איך יוצאים ממצב של זוגיות "טכנית" למצב של חיבור ואהבה?

זוגיות "טכנית" פירושה ריחוק, ולעיתים אפילו ניכור. ההישאבות לתוך ההתנהלות המשימתית של היום־יום פוגעת בקשר העמוק שלנו, באהבה, בחיבור, בקרבה וברגש שבינינו. לאחרונה קיבלתי כמה שאלות שעסקו כולן באותה נקודה: "הקשר שלנו נהיה טכני, וסובב סביב ההתנהלות של הבית והילדים". השאלות הללו נכתבות תמיד בכאב ובגעגוע למשהו שחסר: "לאן נעלמה הקרבה? מה עם האהבה שלנו?".

כולנו חפצים בחום, באהבה, בדאגה ובקרבה, ודאי וודאי בתוך הזוגיות שלנו.

הרצון להינשא מגיע קודם כול מתוך השאיפה לקרבה, להבנה, לקשר קרוב ואוהב. וכשזה חסר – העיקר חסר...

איך יוצרים שינוי?

ראשית, אם המצב הוא כזה, מוכרחים להיות במודעות לכך. אין טעם להכחיש, להתעלם או לעשות "כאילו" הכול טוב. משהו עיקרי חסר, וממילא מה שמתרחש כרגע אינו טוב.

ישנן דרכים רבות לעורר את האהבה והקשר הרגשי, אך זאת רק על גבי ההבנה כי הרגש הוא הבסיס. השלום שבינינו, תחושת הקרבה והחמימות – הם הראשונים והעיקריים בבניין הבית שלנו. עדיף שיהיה לנו בית קצת פחות מסודר או שנעשה פחות שעות נוספות בעבודה, העיקר למצוא זמן, פניות ונכונות להשקיע בדבר הכי חשוב – בתקשורת הרגשית.

ברגע שאנחנו באמת רוצים את זה ומבינים שזה העיקר, הדרכים לשינוי הן רבות ומגוונות מאוד.

החל מפתקים והפתעות, זמן איכות לשיחה ולשיתוף, מילים טובות ואפשר גם נופש זוגי מקרב ומחבר. כל זוג יודע (ואם לא, זה הזמן להתבונן על כך...) מהן הדרכים שמעוררות אצלו את הקרבה והרגש.

קשה מאוד לחיות בתחושה שהנישואין מתנהלים בצורה טכנית בלבד: עושים מה שצריך, מטפלים בילדים, בבית, בכסף, באוכל ובכל העניינים, אך אין שום רגש או קרבה נפשית אמיתית. אפשר להתרגל למצב ולא לעשות דבר כדי לשנות אותו, פשוט לנהל יחד בית למופת. אין מריבות, הכול כמו שצריך, אבל מבפנים – אין רגש וקרבה.

נדמה שאין דבר כואב יותר מלחיות "ליד" בן או בת זוג. להיות לכאורה ביחד, אבל להרגיש כל כך לבד. זה כואב לשני בני הזוג, אין לי ספק בכך. אלא שלא תמיד ההבעה של הכאב מתבטאת באותו אופן. יש מי שיבחר לצעוק ולהיות עצבני כל הזמן; יש מי שיבכה; יש מי שיסתגר בתוך עצמו; ויש מי שיראה אדישות למצב. אך בלב, בהרגשה, ייתכן שכולם מרגישים את אותו קושי או בדידות, ואולי גם פגיעות, כעס או אכזבה.

"שלום בית" אין פירושו רק לנהל יחד בית "בשלום", אלא פירושו אווירה של שלמות, של חיבור וקרבה. אם אנו מזהים שמשהו לא טוב קורה, שהריחוק גובר, כדאי לעצור. לדבר, לברר, לשנות. גם אם הצד השני מסוגר או מתרחק, נהיה אנחנו הראשונים שמבקשים את השינוי הזה, שמביעים אותו, שמשתדלים ומנסים לפתוח את הלב. גם אם הריחוק בינינו נמשך כבר תקופה ממושכת – חודשים או שנים – נתחיל יחד לעורר את הרגשות.

קרבה מעוררת קרבה. פיוס מביא לפיוס. נשקיע ברגשי, בנפשי, בחום ובמילים הטובות; נאפשר לעצמנו זמן ביחד; ננסה לראות את הטוב זה בזה.

וכאשר מגיעים למבוי סתום – נעזרים באנשי מקצוע.

מגיע לכולנו להיות מאושרים! ובעז"ה, אם נרצה ונתאמץ, זה לגמרי אפשרי.

אברהם שהרבני הוא יועץ זוגי ומשפחתי, מטפל בהתמכרויות, מרצה בתחום המשפחה וחבר באגודה הישראלית לייעוץ זוגי ומשפחתי.