מפרעה ועד לחשמונאים: איך השליטים הגדולים הפכו לשחקני משנה?

"ויהי מקץ שנתיים ימים, ופרעה חולם... ויקץ פרעה, וישן ויחלום שנית... ויהי בבוקר ותיפעם רוחו".

התורה מתארת לנו את האדם החזק בתבל באותם ימים, פרעה מלך מצרים, שנחשב לאל על ידי כל האימפריה המצרית. הכוח שלו היה אדיר, בלתי מוגבל. הוא יכל, בהינף יד, לצוות שיהרגו את כל הילדים שנולדים במצרים, או כל ציווי מטורף אחר.

אבל חלפו שנתיים ימים, "ופרעה חולם". הוא לא עשה שום דבר ראוי לציון, לא תרם שום דבר לאנושות. ייתכן בהחלט שהרג הרבה אנשים בשנתיים האלו, אבל למען האנושות הוא לא עשה כלום. חלם חלומות. וגם כאשר מגיע לו החלום הזה, הוא חוזר לישון. כיוון שהוא חוזר לישון, בעל החלומות מביא לו שוב חלום, אולי זה ינענע אותו. אבל לא, הוא מחכה לבוקר, ובבוקר הוא נשמע די משועמם, "ותיפעם רוחו", לא יותר. מתוך שעמום הוא קורא ליוסף, והשאר היסטוריה.

הפרשה הקודמת פותחת במלים "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף...". יעקב ישב בארץ שבה נולד אביו יצחק, דור שני בסך הכל. איזו חשיבות כבר יכולה להיות מישיבה קצרה של יעקב בארצו? ביקש לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. בסך הכל פעולות של רועה צאן שאף אחד בעולם לא הכיר.

אבל, אומרת לנו התורה, מה שהתרחש עם אותו רועה צאן שאף אחד לא הכיר, ובסך הכל ביקש לשבת בשלווה בארץ מגורי אביו, היה הרבה יותר משמעותי ממה שעשה פרעה, שיושב על כיסא המלכות שעליו ישבו אבותיו כבר אלף שנים. עובדה: מי שהעיר את פרעה מחלומו והביא אותו לעשות משהו, היו תולדות יעקב, "אלה תולדות יעקב יוסף". בעוד פרעה חולם חלומות, המפתח לחלומו של המלך האדיר נמצא בראשו של הרועה האסור בבית האסורים.

פרעה נכנס להיסטוריה בתור כלי שרת בידי זרע יעקב, עד כדי כך שהתורה אפילו לא מציינת את שמו הפרטי של פרעה (כמו בנביא, "פרעה נכה", "פרעה שישק"). המשמעות שלו היא רק בתור מי שמקיים את חלומות יוסף, ולאחר מכן מקיים את גזירת "ועבדום ועינו אותם", ולבסוף לבו נעשה כבד, כדי שיוכל להתקיים על ידו "גם את הגוי... דן אנוכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

אם לא היה המעשה של "וישב יעקב" וכו', לא היינו יודעים שום דבר אודות פרעה, ההיסטוריה היתה שוכחת ממנו. קברו היה עשוי להתגלות על ידי ארכיאולוגים, אבל בתודעה האנושית הוא לא היה משאיר שום דבר. רק בתודעה של עם ישראל ושל כל העמים שאימצו את תורת ישראל, פרעה נזכר בתור כלי שרת לקיום מה שיועד לאבות.

בהשוואה הזו מלמדת אותנו התורה את הכוח הטמון במעשהו של הפרט. מתבונן מן הצד היה בטוח שההיסטוריה נכתבת שם, בארמונות פרעה, ומעשיהם של הרועים בארץ כנען הם שום דבר מבחינתה. אבל אנחנו, בני אברהם, יודעים שלפעמים ההיסטוריה נוצרת על ידי אותו אחד בודד שעומד מעבר אחד של העולם וכולם מן העבר השני, ורק לעתיד לבוא יבינו את המשמעות של מעשיו.

פרשת מקץ נקראת תמיד בחנוכה, וגם ימי החנוכה מסמלים יותר מכל את אותו מסר. בירושלים שלטו באותו הזמן מצביאים גדולים של אנטיוכוס: ניקנור, ליזיאס, וראשי המתייונים שניהלו את העיר: יאסון, מנלאוס, אלקימוס. צופה מהצד היה יכול להיות בטוח שהשמות האלו יכנסו להיסטוריה בזכות פעליהם הגדולים. אבל מי שנכנס להיסטוריה היו דווקא מתתיהו ובניו, אנשים אנונימיים שהתחבאו אז במערות, וכל השמות המפורסמים נזכרו בהיסטוריה רק ככלי שרת בידיהם של החשמונאים. מתתיהו ובניו זכו להוסיף חג בלוח החגים של עם ישראל, שנקבע עד אז רק על ידי נביאים. זה הכוח הטמון במעשה של אדם אחד שפועל בשם ה', וגם מול אנושות שלמה.