מה אומרת לנו האות מ' על פי התורה והקבלה?

האות מ' מורכבת מהאותיות כ' ו-ו', כשהן צמודות.

האות הקודמת – ל' – מורכבת מו' ש"רוכבת" על גבי הכ', כפי שראינו. האות מ' משלבת את שני המרכיבים האלו, אבל כאשר שוררת ביניהם הרמוניה, אף אחד אינו רוכב על גבי חברו. להיפך, הם מסודרים כמו רכבת, הולכים זה אחרי זה.

משמעותה של האות כ', כפי שראינו, היא יצירת תבנית, כיפוף החומר לצורה, ומשמעות האות ו' היא דעת. לכן בעוד משמעות האות ל' היא לימוד, החיבור בין הדעת לבין העשייה, משמעות האות מ' היא השלב אחרי שכבר ישנה הרמוניה בין התוכנית לבין העשייה, השלב של יצירת המהות.

הגמרא במסכת שבת מתארת את האות מ' במילה "מאמר". מאמר אינו מקביל לדיבור, אלא הוא השתלשלות הרצון למציאות. העולם נברא בעשרה מאמרות, עשר תוכניות (כמו "ויאמר המן בלבו". האמירה בלב היא משמעותית לפעמים יותר מהדיבור בפה, היא התוכנית, שבה המתכנן "גומר אומר"). מאמר של הקב"ה אינו "תוכנית" תיאורטית; הוא מה שמביא לביצוע בפועל, ליצירת המהות.

המשמעות של "מאמר" היא תרגום הרעיון לנוסחה, למילים. כשה' אמר "יהי אור", הוא קבע את צורתה של המציאות, וכך הלאה.

מילת השאלה "מה" תהיה על המהות, מה זה, בין ברובד המציאותי, כאשר אדם אינו מבין מה הוא רואה, ובין ברובד הרעיוני. מה קורה כאן? מה ה"מאמר" שמתגשם כאן?

המילה הראשונה בתורה שמתחילה במ' היא "מים", ואכן, המים הם הייצוג הישיר ביותר של מהותם. כאשר אדם רואה חפץ כלשהו, הוא צריך לתהות על קנקנו, לראות ולבדוק ממה הוא עשוי, האם הוא שביר, כמה הוא שוקל. ואילו המים הם בעלי תכונה של שקיפות, תרתי משמע. הם חסרי צורה, ובעלות תכונות קבועות מאד. הם חומר שמהותו וצורתו אחד הם, והם גם המהות של הקיום כולו – אין שום קיום לעולם ולחיים בלי המים שזורמים בתוך הארץ, בתוך גופינו, בתוך הצמחים ובתוך מזוננו. לכן גם שם האות מ' נלקח מהמילה מים (הצורה הקדומה שבה נכתבה האות מ' השתמרה בלועזית, M. זו צורה שמתארת את גלי המים). כאשר דבר מאבד את צורתו, הדבר מתבטא באות מ' – נמוג, נמס, נמק, חמרמר.

לא רק השאלה "מה" מבטאת את המהות, אלא גם הצירופים של אותיות השימוש בכל"מ מבטאות את התהיה על המהות: במה? כמה? למה? בתוך מה, כמו מה, ומה הסיבה (לימוד).

המים נקראים בלשון רבים, משום שהם חסרי צורה, הם תמיד רבים, ולא כל טיפה עומדת לעצמה. לכן האות מ' משמשת תמיד במובן של חלק מתוך כלל, חלק מתוך רבים. לקחתי "מפרי האדמה", לקיחה של חלק מתוך הכלל. ההכללה "רבים" היא תמיד פרי איזו תכנית, איזה "מאמר" אנושי. את כל פירות האדמה מאחדת בעלות האדם על נכסיו, ומנהגו לבצור את הפירות ולהשתמש בהם. בתחילת מילה, המ' משויכת לתוכנית, היא מצביעה על חלק מ... ואילו בסוף מילה היא משייכת את המילה לרבים: בית אחד הופך ל"בתים" קבוצה של בתים ששייכת לתכנית אחת, עיר אחת, בעלים אחד, רחוב אחד.

מספר האות מ"ם הוא ארבעים, משום שהעולם מורכב מעשרה מאמרות יסודיים, המוכפלים בארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, המייצגים את ארבעת שלבי הבריאה. משום כך אנו מוצאים גם בכל יצירה חדשה, שהיא מאופיינת במספר ארבעים, כמו יצירת הוולד בארבעים יום, שהיית משה בהר סיני ארבעים יום ולילה, יצירת דור חדש במדבר במשך ארבעים שנה, וכן עמידה על דעת רבו עד ארבעים שנה, ותשקוט הארץ ארבעים שנה.

כפי שנראה בעז"ה בהמשך, משמעות האות ש' היא סדרה, פרטים רבים המקושרים זה לזה (על שם השיניים), ולכן משמעות המילה "שם", של בעל חיים, למשל, היא הקשר בין בעל החיים הזה, לבין כלל התכנית העולמית, המקום והתפקיד שלו. וכמובן כך גם בני אדם, או חפצים. השם "צלחת" מבטא את התפקיד של הצלחת עבור בני האדם.

ואילו משמעות המילה "גשם" היא חפץ שהתוכנית שלו מתנתקת ממציאותה: ג' – להיגמל, להתנתק ממקור הגידול. הגשם משנה את צורתו ואת שמו, מי הים הופכים לאדים, האדים הופכים לעננים, והעננים הופכים לגשם או לשלג. לא רק השם משתנה, אלא המהות, מצב הצבירה. שינוי מצב ומהות כזה הוא "הגשמה", הפיכת חלום למציאות, הפיכת דבר רוחני לפיזי. מצב הצבירה והשם של הרעיון משתנה מהיותו מופשט, להיותו מציאותי ומוחשי.

האם היא המקור הראשון של החיים. א' זו ההתחלה, ומ' זו המהות. המהות של כולנו מתחילה מהולדתנו מרחם אמנו. והאדם בכלל בא מ"אמא אדמה". מילת התנאי אִם מטה על צידה, כביכול, את התחלת הגשמת הרעיון או העסקה: אם יבוצע התנאי - תיוולד העסקה, יוגשם הרעיון. ואם לא, הוא לא ייווצר ולא ייוולד.

הקשר בין האות ל' לאות מ', כפי שראינו, הוא הסדר ההגיוני. ל' היא התכנון של חיבור הדעת עם המציאות, ומ' היא הביצוע, היא ההולדה בפועל. אך מה קורה כאשר הסדר ביניהם מתהפך? את זה אנחנו פוגשים במלה "מלך". המלך הוא בסך הכל בן אדם ילוד אשה, אבל הוא נהפך לבעל כוח עצמאי. הוא חוזר ושולט בבריאה, בכל מה שסביבו, אפילו בהורים שלו. הוא הופך את הסדר הטבעי, וכביכול שולט במה שיצר אותו. ומזה גם "מלאך", שליח, בא כוחו של המלך.

האות ר' מסמלת ריסוק, פירוד ופירור, ולכן הצירוף "מר", הוא מרידה בסדר הכוחות הטבעי: בן סורר ומורה, מרידה. מרות – היא השלטה בכוח של הסדר הטבעי שאמור להיות, הכנעת המרידה.