"כך השתתפו בנימין נתניהו והוריו בברית של בני"

"בכל שנה מחדש כשאני מדליק נרות חנוכה כאן, בארץ הקודש, אני מתמלא בשמחה שלא ניתנת לתיאור", אומר אברהם שרבטייב. "עברו כבר יותר מ-40 שנה מאז שעלינו לארץ, ובכל שנה תחושת ההודיה מתחזקת יותר ויותר", הוא מציין בהתרגשות.

הוא נולד בטג'יקיסטאן שבאסיה המרכזית, מה שאומר באותם ימים רוסיה הקומוניסטית. "לא הייתה באזור שלנו קהילה יהודית בכלל מלבד המשפחה המורחבת שלנו", הוא מציין, "אבל שלא כמו במקומות אחרים ברוסיה, אצלנו ידענו כולנו על יהדותנו, אך את המצוות קיימנו באופן חלקי ביותר, כי אחרי שנים רבות כל כך של קומוניזם לא נשארו סממני דת במדינה, ופשוט לא ידענו איך לשמור אותן.

"כך למשל היינו מדליקים חנוכייה בחנוכה, אך לא ידענו את הברכות שיש לברך עליה, גם לא היכן צריכים להעמיד אותה ובאיזה סדר להדליק את הנרות, ובטח שלא הכרנו את סיפור הנס שמסתתר מאחורי נרות החנוכה.  כעת, כשאני נמצא כאן בארץ הקודש, ומשתתף בהדלקת נרות חנוכה יחד עם חמשת ילדיי והנכדים המתוקים, אני מרגיש שעשינו את הלא יאומן, ומתוך שממה רוחנית כה גדולה זכינו לעלות לארץ ולהכיר את בורא עולם. איך אפשר שלא להודות על כך?"

בזכות סבא

סיפורו של שרבטייב רצוף בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל. "כילד למדתי בבית ספר רגיל בעיר מגורנו, וכמובן שבאופן קבוע שמעתי סביבי כינויים בסגנון: 'ז'יד' ו-'יהודי מלוכלך'. כי הילדים ראו ביומן הכיתה שכתוב שאני יהודי, וידעו שאני היהודי היחיד בכיתה. בפועל הם לא הזיקו לי או פגעו בי פיזית בשל כך, אבל העניקו לי את התחושה שלהיות יהודי זה סוג ב'".

את שעות הצהריים הוא היה מעביר בעיקר בבית, עם משפחתו המורחבת שבראשה עמד סבא שלו – הנצר היהודי היחיד באזור מן הימים של טרום הקומוניזם. "סבא נולד בשנת 1902, וכך הוא הספיק ללמוד בחיידר ולהכיר את הדת היהודית מקרוב עד לשנת 1917 שאז החל הקומוניזם", הוא מסביר. "לסבא היה חשוב מאוד לשמר את הדת, אבל מכיוון שחלפו כל כך הרבה שנים, גם הוא עצמו לא ממש זכר את הפרטים וההלכות. כך למשל הוא הקים לנו מידי שנה בחג הסוכות סוכה, אך המקום הקבוע שלה היה תחת עץ הגפן, כלומר – היא הייתה פסולה.

"היה לנו גם מבנה מיוחד שנכנסנו אליו רק כדי להכין יין ולאפות מצות, וכששאלנו את סבא למה אי אפשר לקנות יין בחנות, הוא השיב לנו: 'אסור לנו לשתות יין של גויים'. היו עוד הרבה דברים קטנים שסבא זכר וסיפר לנו עליהם, מתוך געגועים גדולים. הוא גם היה היחיד שדיבר בעברית וידע קרוא וכתוב בעברית, וגם היו לו הרבה זיכרונות מהחיידר, אבל אנחנו היינו במקום אחר לחלוטין, מנותקים מהיהדות – תינוקות שנשבו במלוא מובן המילה".

אבל אז, אחרי שנים רבות של דיכוי ושל הבנה שאף אחד לא באמת חפץ להיות בקרבתם, התחולל המפנה בחייו של שרבטייב. "היה זה בעקבות מבצע יהונתן – מבצע אנטבה", הוא מספר. "הייתי אז בן שש עשרה, וכששמעתי על המבצע שביצעה מדינת ישראל, מדינה ששטחה קטן בהרבה משל ערים המוכרות לי, ובכל זאת הובילה מבצע כה נועז לשחרור בני ערובה, והכל תחת הכוונתו של יהונתן נתניהו – גיבור ישראל, שלמרבה הצער מצא את מותו. המבצע הזה ממש עורר אותי ונתן לי כוח, פתאום הרגשתי יהודי גאה, וגם התעורר בי רצון חזק לעלות לארץ ישראל – ארץ הקודש", הוא מספר.

המבצע הזה גם גרם לו להיות מקושר יותר לדת וליהדות. "באותם ימים סבא כבר לא היה צעיר, ואני זוכר שהפצרתי בו לספר לי כל מה שהוא יודע על מצוות ותפילות. סבא כל כך התרגש, והוא היה מקדיש שעות ארוכות כדי לכתוב לי ברכות ותפילות בכתב רוסי, כי באותם ימים לא ידעתי כלל עברית.

"סבא כתב לי את המילים 'אמן יהא שמי רבא מבורך', וגם את המילים 'אמן', 'ברוך הוא וברוך שמו' ועוד – הכל באותיות רוסיות. זה עורר בי עניין גדול, וסבא בכל פעם היה מתמרץ אותי: 'קח את הפתק שכתבתי לך ברוסית ונתפלל יחד'".

שרבטייב מציין כי בסופו של דבר דווקא הסבא היקר שלו שחלם כל חייו לעלות לארץ, נפטר לפני שהספיק להגשים את החלום. "עמדנו סביב הקבר שלו וקראנו קדיש כפי שהוא לימד אותנו, מתוך המחברת", הוא נזכר בדמעות. "אין מילים כדי לתאר את מה שסבא נתן לנו בחייו. בזכותו ידענו שאנו יהודים, הוא גם עשה לכל הנכדים שלו ברית מילה בסתר, ואין ספק שבזכותו המסורת לא עזבה את המשפחה ולא נטמענו בין כל הגויים".

אורחים חשובים בברית

שרבטייב עלה לארץ בתחילת שנות ה-80, קבע את מקומו בירושלים ואף מצא עבודה במפעל. זמן קצר לאחר מכן הוא התחתן ונולדה לו בתו הבכורה. "בשנת 1987 נולד לנו בן", הוא מספר.

בימים של ערב הלידה ביקש ממנו מנהל העבודה לקחת את מפתחות הרכב שלו כדי להסיע אישה חשובה מאוד למקום חפצה. "יש לי הרבה נהגים", הוא אמר לו, "אבל בחרתי בך כי אתה יודע לכבד, ומדובר כאן באישה חשובה שיש לקחת אותה בזמן ולהתנהג אליה בכבוד".

שרבטייב נכנס לרכב, אך כשחיפש את הכתובת של אותה אישה הוא הסתבך ובמשך שעה ארוכה נסע ברחובות, עד שלבסוף איתר את הבית. מאז התחילה השתלשלות עניינים מפתיעה. "התפתחה שיחה ביני לבין אותה אישה", הוא מספר, "ובשלב מסוים סיפרתי לה שאשתי צריכה ללדת בכל רגע.

"תגובתה הייתה בלתי צפויה. היא שאלה אותי: 'חשבתם איך לקרוא לתינוק?' ואני השבתי את האמת לאמיתה: 'החלטנו לקרוא לו יהונתן, על שם הגיבור ממבצע אנטבה שחיבר אותי כל כך ליהדות וחיזק אותי'. היא שתקה למשך כמה דקות, ואז שאלה: 'ומה תגיד אם אספר לך שאני אמא של יוני?' "בתגובה לכך קיבלתי פיק ברכיים ולא הצלחתי לדבר עד לסוף הנסיעה.

"בסופו של דבר הגענו לביתה של גב' נתניהו, והיא הזמינה אותי לעלות ולראות את חדרו של יוני שחלק מהפריטים שהיו בו נשמרו ממש כפי שהיו ביום בו הונחו. זה היה מרגש מאוד, וכשנפרדנו היא ביקשה ממני שאעדכן אותה בתאריך ברית המילה של בני. העדכון אכן הגיע בשבוע שלאחר מכן, ולמרות שלא ציפיתי – הגיעו אל הברית שלושה אורחים חשובים: פרופ' בנציון נתניהו ורעייתו כשהם מלווים על ידי בנם – הרי הוא בנימין נתניהו שכיהן כשגריר באו"ם".

37 שנים חלפו מאז אותו יום, שחל בדיוק בחנוכה. "כיום בני יהונתן כבר בן שלושים ושבע", מציין שרבטייב, "ברוך ה' יש לו משפחה והוא עושה לנו הרבה נחת. אבל בתקופה בה התרחש הסיפור הזה התרחש גם דבר נוסף משמעותי בחיי, כי באותם ימים נוצרה ההיכרות הראשונית שלי עם הרב יגן זצ"ל שהיה זה שהתווה לי דרך ובזכותו זכיתי להתקרב ליהדות בלב שלם, להכיר את המצוות וההלכות, ולגדל בית עם ילדים שהולכים בדרך התורה".

ומה עם בנימין נתניהו? דיברתם מאז?

הוא מחייך. "הפעמים הבאות שבהן הזדמן לי לדבר עם נתניהו היו כחלק מתפקידי כיו"ר ש"ס ביישוב אדם, ונוצר בינינו קשר מקצועי לצורך מספר נושאים. כיום אני כבר לא נושא בתפקיד, אבל מוצא את עצמי מתרגש בכל פעם מהחדש מגלגולם של הדברים, ומודה לבורא עולם על הניסים שהוא עשה לי ועל כך שאני נמצא כאן כיום'".