יהודי חבאן: המסע ההיסטורי בעקבות הקהילה הנשכחת

יש הסבורים כי תימן היא "סוף העולם", הגלות הכי רחוקה. ואכן, במשך שנים רבות היא נחשבה ליישוב היהודי הקבוע המרוחק ביותר בדרום מזרח המדבר.

בשנת תרע"ב יצא ההרפתקן שמואל יבנאלי למסע בתימן. בהיותו בתימן שמע על יהודים היושבים מרחק עצום בעומק המדבר, באזור חצרמות - יהודים המכונים בפי יהודי תימן "אל משרק", יהודי המזרח. מקומם של יהודי "אל משרק" היה שלוש מאות קילומטר מזרחית לעדן. 300 ק"מ אינם מרחק כה גדול, אבל כאשר המדובר במרחק כזה בלב המדבר הגדול והנורא, הדברים שונים. גבול הממלכה הטורקית היה העיר עדן, שבה שלטו סדרים באותו הזמן. מזרחה משם, בלב המדבר, אין דין ואין דיין. כל מי שאינו מוסלמי ועובר שם, עשוי להישדד.

ואכן, יבנאלי, שלא יכל להתאפק בפני האפשרות של גילוי קהילה יהודית בלתי ידועה, נסע לכיוון העיר חבאן, שהיא העיר הגדולה בין ערי היהודים ב"אל משרק". הוא נשדד בדרך אליה, והגיע אליה בקושי, בעירום ובחוסר כל. יהודי חבאן עזרו לו וסייעו בידו, והוא שלח איגרת ליהודי ארץ ישראל, ובה תיאר את שראו עיניו. וכך הוא כותב, בין השאר: "היהודים הנפוצים בארצות אלה נודעים לתהילה בפי כל אנשי תימן ואנשי עדן. אומרים עליהם שהם בני חיל היוצאים תמיד מזוינים, ושערות ראשיהם הארוכות מגודלות פרא... השמות בידא, חבאן, נשמעים בפי יושבי תימן ביראת כבוד מיוחדת וגם היהודים מתייחסים ככה אל יהודי המקומות ההם".

התיעוד הראשון שמגיע אלינו הוא בן מאה שנים, אבל הקהילה היהודית בחבאן קיימת שנים רבות מאד. לפי המסורת שלהם, הם גלו לשם בימי הבית הראשון, והם מכנים את עצמם "ראש גולים". שערם מגודל, הם אינם מסתפרים, בגדיהם דומים לציורים הקדומים של יושבי ארץ ישראל בימי התנ"ך, ולראשם מצנפות לבנות. אין ביניהם כהנים ולויים. מנהגים מיוחדים להם, ואינם מכירים את התלמוד. רק ספרי הרמב"ם נמצאו להם, כאשר נשלחו להם מיהודי תימן בזמן מן הזמנים, והם הולכים על פיהם.

הרובע היהודי של חבאן בנוי בצורה עגולה סביב ארמון המלך. על פי המסורת החבאנית, לפני שנים רבות היתה העיר במצור על ידי אויבים חזקים מאד. המלך לא ידע כיצד לנהל את העיר מולם, ויהודי בשם סולימן החכם, שהיה עיוור אבל חכם מאד, הדריך אותו והציל את העיר, ובתמורה לכך ביקש לבנות רחוב ליהודים סביב ארמון המלך, ומבוקשו ניתן לו. כל יהודי חבאן הם צורפי כסף.

בשנת תש"ה שלח חכם היהודים בחבאן מכתב אל הסוכנות היהודית בירושלים, ובו כתב, בין השאר: "אני זכריה חבאני דורש שלומכך, ולאחר דרוש שלומכם אני חייב לספר לכם מצב אחינו יושבי חבאן חצר מות שהם יושבים שם בעוגמת נפש וסכנה גדולה הן מהרעב והן מגזירת המלך של חבאן חוסין עבדאללה ובניו... אנחנו מקודם ישבנו כאן בשקט ומלכות חבאן חלקו לנו כבוד יותר מכל הגויים, היו שואלים אותנו למה לא תעלו לארץ ישראל. אמרנו פה זה ארץ ישראל... מה עשה לנו הקב"ה, העמיד לנו מלך רשע שיחדש עלינו גזרות יותר מהמן. למה? כדי שנקיים ושבת עד ה' אלקיך....".

אנשי הסוכנות היהודית הצליחו, במבצע מיוחד, להעלות את אנשי חבאן. הם צעדו רגלית מאות קילומטרים עד לנמל עדן, ומשם הגיעו לארץ ישראל, ועם הגעת ראשוני העולים, נכתב בידיעות אחרונות ו' איר תש"ה, כך: "שני נסיכים ונסיכה אחת באו מארץ הקדם לארץ ישראל לפני חודש ימים, זה הוא זכריה החבאני ואשתו ובן אחיו. עד עכשיו שמעו רק יחידי הסגולה על קיומם של יהודים בחבאן, זו חצר מות, מהלך שנים עשר יום על גמלים דרך המדבר לעדן. בבואם לארץ עוררו סקרנות רבה... כבר סיפרו עליהם נפלאות, סיפורי גבורה על יהודים בני חורין המצוידים בנשק ויודעים צחצוח חרבות לא פחות מאנשי סביבתם... ומנין להם העברית היפה הזאת? שואלים דורשי שלומם? והם משיבים שיש להם שני בתי כנסיות ולומדים תורה ונמנים הם על שבט יהודה...".

בארץ התרכזו החבאנים כעדה אחת במושב ברקת (הסמוך לשהם), ועד היום ניכרים הם בייחודם, בהופעתם, ובייחודי מנהגיהם.