מרגל בגיל 15 ולוחם בגיל 95: הכירו את עזרא יכין, הלוחם הותיק בישראל

בתחילת מלחמת חרבות ברזל, לפני כשנה, הגיע ללשכת הגיוס, כמו רבים אחרים, לוחם המילואים רס"ר עזרא יכין. מה שבלט הוא גילו המתקדם: עזרא הוא בן 95. לאורך השנים הוא לחם בקרבות רבים, ואף נפצע בכמה הזדמנויות, אך שירותו כיום הוא במסגרת הרבנות הצבאית. הוא מרצה בפני החיילים על מצוות ירושת ארץ ישראל, ואף חיבר פירוש לתורה בשם "ארץ הברית", העוסק בהיבט של מצוות כיבוש הארץ.

לא רק שהוא לוחם המילואים המבוגר בישראל, הוא גם הלוחם שהחל את לחימתו בגיל הצעיר ביותר: בגיל 15 כבר נלחם בפורעים הערבים, במסגרת ארגוני המחתרות. שמונים שנה לאחר מכן, הוא לבש שוב את המדים.

עזרא נולד למשפחה ממוצא חלבי שהתגוררה בשכונת ימין משה. הוריו לא שמרו מצוות, למרבה הצער, אך עזרא קיבל על עצמו עול מצוות בתור נער צעיר. בספרו "אלנקם" הוא מספר: "יום אחד סיפר לי אחי הגדול דוד על המכבים... הייתי אז בן עשר... קיוויתי והאמנתי שיום אחד יקום לנו איש כמו מתתיהו, יקרא לעם ויאמר: מי לה' אלי, הייתי קצר רוח, מתי כבר יקום? ימים עברו בלי מלך ובלי גיבור".

בזמן מאורעות תרפ"ט היה עזרא בן שנה וחצי. המון פורעים צר על הבית, בני המשפחה הצטנפו בחדר פנימי, אולי יחשבו ההמון שהבית ריק מיושביו, אבל עזרא הקטן נשא קולו בבכי, מה שדרבן את הערבים לנסות לפרוץ בכוח אל הבית, להשמיד להרוג ולאבד. אחד הפורצים השליך אבן גדולה אל הבית, אלא שהאבן פגעה בקיר וחזרה על ראשו. הוא נפל ומת, וההמון התפזר. אך כעבור שעות ספורות שוב הגיעו המון פורעים ערבים. הפעם הגיעו מאחוריהם גם הנשים עם שקים, עבור השלל. לא היה לדלתות הבית שום סיכוי מול ההמון המצויד בגרזנים. אך לפתע, בנס, צעקה אחת הנשים מאחור: "עזבו את העניים של ימין משה, לא תמצאו כלום בתוך הבית, בואו נלך לשכונות היוקרה, לרחביה, שם תמצאו כלי חרסינה, תכשיטים וזהב". דבריה נשמעו באזניהם, והם סבו כלעומת שבאו. לשכונת רחביה לא הגיעו, ירית אקדח אחת הניסה אותם בהמשך.

בביתו של עזרא לא הדליקו אש בשבת, ואכלו כשר, אבל מעבר לזה לא הקפידו. ביום בר המצווה שלו הניח עזרא תפילין ועלה לתורה, ובאותו רגע החליט לקבל על עצמו את כל תרי"ג המצוות, להתפלל בבית הכנסת יום יום שלש תפילות, ולעשות כל מה שאפשר למען עם ישראל.

בתור נער בן 15 יצא עזרא לעבוד, כמו הרבה נערים בני גילו באותו הזמן. הוא עבד במשרד הדואר, אך לא שכח לרגע את הבטחתו לפעול למען עם ישראל. הוא יצר קשר עם המחתרות, והציע להן העברת אינפורמציה מתוך משרד הדואר. היה זה מכרה זהב, שכן אף אחד לא חשד בדוור בן ה-15 הנוסע על אופניו ומחלק מכתבים, כי הוא פותח ומעתיק כל מכתב שקשור לקצינים בריטיים, ועוד יעדים שהוטלו עליו.

הוריו לא ידעו שום דבר. הם דאגו מאד מהיעדרויותיו, אבל הוא השתמש בחזרתו בתשובה בתור תירוץ, ובכל פעם סיפר להם על שיעור תורה או תפילה מיוחדת שנערכת באיזה בית כנסת...

החטיפה והרצח של חברו הטוב אלכסנדר רובוביץ' זעזעה את עזרא, והוא החליט להצטרף לכוח הלוחם, במקביל למלאכת הריגול שלו בדואר. הוא התאמן בנשק, טמן מוקשים מתחת לרכביהם של קצינים בריטים ששלחו יהודים אל הגרדום, וירה אל פורעים ערבים.

בשלב מסוים, מרגלים של ההגנה העבירו את כינוי המחתרת שלו, "דתן", אל הבריטים, והוא החליף כינוי ל"אלנקם", על שם הכתוב "אל נקמות ה'", לנקום את נקמת חבריו שנהרגו על ידי הפורעים הערבים ובעזרה של חלק מהבריטים.

במלחמת העצמאות נלחם "אלנקם" בקרב דיר יאסין המפורסם, היכן שכיום גבעת שאול, ובשכונות נוספות בירושלים. היכן ששוכנת כיום הכנסת שכן באותו הזמן כפר ערבי, שאנשי הלח"י פוצצו את בתיו והתושבים ברחו. באחד הקרבות איבד את עינו, אך לא שכח את רצונו לנקום באותו קצין בריטי בשם "פאראן", שהרג בעינויים את חברו אלכסנדר רובוביץ'. לאחר שנים מספר, אחרי קום המדינה, הגיע דבר דואר לביתו של הקצין פאראן. אחד מבני הבית פתח את החבילה, והיא התפוצצה והרגה אותו במקום. עזרא יכין לא לקח מעולם אחריות על האירוע, ואולי מדובר בצירוף מקרים.

בשנה שעברה התגייס עזרא לצבא, והוא מלמד את החיילים על מסורת ישראל, מורשת קרב, ואמונה בצדקת דרכנו. נברך אותו שה' ייתן לו כוח ואריכות ימים.