סוד עיבור השנה: איך דאגו חז"ל לשמר את זמני החגים?

השבוע אנחנו לומדים בדף היומי על עיבור השנה.

מה זה עיבור השנה, ומדוע צריכים אותו?

שנה, כידוע, היא הזמן שבו מקיף כדור הארץ את השמש הקפה שלמה, נשלמות ארבע עונות של סתיו חורף אביב וקיץ. הסיבוב הזה אורך 365 ימים, ואכן, השנה הלועזית אורכת 365 ימים.

אך השנה העברית נספרת לפי חודשים. החודש נקבע לפי הופעת הירח, סיבוב מלא של הירח סביב כדור הארץ. סיבוב כזה אורך כ-29 ימים ועוד קצת יותר מחצי יום. אם נכפיל ב-12, נקבל רק 355 ימים, כמניין שנ"ה.

הפער הזה, של עשרה ימים, מצטבר. ואכן, המוסלמים, שמונים לירח בלבד, ולא יודעים לעבר שנים, עונות השנה שלהם נודדות לאחור. חג שהיה פעם בקיץ, היום הוא בחורף (זאת משום שבקוראן נקבע שלשנות חדשים הוא עוון גדול, ולא יתכן ששנה אחת יהיה כזה חודש ושנה אחרת לא). אבל התורה דורשת שהחגים יהיו בזמן קבוע: פסח צריך להיות באביב, וישנו ציווי מיוחד "שמור את חודש האביב".

לכן אנחנו מעברים שנים. פעם בכמה שנים מוסיפים חודש, אדר ב', וכך שומרים על הסנכרון בין חדשי החמה לחדשי הלבנה. יש לנו מחזור מסודר של 19 שנה, ובו מעוברות שבע השנים: גו"ח אדז"ט (3, 6, 8, 11, 14, 17, 19), היחס של שבע מתוך תשע עשרה נותן את הפתרון הכי טוב כדי לספוג את הפער בין שנת החמה לשנת הלבנה.

את החשבון הזה קבע הלל, הנשיא האחרון מבית דוד, לפני כ-1600 שנה. אבל עד זמנו של הלל העיבור היה נקבע בכל שנה על ידי בית הדין הגדול, לפי שיקולים שונים. בכל שנה באמצע החורף היו מתכנסים החכמים במקום מיוחד, לאספה שנקראה "סוד העיבור". שם היו דנים האם יש לעבר את השנה הנוכחית או לא.

המחזור הקבוע שלנו מתעלם לפעמים מצרכים ספציפיים של השנה הנוכחית. למשל: שנת שמיטה. בזמן שהעיבור היה נקבע בכל שנה על ידי החכמים, הם לא היו מעברים את שנת השמיטה, שהרי גם כך קשה מאד לעמוד באיסורים השונים של השמיטה, לכן לא נכון להאריך את השנה הזו בעוד חודש שלם. ולפעמים ישנן סיבות נוספות. בסוגייתנו נאמר: "תנו רבנן: על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה. על שנים מהן - מעברין, ועל אחד מהן - אין מעברין". כלומר, ישנן שלש סיבות אפשריות: שלא הגיע האביב, עדיין יורדים גשמים וחודש ניסן מתקרב; שפירות האילן עדיין אינם בשלים; ועל התקופה – הסימנים האסטרונומיים המלמדים כי סיבוב השמש רחוק מלהגיע לעונת האביב. כדי לעבר צריכים שתהיינה שתי סיבות.

אך עדיין אין זה פשוט כל כך, משום שיתכן שפירות האילן בשפלת יהודה שטופת השמש כבר הבשילו, ואילו בגליל העליון עדיין לא. כך קובעת כאן הברייתא כלל: "תנו רבנן: על שלשה ארצות מעברין את השנה: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. על שתים מהן - מעברין, ועל אחת מהן - אין מעברין".

כלומר, אם רק אזור אחד "מפגר" מבחינת פירות האילן, או מזג האויר, זו לא סיבה לעבר, צריכים לכל הפחות שני אזורים מתוך השלשה: יהודה, גליל ועבר הירדן, ושבשני האזורים יהיו לפחות שלושה סימנים.

אבל הסימנים האלו אינם הקובעים היחידים. את כל זאת שקלו החכמים בישיבתם, עד שהגיעו להחלטה, ובגמרא מובא העתק של מכתב ששלח רבן גמליאל הזקן על ידי סופרו יוחנן, וכך נכתב בה:

"לאחינו בני הגליל העליון ולאחינו בני הגליל התחתון, שלומכם יסגא, מודיעין אנו לכם כי זמן ביעור המעשרות הגיע, להפריש מעשרות מן הזיתים. לאחינו בני גלות בבל ולאחינו במדי, ולשאר כל גלויות ישראל, שלומכם יסגא, מודיעין אנו לכם כי הגוזלים עדיין רכים, והגדיים חלשים, וזמן האביב עדיין לא הגיע, וטוב הדבר בעיני ובעיני חברי להוסיף על השנה הזו שלשים יום".

בדבריו אנו רואים שיקול נוסף: הגדיים חלשים, ולכן לא יוכלו להקריב מהם קרבן פסח. לפני הפסח היו נדרשים אלפים רבים מאד של גדיים. שיקול נוסף שמוזכר בסוגיה הוא הבוץ בדרכים: אם חג הפסח מגיע מוקדם מדי, הדרכים עדיין מלאות בוץ, וזה מקשה מאד על העולים לרגל.

בסוגיית הגמרא יש עוד דיונים מרתקים על האפנים השונים של עיבור השנה.