מיהודה ועד יהודה המכבי: שלושת הכלים שהובילו לשינוי היסטורי

פרשת ויגש היא פרשת ירידת יעקב ובניו למצרים, אבל היא קרויה "ויגש", משום שמה שחולל את המפנה הוא ההתייצבות של יהודה לפני יוסף. יוסף סובב את האחים הלוך ושוב בתואנות, ולא נאמר לנו מה הוא תכנן עוד. נאמר בתורה רק שאחרי ש"ניגש אליו יהודה", לא יכול יוסף להתאפק, והשאר היסטוריה.

כיעקב אביו, שהתכונן מול עשיו בדורון, תפילה, ומלחמה. השתמש יהודה בשלושה כלים: כניעה, פניה אל הלב ואיום.

התורה מתארת את האיום של יהודה ברמז, "ויגש אליו יהודה". זו לשון שמתארת בדרך כלל התייצבות לקרב, או לדין. לא "ניגשים" למלך. עומדים לפניו, משתחווים לו. אך חז"ל מרחיבים על נימת האיום שהיתה בדבריו. מצד שני, יהודה מדבר בלשונות כניעה: "אדוני שאל את עבדיו... עבדך אבי". והעיקר: הוא פונה אל לבו של השליט, ומתאר לו את הסבל של המשפחה.

זה מה שגרם ליוסף לעבור מעמדת המאיים, לעמדת הנכנע. הוא לא יכל להתאפק עוד, ופרץ בבכי.

מה שהתורה באה ללמד אותנו בתיאור הזה, הוא שהתוצאה היא משל יהודה ויוסף ביחד. יוסף לא הכניע את האחים "על הקרשים". דווקא מתוך ההתייצבות הנועזת של "ויגש", יחד עם הכניעה, ויחד עם הדברים היוצאים מן הלב, יוסף נכנע.

יהודה היה גיבור ותקיף, אבל היה לו הכוח להיכנע, שהוא חלק מכוח התשובה של יהודה. הוא יזם את השיחה הזו כדי להראות את שני החלקים: יש לי הכוח להילחם, אבל אני גם נכנע בפניך, אני רוצה שתדע מה מונח על הכף. יוסף לא יזם כניעה, הוא פשוט לא יכל להתאפק, כי יהודה הצליח במשימתו.

כך אנו יודעים שהחיבור בחזרה בין יהודה ויוסף נעשה מרצון של שניהם, ומתוך הכרה זה בכוחו של זה, ולכן הוא החזיק במשך מאות שנים, שבהן לא היה מתח בין השבטים, עד הפילוג שחל בימי המלוכה. אם יוסף היה "עושה טובה" ליהודה, זה לא היה מחזיק.

עם ישראל התחיל את דרכו בגלות, גלות מצרים. אחד הסיכונים הגדולים בגלות, הוא הפילוג הפנימי. כשיש עם אחד מאוחד סביב מרכז רוחני, זה גם מסייע לאחדות. כאשר בנים גולים מעל שולחן אביהם, הם גם מפולגים ביניהם.

סיפור יוסף ואחיו נקרא תמיד בזמן חג החנוכה, אך מעניין שהפרשה של יוסף ואחיו בתורה, קשורה קשר הדוק עם סיפור מגילת אסתר דווקא, דבר שבולט מאד בנקודות שהמגילה מדגישה בדומה לסיפור יוסף במצרים. הרי מרדכי ואסתר היו בני בנימין, מן הצד של יוסף.

גם פורים וגם חנוכה הם חגים של גלות. אף על פי שנס פורים אירע בזמן שעדיין היתה נבואה, ונכנס לתנ"ך ברוח הקודש, ואילו נס חנוכה אירע אחרי סילוק הנבואה, והחג הוא תקנת חכמים, הרי בזמן החנוכה נוסדה מלוכה בישראל, ובית המקדש היה בנוי. אלא שהפילוג היה גדול כל כך, שלא שרתה שכינה בבית שני (יומא כא ע"א).

מול גזירת המן, היהודים נכנעו. אם קודם היו רחוקים, ונהנו מסעודת אחשוורוש, עכשיו התאחדו בכניעה, בצום ובתשובה, וזה מה שאיחד והביא את הנס. ואילו מול גזרות אנטיוכוס, ש"הוזמנו" על ידי המתייוונים, היהודים השתמשו בכוח, וההצלחה של המעטים מול הרבים היא זו שאיחדה את העם והביאה את הנס.

לכן אחרי נס פורים נשארו ישראל בגלות, כי הם היו במצב של כניעה, ואילו אחרי חנוכה הקימו בני ישראל מלכות. אבל היא היתה מלכות של עזות, ולכן לא היתה רוח חכמים נוחה הימנה. היא היתה רק תקיפות, בלי הכנעה.

הגאולה השלמה, שאנו ממתינים לפתחה, תהיה שילוב של שני הדברים יחדיו. אנחנו נכנעים ומתאחדים מחמת הצרות הגדולות של חבלי משיח, אבל גם מתעוררים להשתמש בכוחנו לאור הניצחונות והנסים והתשועות, שגם הם מסימני משיח.  

כדי לפנות זה אל זה, ולרפא את הפילוג הפנימי בתוכנו, אנחנו צריכים להיות כיהודה: לדעת גם להיכנע, אבל גם להכיר בכוח שלנו. כי אחדות של התרפסות, מחמת צרה זמנית, לא מחזיקה.