מספרות השו"ת: האם נער בר מצווה מחויב להחזיר גניבה מילדותו?

חתונה יהודית בקהילת פראג, לפני כמאתיים וחמישים שנה. כל בני הקהילה נמצאים ב"בית הקהל", שם נערך משתה ברוב פאר והדר. השמחה מרקיעה שחקים, עד שנגמר היין. אבי החתן מחפש מי יוכל לעזור, ושם עיניו על ילד קטן, שבקרוב נהיה בר מצווה, בחודש הבא, הוא כבר כמעט גדול. הניח אבי החתן בידו של הנער כמה שטרות, וביקשו לפנות למחסן היינות של ר' צבי, שנמצא בקצה רחוב היהודים, ובעד הכסף שקיבל יביא ארגז יינות למשתה החתונה.

אבי החתן חזר לשמחה ולריקודים. בהמשך שם לב שאכן יין לא חסר, והשמחה עולה לשמים. באמצע הלילה נגמר האירוע, כולם פרשו לבתיהם. אך בבוקר: שוד ושבר... מסתבר שהנער התנהג כאן כילד קטן חסר אחריות. הוא הגיע, אכן, למחסן היין, אבל לא היה שם אף אדם. כולם היו בחתונה. נכנס הנער אל המחסן, ולקח כמה וכמה ארגזים של יין. בדרך נפלו כמה בקבוקים ונשברו. הכסף נעלם, אולי קנה לעצמו משהו בדרך... דלת המחסן נשארה פתוחה, לא ידוע אפילו כמה בקבוקים נעלמו. בעל המחסן רותח מכעס. הילד אמנם ילד, ואינו אחראי למעשיו, אך חלפו מספר שבועות והילד נעשה בר מצווה. ר' צבי, בעל המחסן, תבע את הנער בר המצווה לדין תורה אצל רבי יעקב ריישר, אב"ד פראג.

פראג באותו הזמן היתה קשורה מאד ליהדות אשכנז, והתנהלה על פיה. רבי יעקב ריישר היה מגזע רבני אשכנז. הוא היה גיס של בעל ה"אליהו רבה", ושל הרב והגביר רבי דוד אופנהיים. הוא היה דמות ססגונית ורב גונית. הוא היה משיב גדול, ובשו"ת "שבות יעקב" באו תשובות רבות מאוד שהשיב לכל ארצות אשכנז וכמובן גם לפראג. הוא חיבר כמה וכמה חיבורים בהלכה, ומצד שני חיבר גם את הפירוש הקלאסי "עיון יעקב", על אגדות הש"ס בספר "עין יעקב".

תשובתו של רבי יעקב מפתיעה. כפי שהוא כותב בעצמו, אמנם ידוע שילד קטן פטור על נזקיו – "חרש, שוטה וקטן פגיעתם רעה", זו משנה מפורסמת במסכת בבא קמא, ומופיעה גם להלכה בשולחן ערוך. ובכל אופן, נראה לו שהנער חייב לשלם. מדוע?

כך כותב רבי יעקב ריישר: "אף דלכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בטור ושו"ע... אכן אחר העיון היטב יראה כמה גדולי דברי ראשונים שלא לסמוך ולפסוק דין או הוראה מספר השו"ע, שהוא כספר החתום וסתום מאוד וכמורה הלכה מתוך משנתו". לכם נראה שזה כתוב בשולחן ערוך, אבל לאחר העיון נראה שהוא בכל אופן צריך לשלם, לכן אסור לפסוק לבד מתוך השולחן ערוך, רק אחרי התייעצות עם חכם גדול.

טענתו של רבי יעקב ריישר היא, שהקטן פטור רק מנזקיו, כי אי אפשר להטיל עליו אחריות למעשיו. אבל מגניבה אינו פטור. קטן שגנב חפץ, ודאי שאין החפץ נהיה שלו... אם מוצאים את החפץ – מחזירים לבעלים. אותו דבר גם אם החפץ אינו נמצא, אלא שהקטן נהנה ממנו. אין זה דומה לנזק שבו הקטן לא קיבל כלום. אם הוא לקח יין שאינו שלו ושתה אותו, גופו נהנה מן הגניבה, ולכן הוא חייב להחזיר אותה, וכאשר הוא מגיע למצוות – ניתן לתבוע אותו שיחזיר.

ומביא רבי יעקב ראיה לדבריו, מהדין שכתוב בשולחן ערוך במקום אחר, שקטן שלווה כספים, צריך להחזיר אותם. אף על פי שאין להטיל עליו אחריות של נזק, במידה והוא מתחייב התחייבות כספית – היא חלה עליו, והוא חייב לשלם ברגע שנעשה גדול (כי אי אפשר לתבוע ילד). ואם כן, הוא הדין כאשר הוא גונב מוצר ונהנה ממנו. זה דומה להלוואה, זו התחייבות ממונית, אמנם בדרך שלילית, אבל גם זו התחייבות.

אמנם אין דבריו מוסכמים. הגאון מווילנא, בביאורו לשולחן ערוך, כותב כי דווקא הלוואה של קטן מחייבת אותו, אבל גניבה לא. הסיבה היא שחכמים תיקנו לו במיוחד שיוכל ללוות כסף, כדי שאם יסבול מחסור או רעב, יוכל להיעזר באחרים. אם היה הדין שהלוואה לקטן לא חלה, אף אחד לא היה מלווה לו, לכן תקנו חכמים שהלוואה לקטן תחול, והוא יוכל להיעזר באחרים שיסמכו על כך שיהיה חייב להם כשיגדל.

דבר נוסף שצריך לדעת, הוא מה שכותב שם השבות יעקב – שלצאת ידי שמים חייב הקטן בכל מקרה, כמו שכתוב ברמ"א, שמי שקילל את אביו בתור ילד, צריך לעשות תשובה בתור מבוגר. לכן הוא הדין בגניבה וכל עברה שבין אדם לחברו, צריך לשוב עליה במידת האפשר. ומכלל התשובה הוא גם לפייס את חברו. ילד שגנב בתור קטן, צריך לפייס את הנגנב. ומכל מקום, כותב השבות יעקב, הנגנב לא יקפיד עליו וידרוש ממנו להחזיר מה שאין ביכולתו, אלא יתפייס בדבר מועט.