שווה סיפור: ברכה לא רגילה

הסיפור של חיה, אחותי, מתחיל כמו כל התיאורים האלה, שמתחילים ב"יום בהיר אחד", ונגמרים בבום של אובך וערפל. היא היתה רק בת 11 כאשר נסעה יחד עם אחותנו הגדולה, שכבר היתה נשואה, ועם בעלה, לנסיעה עירונית ברכב המשפחתי. זו היתה שעת לילה חורפית במיוחד. הכביש אמנם לא היה רטוב, אבל הלילה היה חשוך מאוד. אוטובוס חנה בשולי הכביש, ללא אורות מצוקה או סממן כלשהו שיזהיר את הנהגים, כך שכשגיסי זיהה אותו – הם כבר היו רגע לפני התנגשות. גיסי הצליח לסובב את ההגה, לחתוך שמאלה ולמנוע התרסקות מלאה אל האוטובוס, אבל החלק הימני האחורי של הרכב, זה שבו ישבה חיה, פגע במלוא העוצמה באוטובוס.

ברגע אחד, חיה נזרקה מהחיים הפשוטים שהכירה, לחיים שונים לחלוטין. היא הובהלה לטיפול נמרץ בבית החולים, שם נאבקו על חייה. בסופו של המאבק הודיעו לנו שרגליה נפגעו ללא תקנה, ושלעולם לא תוכל עוד ללכת. אבל היא איתנו – חיה, נושמת, קיימת. למרות הטראומה והקושי, אובדן יכולת ההליכה קיבל פרופורציות אחרות.

שלב השיקום היה ארוך וסיזיפי. חיה נלחמה על כל פעולה, והצליחה מעל המשוער. הרגליים שלה אמנם לא פעילות, אך מכל בחינה אחרת, היא מצליחה לעשות הכל, כמו כל אחת אחרת. חיה אחותי היא סמל ודוגמה לבחורה ערכית, עם שאיפות ורצונות גדולים, שלא מוותרת לעצמה במאומה. דווקא המוגבלות שלה גידלה אותה והרימה אותה עוד יותר. המידות שלה הן לשם דבר, והיחס שלה לאחרים הוא מידה שאפשר רק להתקנא בה.

כשחיה הגיעה לגיל שידוכים, הבנו כולנו שהיא תיאלץ לחפש מישהו כמוה, עם מגבלה גופנית, תפקודית. ההורים שלי, ששייכים לחסידות גדולה, הלכו לקבל ברכה מהאדמו"ר לפני שהתחילו לחפש שידוך בעבורה. כשהאדמו"ר קיבל מהם את שמה לברכה, הוא ברך מיד שחיה תזכה לבחור רגיל. הולך. מתפקד. ללא שום מגבלה.

כולנו נדהמנו מהאמירה הזו, שהיא כמעט מעל לטבע בחוגים שלנו. לא כולנו לקחנו את הברכה הזאת ברצינות. יש שראו בכך ברכה נטו. היחידה שהתייחסה למילותיו של האדמו"ר בכל הרצינות היתה חיה בעצמה. באמונת החכמים הטהורה שלה, היא האמינה בלב שלם שהיא תתחתן, בעז"ה, עם בחור רגיל לחלוטין, ללא שום מגבלה. עם האמונה הזו היא התחילה לפנות לשדכנים ולחפש שידוך לחיה. אמא, שהיתה מורת הדרך של כולנו לאמונה חזקה בה' ובתורת, תמכה בה.

הצעות השידוכים שהתחילו להגיע היו מעטות, יחסית, וגם אלו שהגיעו, לא ממש התאימו, מכל מיני סיבות. מטבע הדברים, אנשים לא ממש רצו להכניס ראש בריא לכיסא גלגלים... גם כשפה ושם הגיעה הצעה רלוונטית, היא לא הצליחה התקדם. אמא וחיה המשיכו להאמין שהבחור בוא יבוא, הולך על שתי רגליים.

במאמר מוסגר אציין, שלא עלה בדעתנו שיש פגם בנישואים לאדם עם מוגבלות כזו או אחרת. חיה היתה כלילת המעלות, וכך התפללנו שיהיה גם הבחור המיועד לה, עם או בלי מוגבלות. אלא שהאדמו"ר אמר שיהיה ללא מוגבלות, וחיה האמינה בברכה הזו בכל לבה.

הזמן עובר מהר. חיה הלכה והתבגרה, והגיעה כבר לשנות השלושים שלה. שעון החול הביולוגי הלך ואזל, ואז הגיעה ההצעה המושלמת. ההצעה הגיעה מחברה של אחותי, שהכירה את המיועד, כך שסמכנו עליה, ובנוסף גם ביררנו. מכל הבירורים עלתה תמונה של בחור לעניין, בדיוק בסגנון שחיה חלמה עליו, מתאים אחד לאחד. הוא היה נכה, במצב דומה לשל חיה, אבל חיה, שעד כה נצמדה לברכת האדמו"ר ונפגשה רק עם בחורים "רגילים", החליטה להתקדם עם ההצעה, שהיתה מתאימה כל כך. בלב כולנו כבר היתה תקווה שהנה – עוד מעט שוברים צלחת.

אבל אז, כמו מעשה שטן, הם נזכרו שעדיין לא עשו בדיקת "דור ישרים" – בדיקת סקר גנטי שמאפשרת התאמה מבחינה גנטית, כדי למנוע מחלות גנטיות קשות אצל הילדים. בדרך כלל, אנחנו מוודאים את ההתאמה ממש בתחילת כל שידוך, אבל הפעם, משום מה, זה לא קרה עד לשלב מאוחר מאד. התשובה היתה מהירה – אין התאמה, הסיכון גבוה.

השידוך ירד בפחי נפש של כולנו, שכבר ציפינו לשמחה – אבל בעיקר, כמובן, של חיה. החלום שהיה נראה לה שכבר ממשמש ובא – פג במהירות. עצוב לראות את האחות המדהימה שלך קמלה ונובלת, שבורת לב. אמא נחלצה לעזרה, והזכירה לחיה את ברכת האדמו"ר. "את תראי – עוד תזכי לבחור בריא ושלם", היא הזכירה לה. מישהו אחר היה אולי מגחך בחוסר אמון, אבל חיה התנערה באחת, וחזרה ואמרה: "הכל לטובה. אני בטוחה שהקב"ה מכין לי את הטוב ביותר בשבילי".

מבחינתנו, האחים והאחיות, זו היתה נקודת שבירה. רצינו כל כך לראות את חיה מוצאת את בחיר לבה, ושוב הכל התנפץ. מתוך הכאב הזה, חשבנו לנסוע יחד, כל המשפחה, לקברו של ר' ישעיה מקרעסטיר, שידוע שמסוגל לישועות גדולות. אולי שם משהו יזוז, ושומע כל תפילה יושיע את חיה, וימציא לה את הזיווג ההגון והראוי לה משורש נשמתה. וכך התארגנו כולנו לטיסה לעיירה קרעסטיר שבהונגריה.

הנסיעה לציון היתה חוויה רוחנית שמימית. כשהגענו לקבר, כל אחד מאיתנו סיים את ספר התהילים פעמיים. הדמעות והתפילות שם היו מרטיטות. כל אחד ואחת מאיתנו תפס פינה ושפך את צקון לבו. חיה היתה בעולמות אחרים. התפילות והתחינות שלה, הדיבור שלה עם ריבון כל עולמים, בשלווה אין קץ, כעבד לפני רבו, היו מושא לקנאה. אחיותי סיפור לי שכל המתפללות שהיו במקום באותו יום נפעמו ממנה. התוכן שבה והמידות הטובות שלה נובעים החוצה, מי שמכיר איכות – רואה ויודע.

אחרי ארבע שעות של תפילה, פנינו כולנו בחזרה לשדה התעופה. שם גיליתי שמשום מה, קבעו עבורי מושב בנפרד משאר בני המשפחה שלי. זו טיסה קצרה, כך שלא הצטערתי במיוחד.

במטוס גיליתי שאני יושב לצד יהודי נעים הליכות, גם הוא חסידי. עד מהרה התחבבנו זה על זה וצללנו לשירה. הוא סיפר לי שהוא עובד במשרד שדכנות. מיד קפצתי וסיפרתי לו על אחותי – על הנכות, על הברכה של האדמו"ר ועל הקושי במציאת השידוך המתאים עבורה. סיפרנו לו על השידוך האחרון שנפל, ואיך החלטנו כולנו להגיע לקרעסטיר להתפלל. הוא שמע אותי והזדהה עם כאבי. ממש בסיום הטיסה הוא לחץ את ידי, ואמר לי: "יש לי רעיון בשביל אחותך. בוא אלי למשרד, ונחליף פרטים מדויקים". הייתי המום. "בחור רגיל? הולך?", שאלתי אותו. הוא השיב בחיוב. נאלמתי. כבר כמעט חשבתי שהוא מתלוצץ על חשבוני.

למחרת כבר הייתי אצלו, בשליחותה של חיה, כמובן. מילאתי את הפרטים הבסיסיים אודותיה בכרטיס שידוכים, ואז שאלתי אותו, כולי מתוח מסקרנות, "מי הבחור?".

"אני", הוא השיב לי בחיוך קטן ומבויש.

"אתה?!", שאלתי, נדהם. "איך? למה?".

"אני כהן, וגם גרוש", הוא ענה. "אסור לי להתחתן עם גרושה, מה שהופך את השידוכים שלי למורכבים. אני גם יודע בדיוק מה אני רוצה, ולא מוכן להתפשר. אני כבר לא בחור צעיר, אני מכיר את העולם. אני רוצה אישה שתהיה קודם כל טובה, עם ערכים כמו אלה שאני שואף לבנות איתם בית. כשסיפרת לי על אחותך, כל המעלות שהזכרת תאמו אחד לאחד את החלום שלי. היתה לי רק התלבטות אחת – הנכות. לכן לא הצעתי לך את עצמי מיד. הייתי צריך לקחת רגע כדי לעשות סדר בסולם הערכים שלי. היה לי ברור שאילו היו לאחותך שתי רגליים מתפקדות – לא הייתי מהסס אפילו לרגע לפגוש אותה, הייתי ניגש לשידוך מיד. אז חשבתי לעצמי – בגלל שתי רגליים אתה מוכן להפסיד את חלום חייך?! הרי אני יודע עם מה באמת מתחתנים...".

לקחתי נשימה עמוקה. אם זה השידוך שמתאים לחיה, זה יהיה הדבר ההזוי והמדהים ביותר שיצא לי לראות בחיי.

מסרתי את הפרטים אודותיו לחיה ולהורי. הם ביררו וראו כי טוב.

חיה והבחור מהמטוס נפגשו זמן קצר לאחר מכן, ומשם הכל התגלגל במהירות מפתיעה. הם מצאו זה את זה, מציאה כשרה. לא חלפו חודשים רבים, והם עמדו יחד תחת החופה.

כולם ראו את אמונת החכמים מתקיימת, איך הברכה של האדמו"ר קמה באופן מדויק. דבר לא חסר. חיה היתה המאושרת עלי אדמות, כלה שחוט של חסד משוך על פניה, ומי כמוני יודע שבעלה לא התפשר על שום דבר. הוא קיבל אוצר. אולי אין שם רגליים בריאות, אבל יש אהבה, אחווה, שלום ורעות.