מתחת לפני השטח, יש תוכנית אלוקית לכל זה

יוצא לי לשמוע לא מעט הורים כאובים, שנתנו את כל הלב לילדים, ודאגו כמיטב יכולתם לתת בית חם, עם חום ואהבה, ולא מבינים איך זה קרה להם. איך דווקא הילד או הילדה שלהם הפכו להיות כאלו כפויי טובה, וגורמים כל כך הרבה כאב לעצמם, להוריהם ולכל משפחתם.

אפשר למצוא פתח להבנת העניין בפרשתנו, שכתוב בה שיוסף נשלח מ"עמק חברון". חברון, כידוע, אינה בעמק, אלא הדבר בא לרמז על "עצה עמוקה", דברים מתחת פני השטח, תוכנית הבריאה, דברים שנוכל להבין לגמרי רק כשהמעגלים יסגרו, ולא בזמן אמת. כי בזמן שהדברים התרחשו – היה לכולם הרבה צער. צער ליוסף, שעבר ניסיונות קשים מנשוא, כשהוא לבד, נטוש, עבד, בבית הסוהר, ללא משפט, וללא אפשרות טבעית לצדק; צער ליעקב אבינו, שממאן להתנחם, ובמשך 22 שנים סרה ממנו רוח הקודש מרוב צער וכאב; צער היה גם לאחים, שלא הפסיקו להאשים את עצמם על השבר שגרמו לכל המשפחה. אין לזה הסבר פשוט של שכר ועונש על מעשיהם, אלא הכל חלק ממהלך עמוק.

הגמרא (סוטה י') משתמשת בביטוי הזה של "עצה עמוקה" גם לגבי דוד ואבשלום, עוד פרשה כאובה, של כאב לא נורמלי, שעליה נאמר ש"קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג", וגם כאן אין הסבר מניח את הדעת, אלא כמו שרש"י מביא שם, מדובר בגזירת מלך, כמו שנאמר על חזקיהו המלך: "בהדי כבשי דקב"ה למה לך", שהוא רצה למנוע צער של תרבות רעה שכזו, ואמר לו הנביא ישעיהו, שהוא טועה: אנחנו צריכים לעשות את שלנו, להביא ילדים ולהשתדל בחינוכם, ולא לעשות חשבונות שמים.

לפני כמאתיים שנה, הצאר הרוסי גזר גזירה נוראה, לעקור ילדים יהודים בכפיה מביתם ("גזירת הקנטוניסטים"). הם נשלחו למציאות בלתי אפשרית, והכאב זעק עד לב השמים. האדמו"ר האמצעי מחב"ד כתב מאמר שלם, לנסות להסביר את השורש הרוחני של גזירה זו ("להבין עניין לקיחת אנשי חיל"), והסביר יסוד עמוק, שיש בירורים שעם ישראל צריך לעבור. אנחנו לא יודעים למה יש נשמות שצריכות התמודדות לא פשוטה, ולפעמים הרצון והכיסופים של נשמות אלו הוא דבר יקר מאד, שמסיר קטרוגים, ועושים תיקונים והארת כתר בגילוי נקודת הקדושה שלנו.

בדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא, גם כן נראה שיש גזירה לא מובנת על חלק מילדינו. לכתחילה, ודאי צריכים לדאוג לעשות כל השתדלות לחסוך מהם אשמה ופגיעות, בושה ועלבון ופחד, ולדאוג להם לסביבה שבה ירגישו אהובים ומקובלים, רצויים ובטוחים, עם חוסן ואמונה. אבל כאשר היו שבר וטראומות (והתוצאה של קושי בתפקוד ובדחיית סיפוקים), צריך לחזק את עצמנו שהכל משמים, ושתפקידנו להבין שיש נשמות עם התמודדויות אחרות לגמרי, ואולי הקב"ה מעריך ושמח עם אנחה שלהם, יותר ממה שהוא שמח עם תפילת נעילה שלי. תפקידנו כהורים: לעזור להם, דרך קשר חם, אוהב ומקבל. יהי רצון שנצליח!