מרד התפוצות: מה הוביל להתקוממות היהודית שנשכחה מההיסטוריה?

כולנו שמענו על "המרד הגדול" ברומאים שהביא לחורבן בית המקדש, ועל מרד בר כוכבא, כששים שנה לאחר מכן, שהביא לחורבן ביתר. אך לא רבים יודעים שבין שתי המרידות האלו היתה מרידה נוספת, גדולה ונוראה, אלא שמרד בר כוכבא וחורבן ביתר שהיו בסמיכות יחסית, האפילו עליה, והיא מוכרת פחות בהיסטוריה.

מדובר במרד התפוצות. בשנת 115 לספירה, 45 שנים אחרי חורבן הבית וכ-15 שנים לפני מרד בר כוכבא, פרצה מרידה יהודית נגד העמים המשעבדים אותם. המרד החל בלוב, והתפשט למצרים, לארץ ישראל, לקפריסין ולבבל. יהודים בכל רחבי האימפריה היהודית התקוממו נגד השעבוד הרומאי ונגד הקיסר טריינוס. הקיסר יצא במסע צבאי לדיכוי המרד.

*

אף פעם לא היה כיף להיות תחת הכיבוש הרומאי. מאז חורבן בית המקדש הטילו הרומאים מס על כל יהודי בשם "המס היהודי". הנימוק היה שבחורבן בית המקדש בטלה מחצית השקל, ועתה יש להעלות מחצית השקל לקיסר! המס נלקח למקדש יופיטר שברומא, וכך נאלצו היהודים לממן את הפולחן הרומאי המתועב.

אם בתחילה היה המס נגבה בדרכים המקובלות, וכן לא חייבו בו ילדים קטנים או אנשים מבוגרים שאין ביכולתם לעבוד, הרי שעם עלייתו של הקיסר דומיטיאנוס החלו הרומאים לגבות את המס באכזריות, מיהודים ללא הגבלת גיל, ומכל מי שהיה קרוב ליהודים. מסופר שפעם הפשיטו הרומאים אדם בן 90 ברחוב כדי לבדוק אם הוא נימול, ואם כן – לגבות ממנו את המס בכוח. דומיטיאנוס היה אחיו של טיטוס הרשע, שהחריב את בית המקדש. הוא גם הוציא להורג את בן דודו פלביוס, אביו של אונקלוס הגר, וידידו של רבי עקיבא. דומיטיאנוס הלך והשתגע, והחל להוציא להורג אנשים באשמת בגידה, כביכול. הוא הוציא להורג 12 קונסולים, בלי שמץ הוכחה. באחד מהתקפי השיגעון שלו הוא כינס את אנשיו, והחל להקריא רשימה של "בוגדים" שיש להוציא להורג, ביניהם את הסנטור נרווה. אנשיו שמעו זאת ואפשרו לשונא נפשו, עבד לשעבר של פלביוס, לדקור אותו למוות. הסנאט הרומאי נשם לרווחה, גידף את זכרו של המטורף ומחק את שמו מן הכתובות.

עם הירצחו של דומיטיאנוס, נשמו גם היהודים לרווחה, תחתיו עלה נרווה, שהיה קיסר סוציאלי ביותר ודאג לזכויות האזרחים. הוא הקל מעל היהודים את עול המס, והיה נראה כי העניינים חוזרים למסלולם. אך כאשר נטה נרווה למות, בחר ליורשו את טריינוס, נציב גרמניה, וכניסתו של זה שינתה את התמונה בחזרה.

טריינוס היה כובש גדול. הוא דאג פחות לתנאים הסוציאליים של הרומאים, ויותר לגודל האימפריה. הוא פרץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה. בימיו הגיעה האימפריה הרומאית לשיא גדלה בכל התקופות. מפעלי הבניה שלו נזכרו לדורות, ואחדים מהם קיימים עד היום. כך עמוד טריינוס, שניצב בכיכר טריינוס ברומא עד היום; גשר טריינוס (גשר שנבנה על הדנובה בגבול רומניה-סרביה של ימינו. הגשר היה באורך של 1135 מטרים!); ופורום טריינוס. הוא סלל כביש של 300 ק"מ שכונתה "ויה טראיינה". הרומאים אהבו מאד את טריינוס, והוא נחשב כאחד מחמשת הקיסרים הטובים. בשובו מהניצחון על דאקיה (רומניה של ימינו, שבה נכשלו קודמיו בקרב) הוא ערך פסטיבל גלדיאטורים של שלושה ימים ברצף, שבו צפו כמיליון רומאים, שדם שפוך היה עבורם לחם ושעשועים. הם הודו לו על כך מכל לבם, בעוד השבויים הדאקיים מגירים את דמם זה מול זה, או בשיני אריות ונמרים. היהודים, לעומת זאת, זוכרים אותו ככובש ומדכא.

טריינוס נעשה קיסר בשנת 99, מאתים שנים אחרי שפומפיוס כבש את ירושלים לראשונה. הוא יצא בסיבוב חובק עולם סביב האימפריה שלו, לבדוק את הגבולות ולחזק את הבריתות. את ביקורו במזרח התיכון הוא התחיל אצל הנבטים, שבסיסם היה במקום שמכונה כיום "פטרה", בממלכת ירדן. הנבטים שיתפו פעולה עם טיטוס בהחרבת בית המקדש היהודי שלושים שנים קודם לכן. הם שלחו גדוד של אלף פרשים, כחלק מההסכם עם הרומאים, וטריינוס חיזק את הברית איתם. ליהודה הוא הגיע בפרצוף חמוץ. בסיור לאורך הארץ הוא הגיע לעיירה פקיעין, שם פגש את זקן וגדול הדור, רבי יהושע בן חנניה, ששירת בצעירותו בבית המקדש, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ורבו של רבי עקיבא. טריינוס הגאה הביע בפניו את יחס הבוז שלו ליהדות: לעומת הדת הרומאית ה"הגיונית", העובדת לאלים שניתן לראות את דמותם, היהודים עובדים למישהו שאינם יודעים כלל מי הוא! רבי יהושע יצא איתו אל מחוץ לבית שבו שהו, והצביע לכיוון השמש: "התוכל להסתכל בה?". "השתגעת?", שאל הקיסר, "אי אפשר להסתכל בשמש, אהיה עיוור!". "רואה אתה", השיב רבי יהושע, "על משרת קטן של הבורא אי אפשר להסתכל, ואתה רוצה לראות אותו?".

טריינוס יצא משם מזרחה על ממלכות הפרת, כדי להכניעם, אבל הוא לא שכח את דעתו השלילית על היהודים. עם צאתו למסע הקרב הוא נאם בפאתוס בפני חייליו, ובין השאר אמר: "נסתער על ממלכות הפרת ונכניע אותם, לא נשכח להכניע גם את היהודים העקשנים היושבים שם מאות בשנים, לבל ירימו את ראשם, נמשיך את דרך אבי הגדול מרקוס טריאנוס, שהיה ראש הלגיון העשירי שהכניע את יהודה לפני שלושים שנה". יהודי בבל שמעו את הדברים, ורבים מהם הצטרפו לצבאות הפרתים, כדי להדוף את הכובש המרושע שמצהיר מראש כי יפגע בהם. טריינוס עמד בפני דילמה: האם להוריד עול מהיהודים, כדי שלא לעורר מרד יהודי כללי, שהרומאים כבר סבלו ממנו מספיק, או "לשים עליהם פס". ההחלטה היתה: להכניע את היהודים החוצפנים. לא מעניין אותנו מה יעשו, אנחנו נכניע אותם. כך החל מה שנקרא בהמשך "מרד התפוצות".