היום שבו בית המקדש כמעט נבנה – מה קרה שם?

"אלוקי היהודים הינו באמת ובתמים חזק מאין כמוהו, וטוב מאין כמוהו, ומושל בעולם הזה, כולנו, כפי שידוע לי היטב, עובדים לו, גם אם קוראים לו בשמות אחרים", כך כתב קיסר רומי. היה זה הקיסר יוליאנוס, סופר, פילוסוף, ומחברם של ספרים רבים. הנוצרים כינו אותו "יוליאנוס הכופר", כי רדף את הנצרות, הוציא אותה מחוץ לחוק ואף כתב ספר נגדה. שם הספר הוא "נגד הגליליים" (משיחם של הנוצרים היה מנצרת שבגליל).

בשנת 361 מת קונסטנטינוס השני בעיצומם של קרבות גדולים נגד הגרמנים. הוא מת מתשישות, ובכוחותיו האחרונים הכריז כי רצונו שיוליאנוס ימלא את מקומו. יוליאנוס היה עד אז שליט גאליה (צרפת של ימינו). הוא זכה בקיסרות בזכות קרב מזהיר שניהל בשטרסבורג (שנקראה אז ארגנטורטום) מול שבטי האלמנים (גרמנים). בתרגיל צבאי גאוני הוא הביס את האלמנים, והפך לגיבור עטור תהילה.

דודו, קונסטנטינוס הגדול, הפיץ את הנצרות בכל רחבי האימפריה, ויוליאנוס ניסה לעצור את התהליך. בהיותו נער צעיר כמעט שהוצא להורג בעוון כפירה בנצרות. יחוסו המשפחתי כאחיין של הקיסר הציל אותו, והוא ניהל חיים כפולים: כלפי חוץ חי כנוצרי, ובסתר למד פילוסופיה יוונית.

ברגע שעלה לכיסא המלוכה, הקדיש את כל מרצו למלחמה בנצרות. בשלב ראשון הוא הוציא להורג חלק גדול מאנשי חצר הקיסרות שבקונסטנטינופול, ובשלב השני הוא כינס אנשי רוח וביקש מהם לחוות דעתם על הקרבנות. הנצרות טענה שהבורא אינו חפץ בקרבנות, ואילו כל שאר בני האדם סבורים שיש לו עניין בהם. מה דעתם? לאחר דיון מעמיק הסכימו הכל כי הבורא חפץ בקרבנות, וכי הנוצרים טועים. הוא קבע חוק כי אסור לנוצרים להיות מורים בבתי הספר ברחבי האימפריה, שכן הם מטיפים לכך שהבורא אינו חפץ בקרבנות.

יוליאנוס העביר את ארמון המלוכה מקונסטנטינופול, שהיתה עיר נוצרית, לאנטיוכיה, אך גם באנטיוכיה חיכתה לו קהילה גדולה של נוצרים. בעוד הוא מפאר את מקדשי הרומאים הקדומים, פרצה שריפה מסתורית ופגעה בהם. יוליאנוס הגיב בזעם וסגר את כל הכנסיות בעיר, ואף העניש את הנוצרים קשות.

בוויכוחיו עם הנוצרים, טענו הם כי ההוכחה לאמיתות דתם, היא שמשיחם התנבא, כביכול, שבית המקדש של היהודים ייחרב, ולעולם לא יקריבו בו עוד קרבנות. יוליאנוס שאל את יהודי אנטיוכיה אם נכון הדבר שאינם רוצים להקריב קרבנות, והם השיבו שהם משתוקקים לכך בכל לבם, אלא שמאז ימי הקיסר טיטוס אין להם גישה לירושלים, והם מצידם ישמחו מאד לחזור ולבנות את בית המקדש. ובכן השיב יוליאנוס: אני מצווה עליכם לבנות את בית המקדש. יוליאנוס הריץ אגרות לממונים ביהודה ולנשיא הלל השני, שבהם פירט את תכניתו כיצד יבנה המקדש, בתקציב מיוחד מאוצר הקיסרות הרומאית.

היהודים היו בטוחים שפעמי משיח מתקרבים, והתאמצו בכל כוחם לעשות את המלאכה: חפרו יסודות והציבו אבן פינה. ביום 19 במאי, י"ח באייר, החלה עבודת בנית בית המקדש, בשירה, הלל וריקודים. יש אומרים שגם האמורא רבי אחא, שגר בארץ ישראל, בירך על כך. אך לפתע, מעשה שטן, רעש אדמה הרעיד את כל ארץ ישראל. היהודים בוני המקדש נפוצו לכל רוח מרוב פחד, והקיסר לא חזר לתכניתו. יום זה נקבע ליום צום מאז, ורבי אחא אמר: "ברוך שהעביר חרפתו של יוליאנוס".

באותו חודש יצא יוליאנוס למלחמה בפרסים. הוא רצה לנצח את המלך שאפור (המכונה בגמרא "שבור מלכא"). החיילים הרומאים יצאו אל עיר המלכות קטיספון, ואז התברר שאף אחד לא הביא את ציוד המצור... יוליאנוס נדד לאורך נהר החידקל. ב-26 ביוני אירעה התקפת פתע של הפרסים. יוליאנוס יצא מאהלו כדי לארגן הגנה, אלא שהוא שכח ללבוש את השריון. חנית פגעה בו, והוא מת תוך מספר שעות. הנוצרים סיפרו שמי שזרק את החנית היה חייל נוצרי מתוך הצבא. כך או כך, עם מותו של יוליאנוס, חזרה הנצרות להשתלט על רומי, והיהודים איבדו תקווה לחזור לירושלים כל עוד הנוצרים שולטים בה.