מי היה רבנו יקיר, ולמה תלמידיו שינו את שמו?

הלומד את ספרות ההלכה, ימצא הרבה פעמים הלכות המובאות בשם "רבנו יקיר". בעל מחבר ספר ה"מרדכי" מביא בשמו הלכות מאות פעמים. המרדכי נחשב לחיבור שמרכז את מנהגי אשכנז, ולכן הרמ"א מביא הרבה פעמים דברים בשמו. אך מי הוא רבנו יקיר?

רבנו יקיר היה אחד מגדולי בעלי התוספות, אך המעיין בתוספות לא ימצא את שמו מוזכר ולו פעם אחת. מדוע?

הסיבה לכך מקורית ומעניינת: שמו היה רבי אפרים בן רבי יצחק בן רבי אברהם מרגנסבורג, והוא מוזכר בתוספות פעמים רבות בשם "רבנו אפרים". אך בזמן שנכתב חיבור המרדכי, היו ידועים כמה חכמים בשם "רבנו אפרים". אחד מהם היה רבי אפרים, תלמידו של הרי"ף, שהיה בן זמנו של רבי אפרים בן רבי יצחק. כדי למנוע בלבול, החליטו תלמידיו, שאהבו את רבם מאד, לכנות אותו "רבנו יקיר", על שם הכתוב "הבן יקיר לי אפרים".

אך גם בתוספות יש לו, לרבנו אפרים, כינוי מיוחד: שם מכונה הוא לפעמים "רבנו אפרים הגיבור". כינוי זה בא לו על שם שהיה מתגבר בדברי הלכה, חידושיו היו מפתיעים ומפליגים, והוא היה עומד על דעתו ומתווכח גם עם גדולי הדור ועם מנהגים עתיקים בקהילות, כפי שנזכיר בהמשך.

רבנו אפרים נולד בצרפת, ולמד בעיר לותיר (כיום "לורן"), בישיבתו של רבנו תם, נכדו של רש"י, וגדול בעלי התוספות. הוא היה תלמיד חבר של רבנו תם, ולפעמים רבנו תם שאל אותו שאלות. רבנו אפרים לא הסתפק ברב אחד, ורצה ללמוד שיטת לימוד נוספת, ולשם כך עקר לגרמניה, לעיר שפייר, שם היתה ישיבתו של ריב"א, תלמידו של רש"י הקדוש, ראשון בעלי התוספות. לאחר מכן ישב בבית דינו של ריב"ם, נכדו של רש"י.

המחלוקת הגדולה הראשונה שהתעוררה בעקבות חידושו היתה בעיר שפייר, עיר ואם בישראל מזה שנים רבות. יהודים ישבו בה דורות רבים, ומנהגם היה להימנע מלקנות לחם במאפיות העירוניות, שכן המקומיים היו משתמשים להחמצת הבצק בשמרים שנעשו משמרי יין מיובשים, והיין הלא יין נסך הוא. אך רבנו אפרים, כאשר למד מסכת עבודה זרה, הסיק מתוך סוגיית "י"ב חודש", כי שמרים שהתייבשו י"ב חודש איבדו את השם של מאכל, ובטל מהם האיסור, ולכן גם הלחם העירוני מותר באכילה. רבנו תם הישיש שמע את חידושו והקפיד עליו, לפי מה שמסופר בתוספות (עבודה זרה לד), ואף התבטא כי הוראה זו היא כמו "בן סורר ומורה". אך רבנו אפרים לא חת מפני רבו הגדול, ועמד על דעתו. רבני העיר שפייר, רבי שמריה משפיירא ורבי אברהם בן רבי שמואל החסיד (אביו של רבי יהודה החסיד המפורסם, מגזע משפחת קלונימוס), יצאו במחלוקת גלויה נגד רבנו אפרים. כיצד מעז הוא להתיר איסור שאסרו קדמונים ונהגו בו איסור במשך דורות?

רבנו אפרים לא ויתר, אך נאלץ לעזוב את העיר כדי שלא להחזיק במחלוקת. הוא הדרים אל העיר וורמיזא (וורמס), ושם הקהיל קהילות של תלמידים, אך שם נסתבך במחלוקת הפוכה: בני ריינוס, קהילות אשכנז השוכנות לאורך נהר הריין, נהגו מאז ומעולם לאכול את החֵלֶב של הקיבה. התורה אסרה, כידוע, לאכול את החֵלֶב – זהו החלב שעל הכליות, אבל החלב שעל הקיבה לא נאסר. אמנם רבנו אפרים קבע כי גם חלב הקיבה אסור מדרבנן. כנגדו עמד תלמידו, רבנו יואל, והגן על מנהג בני ריינוס. הפולמוס היה ארוך ונוקב, ובסיומו הוכרע כי כל צד ינהג כמנהגו. בני ריינוס ימשיכו לאכול, וכל מי שאינו בן ריינוס אסור לו לאכל את חלב הקיבה. וההכרעה המפתיעה ביותר: אין למחמירים להימנע מלהשתמש בכליהם של המתירים. לאסור את הכלים לא קיבלו עליהם.

עוד חידש בקהילת וורמיזא – מאז ומעולם היו מברכים במוצאי שבת על הדסים, ורבנו אפרים היה מברך על סוגים אחרים של בשמים, וכפי המקובל כיום, כל הבשמים כשרים להבדלה.

פסיקה אחת של רבנו אפרים, שחזר ממנה בהמשך, התפרסמה מאד בספרות ההלכה. המדובר הוא באכילת דג הברבוטא. חלק מפרנסתם ומזונם של שוכני חבל הריינוס הגיע מדגים. דג הברבוטא הוא ממשפחת השפמנונים, ואין רואים בו סנפירים, אבל מקובל שכאשר הוא בשלב ראשוני של התפתחות – יש לו סנפירים, והם נושרים. הברבוטא מצוי בזול מאד, והעניים יכולים להסתפק ממנו, אך מה דינם של סנפירים הנושרים? רבנו אפרים ישב על המדוכה והשיב כי מותר לאכלו, אך למחרת אסף את חכמי המקום אליו והכריז כי הוא חוזר בו, והדג אסור. מדוע? משום שבחלומו הראו לו "תבוא עליך ברכה שאתה מאכיל את ישראל שרצים", המילה "ברכה" נאמרה בלשון סגי נהור, החלום בא להציל אותו מהכשלת הרבים באיסור. הפוסקים לקחו את המקרה הזה כדוגמא לשאלה האם מותר לסמוך על חלומות להלכה.

במקום אחד הסכים רבנו אפרים עם מנהג מחודש: כאשר היו ליהודי גרמניה אמצעים הם היו מקשטים ומפארים את בתי הכנסת. והנה שם לב רבנו יואל, כי האפנה אחרונה של ציורים בבתי כנסת משתמשת גם בדמויות של סוסים ועופות טמאים, וכך נעשה בבית הכנסת של קולוניה (קלן). האם מותר הדבר? האם אין בזה משום הידמות לגויים ולדברים טמאים? רבנו אפרים השיב שהדבר מותר ללא חשש.

פסיקה מפורסמת אחרת שלו היא שלא אמרינן באיסורים "חתיכה נעשית נבלה", וכך פוסק מרן השולחן ערוך. הרמ"א, לעומת זאת, פוסק כרבנו תם, שכן אומרים באיסורים "חתיכה נעשית נבלה", וזו הלכה משמעותית מאד בדיני תערובות, שבה יש הבדל בין מנהג האשכנזים, כרבנו תם, ומנהג הספרדים, שאימצו כאן את דעת רבנו אפרים. כמו כן פסק כי גוי כשר לעדות אם ידוע שאינו משקר.

אכן גיבור היה רבנו אפרים במלחמתה של תורה, וגם בפיוטים היה מפלאי דורו. אחד מפיוטיו המפורסמים הוא "אבותי כי בטחו בשם אלהי צורי", שנאמר בעשרה בטבת, וכן "אם אפס רובע הקן", שנאמר בסליחות. הפיוטים גאוניים בשימושי הלשון המיוחדים שלהם ובחרוזים המהוקצעים. האשכנזים האותנטיים אומרים בחנוכה גם את הפיוט "שני זיתים", שהוא אחת מגולות הכותרת של יצירתו.