קח אור קטן. לא הצלחת? ניתן לך עוד. הסוד של חנוכה

בזמן האחרון נראה שהעולם השתגע, אמרה לי מישהי שפגשתי היום, כולם לחוצים, אנשים הולכים עם פנים נפולות, כאילו אבל ירד על העולם.

אני מאמינה, עניתי לה, שזה עניין של הסתכלות. מכירה את זה שאת רוצה לקנות משקפיים, ורואה את המשקפיים של כולם?! לפעמים כשאת מרגישה רגש מסוים זה נראה לך שכולם מרגישים כך.

אבל באמת העולם השתנה בשנים האחרונות, היא התעקשה.

האמת, עם זה הסכמתי איתה.

אז מה עושים כשהעולם משתנה, כשהמצב הכללי, הבטחוני, הרוחני לא משהו, כשמצבי הרוח של האנשים קצת ירודים?

אין לנו ברירה. חייבים להתחזק מבפנים.

חייבים ללמוד מה עושים עם רגשות קשים. איך נשארים, למרות הכל, שמחים ומחוברים?!

חנוכה - זה הזמן שמספר לנו איך עובדים עם החושך בחיים.

בחנוכה יש עניין מיוחד עם החושך – החג הזה מגיע בסופו של החודש, כשהירח כבר לא מאיר כל כך. הדלקת הנרות חלוקה בזמניה, אך לכל הדעות צריך שכבר לא יהיה אור. הדלקת החנוכיה גם נעשית למטה מעשרה טפחים, במקום שנראה נמוך. הערבים הקרירים מורידים את החושך מוקדם מידי. הלילות ארוכים, חלק גדול מהימים נמצא בכלל בערב, בחושך.

בנפש, חושך זה זמן של חוסר מודעות, של ייאוש מהכל. רגעים כאלו שאת תוהה בינך לבין עצמך, איך יתכן שהשם נמצא בהם?!

מעודד לדעת שאין אפשרות לקבל מדרגה גבוהה יותר בלי לעבור קודם דרך חושך. זאת אומרת שאם את בתקופה קשה כרגע, ומצפה לאור שיבוא, קודם כל - תתעודדי, זה מספר לך שעוד מעט יגיע אור, ותעלי למדרגה חדשה.

יעקב אבינו סיפר לנו על כך. בפרשת ויצא מתוארת סצנה שקרתה ליעקב: יעקב בורח ומגיע למקום לא נודע, יש שם חושך והוא שוכב לישון – חושך הוא במשמעות של הסתרה, חוסר ידיעה, מקום של ייאוש וכאב. שינה היא בריחה מהמציאות, כמו חוסר הכרה רגשי.

ואז, מתוך המקום הקשה הזה, מקבל יעקב מתנה גדולה. הוא חולם חלום שמספר לו שיש פה תוכנית אלוקית, שלא קשה לו סתם, שהשם פה.

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".

רבי נתן כותב בליקוטי הלכות שקצת מוזר לשמוע מאחד משלושת האבות שלא ידע שיש אלוקים במקום הזה. האם יש מקום שהשם לא נמצא בו?! האם הוא לא יודע זאת?

והוא מסביר, שהחוויה החדשה שהתגלתה ליעקב אחרי השינה והחושך, היתה חוויה מדהימה של התגלות ונוכחות השם, הארה. ובינינו – אם ליעקב אבינו היו נפילות כאלו, רגעים שבהם לא זכר, כביכול, את מציאות השם – מובן שגם לנו, הקטנים, יש, ויהיו. הסיפור הזה בא לחדד לנו שזו מציאות החיים פה בעולם. כדי שלא ניבהל.

שמעתי בני משפחה מתייעצים עם מומחה מה לעשות עם אמם המבוגרת, שמרגישה מאד לא טוב לאחרונה. הוא ענה להם: קודם כל, תעסיקו אותה. שתהיה עסוקה כל הזמן, כך לא יהיה לה זמן לחשוב.

סליחה שאני חולקת, אבל אני בעד אומץ.

אם מרגיש לך חושך וקושי מבפנים, את יכולה לברוח, וזה אולי גם יעזור זמנית, אבל תאתגרי את עצמך לפגוש את זה. להעז להישיר לזה מבט. זה חושך, נכון. אבל את יכולה להיות שם, את לא לבד. השם איתך.

כשיהודי נמצא בחושך, זה הזמן שלו לצעוק אל השם, להתפלל, לא לוותר, ורק לא להעסיק את עצמנו כדי לשכוח מזה. חבל להפסיד את המתנה שמקבלים אחר כך.

חג חנוכה מזמן לנו התבוננות בעבודה מתוך חושך. זה הזמן לדבר על "איך אנחנו עובדים עם עצמנו כשחשוך וקר?".

אז קודם כל - נזכרים שהשם איתנו. שאנחנו לא לבד, ומדברים איתו על זה.

כן, גם אם מדובר בחושך רוחני.

בליקוטי מוהר"ן זה כתוב כך: "וצריך התחזקות גדול מאד מאד לבלי ליפול בדעתו, חס ושלום, כשרואה שעוברים כמה וכמה ימים ושנים, שהוא מתייגע ביגיעות גדולות בשביל עבודות ה', ועדיין הוא רחוק מאוד ולא התחיל לכנוס כלל בשערי הקדושה".

הכניסה לעבודת ה' היא, כאמור, תחילתו של ניקיון רוחני גדול.

כשאדם מנקה את ביתו, למשל, גורמת פעולת הניקוי לכך שהלכלוך יתגלה. במציאות הולך הבית ומתנקה, אולם למראית עין הוא הולך ומתלכלך. כשאת מסדרת את ארונות הבגדים - הם לא הופכים מיד למסודרים. קודם הכל זרוק על המיטה, באי סדר, ואז, לאט לאט - מתגלה הסדר.

כך זה גם בניקיון רוחני. כשאדם חפץ באמת להשתנות לטובה ולנקות את נפשו ממומיה, דווקא אז צפים ועולים הדברים המכוערים. לא שלא היו שם קודם, רק שעתה, כשהוא מבקש להיפטר מהם - הם מתגלים ביתר שאת. אין זה מעיד, כפי שנידמה, שהמצב מחמיר והולך. להיפך, הוא משתפר. אולם תחושת הלב השלילית שגורם מראהו של הלכלוך עוצמתית ומתעתעת, מחלישה ומסוכנת.

חושך הוא בריאה מיוחדת רק לעולם הזה, בריאה ייחודית שיש אותה רק כאן. בעולם הבא זה רק אור, ידיעה ובהירות. אם נזכור את זה, יהיה לנו קל יותר. נדע שזה נוצר עבור העולם הזה, זו לא בריאה שקיימת באמת.

עובדה – בעולם הבא אין אותה!

דמייני לעצמך הקרנה באולם חשוך על מסכים מהסוג שפעם היו מקרינים, כאלו שמציגים את הסרט רק בחושך – רואים אריה, גדול, מפחיד... אימה. ואז מגיע פתאום מישהו ומדליק את האור!
ואז אין כלום.

כל מי שידליק את האור בעולם, יגלה שאין באמת אריה, שהעולם הזה לא באמת מפחיד כפי שהוא נראה. שהמציאות שלך בהירה ומדויקת, זה הכל רק סרטים בחושך.

בעולם הבא ידליקו לנו אור, והכל יתפוגג.

בחנוכה יש מחלוקת לגבי הדלקת הנרות. בית הלל מוסיף והולך, בית שמאי מפחית והולך.

בעומק המחלוקת נמצא הסיפור שלנו -

בית שמאי אומר: קיבלת אור. לא ניצלת - תקבל פחות, זה יורד מיום ליום.

בית הלל אומר: קח אור קטן. לא הצלחת - ניתן לך עוד, כדי שתצליח. לא הצלחת - ננסה עוד יותר אור. הקב"ה מחפש את מה שכן טוב, מה שאנחנו כן יכולים לעשות, ומעניק לנו בלי סוף כוח להתמודד.

כל זמן שאנחנו בגלות, ההנהגה היא חסד! לא דין! אף על פי שיש בדין צדק רב, אין לנו יכולת להתמודד איתו.

בטח לא בדור אחרון.

עם המוזלמנים של דור משיח, הדיבור צריך להיות ברכות, כמו טל תחיה עדין ודק.

שבי מול הנרות, מצאי את הטוב שבך, את האור בתוך הדברים הקשים שעוברים עליך. אל תעבדי מתוך קשיחות ודין.

ברכות, בחמלה, תזכי לקבל מדרגה חדשה בחג הניסים.

רותי קניג סופרת, יועצת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים ולכתיבה תרפויטית.