הוא כפל כפליים, ולא שווה את הרווחים.

לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסו לכאן >>