מפתיע: מי הציב את האריות בשער האריות?

כולנו מכירים את "שער האריות" בירושלים. מימין ומשמאל לשער ישנם תבליטים גדולים של אריות. איך הגיעו האריות לשער? האמנם שלמה המלך הציב אותם שם? מובן שלא. החומה היא מאוחרת, מימי הסולטן סולימן, ובכל זאת, השער הזה קדום יותר. הוא נבנה על ידי הסולטן הממלוכי ביברס, אחרי שניצח את המונגולים ב-1260 ונעשה שליט האזור. בהמשך ניצח קרבות רבים ושלט על אימפריה ענקית. הסמל שלו היה אריה. הוא הטביע את הסמל הזה על מטבעות זהב, על חותמות שעווה בכל האגרות ששלח, וגם על הכניסה המזרחית לירושלים.

ביברס היה שליט ממלוכי. הממלוכים היו שייכים לאיסלאם, אבל לא היו ערבים במוצאם. ביברס באופן אישי היה צ'רקסי, בן שבט אלילי שנדד בערבות מזרח רוסיה. החאן של קרים פשט על השבט, ולקח את כל הצעירים למטרת סחר עבדים. ביברס הגיע לשווקי העבדים של סוריה בגיל 14. הוא היה אמנם בריא וחזק, אבל נחשב סחורה פגומה, משום שהיה לו כתם על העין, ששיווה לו מראה מפחיד. סוחר אחד קנה אותו בזול, ולאחר מכן התחרט (תוך 14 יום...) והחזיר אותו בחזרה לשוק, בסופו של דבר קנה אותו האמיר אלאדין אידכין. לאחר זמן קצר, הסולטן צלאח איוב קצף על האמיר והחרים את כל רכושו, וכך הגיע ביברס המפחיד לחצרו של הסולטן.

ביברס היה גיבור חיל, והסולטן צירף אותו לחיל המשמר. בשנת 1250 השתתף ביברס בקרב מנצורה (באיזור קהיר שבמצרים) מול הצלבנים הצרפתים, במסגרת מסע הצלב השביעי. הקרב היה קשה, והמפקד הממלוכי נהרג מאש הצלבנים. ביברס תפס את הפיקוד בצורה ספונטנית, הוביל את החיילים בעזות נפש, והם הצליחו בסופו של דבר ללכוד בשבי את המלך הצרפתי. מעמדו של ביברס הלך והתחזק.

רצתה ההשגחה העליונה שביברס יהיה פעם אחר פעם האיש הנכון במקום הנכון. הסולטן צלאח איוב מת, אבל אף אחד לא הצליח להיכנס לנעליו, כל מי שניסה לתפוס את השלטון הומת במיתה משונה על ידי מתחרה אחר. ואז הגיע קרב עין ג'אלות, שעליו פיקד ביברס, ובו הצליח להכות לראשונה את המונגולים הבלתי מנוצחים. שם, בעמק המעיינות, בין נחל הקיבוצים לעין מודע, נעשה ביברס האיש המפורסם באימפריה. מתחילה דרש את השליטה על סוריה, ומהר מאד כבש את כל האימפריה, פיסה אחרי פיסה.

המוסלמים הרימו ראש, ונפנו לנקום ביהודים ובנוצרים. המונגולים שנאו בעיקר את המוסלמים ושחטו אותם ברבבותיהם, ואילו ליהודים ולנוצרים נטו חסד. תחת חסותם של המונגולים הוחרבו כל המסגדים בארץ ישראל ובמצרים. עתה הגיעה שעת הנקמה. בשנת 1265 פרצו שריפות בפוסטאט ובקהיר. חיפוש "אובייקטיבי" מצא מיד את האשמים: היהודים והנוצרים גם יחד. הם רוצים לשרוף את כל המוסלמים. נמצאו אפילו "ראיות מרשיעות": גרביים ממולאים נסורת וספוגים בנפט. ההמון המוסת החל לפרוע ביהודים ובנוצרים, שהיו מיעוט במצרים, והם ברחו באופן ספונטני לתוך מצודת קהיר, במחשבה כי השוטרים יגנו עליהם. אך השוטרים המוסלמים נעלו את הדלתות...

בינתיים התפנו מאות פורעים לנקמה הגדולה, הם חפרו בור עצום בארכו ובעמקו מול מצודת קהיר, מילאו אותו בגזעי עצים והציתו אותם. כבשן אש אדיר הוקם בלב העיר, והם חיכו רק לאות מהסולטן. הסולטן, אחרי ש"שמע ברוב קשב" את הטענות נגד היהודים והנוצרים, ו"בחן בשום לב" את הראיות, הנהן בראשו. ההמון שאג באושר ורץ אל המצודה, להשליך את כל היהודים והנוצרים אל האש הבוערת.

בחסד ה', כחרבונה בשעתו, פתאום קם אחד ממקורבי ביברס, האמיר פארס אדין אקטאי, ולחש באזני ביברס: "מה בצע לך כי תהרוג את האומללים האלו? במקום זה תוכל לבקש מהם סכום כופר גדול, שיממן לך את כל המלחמות לעשר השנים הקרובות". ביברס הנהן בראשו לכיוון השני, וההמון נהם באכזבה... הפטריארך הקופטי התחייב להשיג 500,000 דינר, סכום השווה לתקציב מדינה שנתי. מהיהודים אפילו לא ניסו לבקש כסף, כי ידעו שאין להם משאבים כמו לעולם הנוצרי. הם פשוט שוחררו לביתם, אחרי שחתמו על התחייבות "שלא לשרוף יותר בתי מוסלמים"... וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.