איך להציל את הקורבנות של תקופת החיץ?

עד לא מזמן, היתה תקופה שבה היה מותר לעשן בכל מקום, גם במקומות ציבוריים: באוטובוסים, במטוס (היו מושבים למעשנים ומושבים ללא עישון), במשרדי ממשלה ובקופות החולים, ואפילו בבתי הכנסת ובבתי המדרש.

אבל אז, לאט לאט, נעשו מחקרים שגילו שיש קשר בין עישון לכל מיני תופעות לוואי: מחלות קשות של סרטן ומחלות לב. העישון באמת הורג! ואפילו העישון הפסיבי! בהתחלה זה נשאר במחקר, אבל לאט לאט זה חלחל, והפך לחוקים ולנורמות חברתיות. היום המצב אחר, וכבר אי אפשר לעשן במקומות ציבוריים. רק שבדרך היו כמה מיליוני קורבנות של מעשנים ומעשנים פסיביים שנפטרו בתקופת החיץ הזו, בגלל חוסר מודעות.

בדור שלנו יש מהפכה של ממש בתחום של תקשורת. הרשתות החברתיות נותנות לנו אפשרות מהירה ליצר שייכות, למצוא חברים ולספק לסקרנות טבעית. אבל ככל שהמסכים נכנסים לחיינו יותר, מתברר שיש לזה תופעות לוואי והשפעה שלילית על נפש האדם: המחקרים מדברים על ירידה משמעותית בכל מדדי הבריאות הנפשית. ככל שאדם חשוף יותר למסך, כך כישורי האמפתיה, הרגישות והחמלה שלו יורדים (וזה משפיע בצורה הרסנית על חיי הנישואין, ועל חיי החברה בעולם האמיתי). במקביל – יש עליה בתופעות של דכאון, חרדות, התמכרויות ועוד. תוסיפו לזה מאות הרוגים בשנה מתאונות דרכים, בגלל אנשים שפשוט לא מסוגלים לעזוב את הטלפון בזמן הנהיגה, ותקבלו דור שלם שבאמת נמצא בסיכון, נפשי ורוחני...

אולי בהמשך יהיו פתרונות כלליים, טכנולוגיים או חוקיים, שיתנו מענה מוצלח לצרה הזאת. אבל ממש כמו הקורבנות של העישון הפסיבי של תקופת החיץ הזאת, כדאי שאנחנו לא נהיה הקורבנות עד אז. זו אחריות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו, להכיר בכך שיש כאן מדרון חלקלק, שמושך ומפתה, ולכן כדאי לכל אחד ואחת מאיתנו לקחת אחריות על הנושא הזה, ולנסות למצוא עצות כדי לשים לעצמנו גבולות ברורים, ולא להישטף במבול הזה. ואשרי מי שיצליח!