"בכינו מרוב התרגשות: 'איך ייתכן שדווקא החנוכייה שרדה את הטבח הנוראי?'"

זה קרה למעלה מחודש אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה. ישראל חסיד, דובר זק"א, הגיע לקיבוצי הדרום יחד עם מתנדבים נוספים לצורך ביצוע משימות נקודתיות, ואז ציפתה לו הפתעה מטלטלת ביותר: חנוכייה מכסף שנמצאה בבית ההרוס ביותר בקיבוץ ניר עוז. החנוכייה נותרה בתוך בית שספג פגיעת טיל ישירה שהרסה אותו לגמרי, והוא שלף אותה מתוך ההריסות.

מה שחסיד לא שיער באותה עת, זה שרק לפני זמן קצר נודע לבני משפחתה של בעלת הבית כי היא אינה בחיים, והדבר הקשה עבורם ביותר היה העובדה שלא נותרה להם ממנה שום מזכרת.

חנוכייה פלאית

חסיד נזכר ומשתף באותם רגעים בלתי נשכחים: "זה היה בשלב מאוחר יחסית, יותר מחודש אחרי הטבח ואחרי שאחרוני ההרוגים נקברו בקבר ישראל", הוא מסביר. "כאנשי זק"א הסתבר לנו שתפקידנו לא מסתכם בהבאת הנרצחים לקבורה, שכן יש צורך במשימות נקודתיות נוספות בבתי תושבי הקיבוצים בדרום, בין היתר כדי לקבוע מוות על אנשים שנחשבו נעדרים וכן כדי לטפל בממצאים אחרונים שהיו שם, ועוד. מדובר במשימות שאינן פשוטות, אך לכולנו כמתנדבים היה ברור כי זהו תפקידנו באותם רגעים".

ואז, בעודם עוברים בין הבתים ומבצעים את מה שמוטל עליהם, הם נכנסו במקרה לביתה של שפרה נוי. "מדובר באחד הבתים המצויים בקו הראשון לגדר, ונכנסנו אליו בטעות, כי המשימה שהוטלה עלינו הייתה בכלל בבית אחר", הוא מסביר.

"התוודענו למראות קשים ביותר, שכן הבית כולו נהרס ונשרף כליל, ברמה כזו שכל הקירות קרסו, והתכולה שלו נשרפה או נמסה, אפילו הדלת של הממ"ד נמסה בשל החום העצום. לא נותר שום שריד, ובעודנו חולפים בין ההריסות והמתכות המפויחות, נתקלנו פתאום בחנוכייה. זה היה כל כך בלתי צפוי ובלתי מתקבל על הדעת, ולכן זה גרם לנו להתרגשות כה גדולה", הוא מסביר.

"הייתי אז עם שישה מתנדבים, והתיישבנו סביב החנוכייה כמו מעגל בגן ילדים", הוא מתאר. "התחלנו לדבר על מה שהיא מרמזת לנו ואיך שהיא מאירה. לאחר מכן צילמתי את החנוכייה והעליתי אותה לרשת, מתוך רצון לחבר גם אנשים נוספים אל המחזה המרגש הזה – חנוכייה ששרדה את התופת ואת החום הלוהט".

אבל לסיפור הזה יש גם המשך. "אחרי מספר ימים יצרה קשר אישה בשם דורית עם אגף הדוברות של זק"א", מציין חסיד. "היא ביקשה 'את מספר הטלפון של ישראל' וכך הגיעה אליי והציגה את עצמה כ'דורית, הבת של שפרה'. האמת היא שבתחילה כלל לא הבנתי במי מדובר. לצערי טיפלנו בכל כך הרבה מקרים קשים, ואני לא זוכר את כולם. אבל אז היא הזכירה לי: 'מצאתם בניר עוז את החנוכייה של אמא שלי, ואשמח שתביא לי אותה'".

חסיד מציין כי השיחה ריגשה אותו עד דמעות. "דורית סיפרה לי שהבית כולו עלה באש, אפילו הסירים של אמא שלה, שכל כך אהבה לבשל, נמסו, לא נשאר כלום, ופתאום היא מגלה את החנוכייה, שדווקא היא נותרה. היא גם סיפרה לי על אמא שלה, שמסתבר שהייתה אישה מיוחדת מאוד, והדבר הכי מסעיר הוא שלדבריה הקיר שהחנוכייה הייתה שעונה עליו הוא הקיר בו פגע הטיל שהרס את כל הבית, הוא זה שקיבל את החום ברמה הגבוהה ביותר ולכאורה נראה בלתי אפשרי שיהיה חפץ כלשהו שיישאר שלם, והנה זה קרה דווקא לחנוכייה".

אור של תקווה

"קשה לי לתאר את התחושות שאחזו בי כשהבנתי שהחנוכייה של אמא שרדה", מציינת דורית, בתה של שפרה נוי. על אף שחלפה שנה שלמה מאז, ניכרת ההתרגשות בקולה. "זה לא פלא שהבית של אמא נהרס לחלוטין, כי הוא היה עשוי כולו מעץ ומגבס. אמא אהבה מאוד לעסוק במלאכת יד, היא תפרה הרבה מאוד בובות שקישטו את הבית, וכמובן שכולן עלו באש.

"בצעירותה אמא הועסקה כמטפלת בגני הילדים בגיל שלוש-ארבע, ובשנים האחרונות עבדה במכבסה ובקומונה – מחסן הבגדים של הקיבוץ. היא בעיקר עסקה בתיקוני בגדים, כי היו לה ידיים טובות, וגם בגיל שבעים היא שמחה להמשיך לעבוד ולתרום מעצמה. לא היה אצלה מושג של 'להיעדר מהעבודה', ומידי יום היא קמה בשעה חמש לעבודה, כשהיא לא מעלה בדעתה שאפשר לנהוג אחרת".

דורית עצמה היא תושבת רמת גן, ובשמחת תורה התעוררה לקול האזעקות, וכמובן יצרה קשר עם אמה שסיפרה לה שיש אצלם אזעקות בלתי פוסקות, ובקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ טוענים שחדרו מחבלים. "אמא הספיקה לדבר באותו בוקר גם עם הבת שלי ועם דודה שלי", מציינת דורית. "אני המשכתי להתכתב איתה, ובאחת ההודעות היא כתבה לי ש'מאוד מפחיד'. אבל אפילו אז לא העליתי בדעתי את גודל הזוועה. הייתי בעבר בקיבוץ והכרתי ימים של אזעקות. לא חשבתי לרגע שמדובר במשהו שונה לחלוטין".

שפרה נוי הי"ד

אמא שלך הייתה לבדה בבית באותו זמן?

"כן, היא התגוררה לבדה. אמנם ערב קודם לכן אחותי הייתה אצלה וגם לקחה מהאוכל שהיא בישלה, כי אמא תמיד אהבה לבשל לנו. בשעה תשע בערב אחותי עזבה את הבית, והיא למעשה הייתה האחרונה שראתה את אמא, כי כמה שעות לאחר מכן כבר התחילה הזוועה".

לדבריה של דורית, כבר מהשעה 9:15 בבוקר אמה לא ענתה לטלפונים ולהודעות, אך חלפו 12 ימים משמחת תורה, עד שהצבא הגיע לעדכן אותם בכך שהיא נרצחה, ושהם יודעים זאת באופן וודאי לאחר שביצעו זיהוי.

"זו הייתה בשורה קשה מאוד, כי עד אז אמא הוגדרה כנעדרת וקיווינו שהיא נחטפה ועוד תחזור הביתה", מציינת דורית. "ההבנה שאמא איננה הייתה קשה מאוד, כאשר חלק מהקושי הוא גם מכיוון שלא נותרה לנו ממנה שום מזכרת. רק אוסף קטן של אצבעונים שהיא אספה מכל רחבי העולם, וחלקו שרד את האש, וכעת מסתבר שגם החנוכייה נשארה".

החנוכייה, לדבריה של דורית, היא הרבה יותר מחפץ. "חנוכה היה החג של אמא, כי היא אהבה מאוד לבשל והייתה מטגנת לנו סופגניות נהדרות. הייתי מגיעה אליה עם התאומים שלי שנולדו בחנוכה, וכל הזיכרונות הטובים ביותר שלנו הם מהחג הזה. זה לא פלא שבשנה שעברה כשהתקרב חנוכה היו הגעגועים כל כך חזקים. לא ידעתי איך אעבור את הימים האלו, והנה פתאום הוחזרה לנו החנוכייה. היה ברור לי שאדליק אותה בחג, ואכן הדלקנו אותה בסלון הבית שלנו, בהמשך הדלקנו את הנרות גם אצל סבתא של הילדים שלי מהצד השני, וגם בכיכר החטופים".

האור הזה נותן לך כוח?

"קשה לי לומר שהוא נותן כוח, כי אנחנו עדיין בתוך ההתמודדות – רק אתמול השתתפתי בלוויה של חנה קציר ששרדה את השבי ונפטרה משברון לב, ולפני כחודש הבאנו את אבי, אף הוא תושב ניר עוז, לקבורת עולמים, לאחר שנרצח בטבח אך נקבר באופן זמני במקום אחר. ההתמודדות נמשכת והיא יומיומית, אבל עצם העובדה שנותרה לי מזכרת מאמא היא דבר ענק עבורי, והאופן הפלאי שבו היא הגיעה אליי הוא דבר ענק לא פחות".