המאבק על הכהונה הגדולה: כך הוכנסה התרבות היוונית לירושלים

בשנת 175 לפני הספירה, נסע חוניו הכהן הגדול לאנטיוכיה, כדי לטהר את שמו מההאשמות שהפיצו עליו בוגדים יהודים, ובראשם שמעון הימיני. עם הגיעו לאנטיוכיה, התברר לו כי המלך סלבקוס מת, וכעת המלך הוא אנטיוכוס הרביעי. למלך החדש שנכנס לענייני הממלכה לא היה פנאי לכהן הגדול היהודי, וחוניו המתין בסבלנות.

בינתיים הגיע אל המלך אחיו הצעיר של חוניו, ושמו ישוע. ישוע טען כי חוניו מזניח את המקדש, אינו משמש ככהן אלא יושב לו באנטיוכיה... הוא תומך בתלמי, מעלים כספים ועוד ועוד. לכן הוא מציע שהמלך ימנה אותו, את ישוע, לכהן גדול, ותמורת זאת ישלם במקום סך 440 כיכר כסף.

המלך החמדן חתם במקום על המינוי, וישוע חזר לירושלים וקבע עובדות. היתה זו הפעם הראשונה שבה כהן גדול עזב את משרתו ואחר עלה תחתיו, ועוד בנסיבות מחפירות שכאלו. מלבד חילול משרת הכהונה הגדולה והפיכתה למשרה הנקנית בכסף, היה ישוע באופן כללי נוטה לתרבות היוונית. הוא שינה את שמו ליאסון, והחל בהכנות להפיכת ירושלים ל"פוליס" יוונית. הוא הקים בה גימנסיון ואפביון, מוסדות חינוך לתרבות היוונית, והחל ברישום אזרחים המעוניינים להיות אזרחי יוון. וכך הכהנים היו מקריבים בבוקר את קרבן התמיד, ואחר הצהריים יורדים אל העמק למרגלות עיר דוד (באזור בריכת הסולטן של ימינו) ומתאמנים שם אימוני התעמלות בחוסר צניעות.

במשך שלש שנים שלט יאסון בירושלים. בשנת 172 נערכה בצור אולימפיאדה יוונית, וכל ערי הפוליס שלחו משלחות שהתחרו בענפי ספורט שונים. מירושלים הגיעה, למרבה החרפה, משלחת של כהנים להתחרות גם הם. יאסון צירף מתנה כספית מבית המקדש לאליל הצורי, הראקליס, אך הכהנים מיאנו לבגוד בברית ה' עד כדי כך, ונתנו את המתנה לשיפוץ נמל צור.

אחיו של יאסון, חוניו, שהודח על ידיו מן הכהונה הגדולה, נשאר באנטיוכיה. הוא חשש מזרועו הארוכה של אחיו המושחת שתפגע בו. מיד אחרי אירוע האולימפיאדה בצור, שלח יאסון את ידידו המתיוון מנלאוס (אחיו של שמעון הימיני) כדי להסדיר את התשלומים שהתחייבו לאנטיוכוס. הם היו מעבירים באופן מסודר מכספי המקדש אל המלך, וכך השיגו לעצמם את השליטה ביהודה. באותה נסיעה היה מנלאוס צריך להתנצל על עיכוב בתשלומים, ופיצה את פקיד המלך בכלי זהב שגנב מן המקדש. חוניו, שהיה בעיר ושמע על כך, לא יכל להתאפק, ומחה מחאה גדולה ומרה על חילול ומעילה בכלי המקדש. מנלאוס שכר פקיד יווני בשם אנדרוקינוס שיהרוג את חוניו, וכך נרצח הכהן הגדול האחרון מבית צדוק.

בנו של חוניו (לפי גרסה אחת), חוניו הרביעי, סבר שהוא ראוי לרשת את הכהונה, ומשראה שאין לו שום סיכוי, ושכהונת ירושלים מידרדרת מטה מטה, גלה לירושלים והקים לו שם מקדש יהודי, שהתפרסם בהמשך בשם מקדש חוניו.

סופו של בוגד, שבוגדים בו. מנלאוס, פקידו של יאסון, שאל את עצמו: אם אני כבר מועל בקודש, בוגד וגונב, ומשחד את המלך ופקידיו, מדוע לעשות זאת עבור יאסון? אציע את הכסף תמורת המינוי של עצמי! אמר ועשה, ובנסיעתו הבאה לאנטיוכיה, העביר למלך סכום עצום מאוצרות המקדש, תמורת הבטחה למינוי ככהן גדול.

בשנת 170 לפני הספירה, מנלאוס חזר לירושלים בראש חיל משמר, גירש את ידידו לשעבר ישוע מן העיר, והזהירו שאם יתקרב לירושלים – הוא יתלה על העץ. הוא לקח לעצמו את הכהונה הגדולה, ומינה את ליסימכוס לשודד בשירות הכהן הגדול, זה היה מסתובב בחנויות ובאחוזות, ונוטל לעצמו מכל הבא ליד כדי לרצות את המלך ופקידיו. מנלאוס היה גרוע עוד יותר מישוע. הוא דרס ברגל גסה את מצוות בית המקדש ואת תושבי יהודה וירושלים.

לקריאת הפרקים הקודמים, היכנסו לכאן >>