חני ליפשיץ: זה יכול לקרות בכל מקום. גם בקטמנדו

גם קטמנדו.

העיר הזו, שמספקת כל כך הרבה רגעים של קסם, יודעת להחביא סודות אפלים.

ישנם השווקים הסואנים, ההרים המושלגים, המקדשים העתיקים. אבל...

ישנן גם מסיבות לא חוקיות, סמים, ובני אדם שמנצלים את התמימות של הצעירים שהגיעו אליה כדי לנשום אוויר פסגות ולחפש חוויות.

היא נכנסה לבית חב"ד רועדת.

יפה וגבוהה היא היתה. עיניה יפות, אבל אין בהן אור.

התיישבה בפינה מבלי לומר מילה, רק רועדת.

בלי הפסקה.

ניגשתי אליה.

"מה קרה?", שאלתי אותה בעדינות.

היא הרימה אלי את המבט, והעיניים שלה ריקות היו.

 "הייתי במסיבה. הם לקחו אותי… הם היו חברים חדשים… לא ידעתי מה הם באמת רוצים".

היא לקחה רגע לנשום, אבל שכחה איך לעשות את זה.

אין לה אוויר לנשימה.

הוא פשוט איננו.

היא המשיכה לדבר, בקול חנוק ומבולבל, על מה שקרה לה בלילה הקודם: כמה גברים נפאלים הציעו לה להצטרף לפסטיבל המקומי שלהם. אמרו לה שזה יהיה כיף. פתחו מקום חדש ממש ליד הטמאל, עם מוזיקה טובה.

היא הלכה איתם.

בהתחלה היא לא ראתה בעיה.

הם היו נורא נחמדים אליה, והיא הרי החליטה שהיא נפתחת בטיול הזה.

כשהמוזיקה החלה להתגבר, היא לקחה את מה שהם הציעו לה.

היא לא הבינה שאלה לא רק סמים, אלא גם האסון שעומד לקרות לה...

היא סיפרה שהחלה להרגיש תחושות מוזרות בגופה. העיניים שלה הסתובבו לה בתוך החורים. תחושת הזמן והמקום נמוגה. היא הרגישה שהיא נמסה אל תוך חור שחור.

לא ברור לה מה בדיוק קרה בשעות שחלפו.

היא לא זכרה איך הגיעה אל הדירה הקטנה עם השמיכות שעל הקיר, אבל היא כן הבינה מבעד לקרעים של הזיכרון, שהיא הייתה נתונה לשליטה מוחלטת של אותם גברים.

"חני, לא ידעתי איך להפסיק את זה!", היא התיפחה. "הם אמרו לי שזה יהיה כיף. אני לא זוכרת מספיק, ומה שאני כן זוכרת הוא רע. רע ממש. מה הם עשו לי?!".

הלב שלי יצא אליה.

כמה העולם הזה יכול להיות אכזרי לפעמים...

הבטחתי לה שהיא לא לבד בזה.

אנחנו נלך צעד אחר צעד.

בקצב שלה.

נעשה הכל כדי לעזור לה, ולהיות איתה!

לא אספר על כל הפעולות שעשינו. הן כללו גם טיפול רפואי מסור מדוקטור בינה, הרופאה הנפאלית הנפלאה שלי. היא היתה מדהימה ורגישה כל כך.

אחר כך היתה ההתלבטות, אם לפנות למשטרה.

הפחד שיתק אותה – "ומה אם הם ימצאו אותי?", היא שאלה אותי שוב ושוב.

"את לא לבד בזה", הבטחתי לה, "ואם תבחרי לדבר, זה לא רק למען עצמך. זו הזדמנות למנוע מאחרות לעבור את מה שאת עברת".

כשלבסוף החליטה לפנות למשטרה ולספר את סיפורה, ידעתי כמה זה קשה עבורה. היא רעדה מפחד, אבל העיניים שלה שידרו אומץ נדיר.

הלכנו יחד לתחנת המשטרה, כשאני אוחזת בידה לאורך כל הדרך.

היא סיפרה את כל מה שזכרה. את הקולות, הפנים, האזור.

החוקרים הקשיבו בדריכות, ואז סיפרו לנו שלא מדובר במקרה בודד. כבר חודשים שהם מנסים לאסוף ראיות נגד קבוצה של צעירים שמנצלת מטיילות זרות במסיבות מקומיות.

המילים שלה הפכו לקצה החוט שחוקרי המשטרה היו זקוקים לו. בעזרת המידע שמסרה, הם הצליחו לאתר דירה קטנה באחת מסמטאות הטמאל.

מה שהתגלה שם היה מזעזע! חומרים מפלילים, רשימות של מטיילות שהיו במעקב, ואפילו מצלמות נסתרות שתיעדו את מה שהתרחש.

החדשות על הפשיטה התפשטו במהירות. בית חב"ד הפך לנקודת מפגש למטיילות מכל העולם שבאו לספר על חוויות דומות, כאלה שחששו לדבר על זה עד עכשיו...

היא שבה לארץ לפני חודש ימים.

יש לה משפחה חמה, שעומדת איתנו בקשר כל הזמן.

כשסיפרתי לה על הפשיטה ועל התפיסה של כמה מהאחראים, דמעות זלגו מעיניה.

"זה באמת נגמר?", היא שאלה.

"זה לא רק נגמר", אמרתי לה.

"בזכותך זה לא יקרה לעוד מישהי. את הצלת חיים!".

"תודה שלא נתת לי לברוח, תודה שנתת לי לראות שאני יכולה להיות חזקה – לא רק בשבילי, אלא גם בשביל אחרות", היא אמרה לי הבוקר, כששוחחנו בטלפון.

"אני יודעת שיש עוד בנות שמגיעות לטיול כשהן תמימות, בדיוק כמו שאני הייתי",  היא הוסיפה בשקט.

"אני מבקשת ממך – תשמרי עליהן. תספרי להן מה שקרה לי, תזהירי אותן. אל תתני להן ליפול לידיים הלא נכונות".

אז הנה. אני מספרת לכן.

שבכל מקום זה יכול לקרות.

וגם קטמנדו. העיר הזו, שמספקת כל כך הרבה רגעים של קסם, יודעת להחביא סודות אפלים...