חוק לישראל - פרשת צו, יום רביעי

תורה

(טז) וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּֽהְיֶה לֹא תֵֽאָכֵֽל: (פ) וְכָל מִנְחָתָא דְכַהֲנָא גְמִיר תְּהֵי לָא תִתְאֲכֵל:
(יז) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר:
(יח) דַּבֵּר אֶֽל אַֽהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַֽחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָֽעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַֽחַטָּאת לִפְנֵי יְהֹוָה קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הִֽוא: מַלֵל עִם אַהֲרֹן וְעִם בְּנוֹהִי לְמֵימָר דָא אוֹרַיְתָא דְחַטָאתָא בַּאֲתַר דִי תִתְנְכֵס עֲלָתָא תִּתְנְכֵס חַטָאתָא קֳדָם יְיָ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא:
(יט) הַכֹּהֵן הַֽמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹֽאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּֽאָכֵל בַּֽחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵֽד: כַּהֲנָא דִמְכַפֵּר בִּדְמַהּ יֵיכְלִנַהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ תִּתְאֲכֵל בְּדָרַת מַשְׁכַּן זִמְנָא:
(כ) כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַֽאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹֽשׁ: כֹּל דִי יִקְרַב בְּבִסְרַהּ יִתְקַדַשׁ וְדִי יַדִי מִדְמַהּ עַל לְבוּשׁ דִי יַדִי עֲלַהּ תִּתְחַוָר בַּאֲתַר קַדִישׁ:
(כא) וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּֽיִם: וּמָן דַחֲסַף דִי תִתְבַּשֵׁל בֵּהּ יִתָּבָר וְאִם בְּמָנָא דִנְחָשָׁא תִּתְבַּשֵׁל וְיִתְמְרֵק וְיִשְׁתַּטֵף בְּמַיָא:

נביאים ירמיה פרק ח

(ב) וּשְׁטָחוּם לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם לֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ: וְיִשְׁטָחוּנוּן לָקֳבֵיל שִׁמְשָׁא וְסִהֲרָא וּלְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא דְּרַחְמוּנוּן וּדְפַלְחוּנוּן וּדְטָעוּ בַּתְרֵיהוֹן וְדִתְבָעוּנוּן וְדִסְגִּידוּ לְהוֹן לָא יִתְכַּנְּשׁוּן וְלָא יִתְקַבְּרוּן לְזֵיבַל מְבַדַּר עַל אַפֵּי אַרְעָא יְהוֹן:
(ג) וְנִבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים לְכֹל הַשְּׁאֵרִית הַנִּשְׁאָרִים מִן הַמִּשְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת בְּכָל הַמְּקֹמוֹת הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת: (ס) וְיִתְרְעוּן בְּמוֹתָא מִדִּבְחַיָא לְכָל שְׁאָרָא דְּיִשְׁתַּאֲרוּן מִן זַרְעִיתָא בִּישְׁתָא הָדָא בְּכָל אַתְרַיָא דְּיְשְׁתַּאֲרוּן דְּאַגְלֵיתִינוּן לְתַמָּן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת:
(ד) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה הֲיִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ אִם יָשׁוּב וְלֹא יָשׁוּב: וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ הֲיִפְּלוּן וְלָא יְקוּמוּן אִם לְמֵיתַב גְּלֵי קֳדָמַי דְּלָא יְתוּבוּן:
(ה) מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם מְשֻׁבָה נִצַּחַת הֶחֱזִיקוּ בַּתַּרְמִית מֵאֲנוּ לָשׁוּב: מַה דֵּין מִתְחַסְּנִין לְמֵתָב לְפוּלְחָנִי עַמָּא הָדֵין יַתְבֵי יְרֻשְׁלֵם תָּבוּ לִמְרַד מִן אוֹרַיְתָא וְלָא צָבָן לְמֵתַב אַתְקִיפוּ בְּנִכְלִיִי מְסָרְבִין לְמֵתָב:
(ו) הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ אֵין אִישׁ נִחָם עַל רָעָתוֹ לֵאמֹר מֶה עָשִׂיתִי כֻּלֹּה שָׁב (במרצותם) בִּמְרוּצָתָם כְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְחָמָה: אֲצֵיתֵת וּגְּלֵי קֳדָמַי לָא כִּדְּכָשַׁר מְמַלְּלִין לֵית גְּבַר דִּמְתִיב מִן בִּישְׁתֵּיהּ לְמֵימָר מַה עֲבָדִית כּוּלְהוֹן מַסְגַּן בִּרְעוּת נַפְשָׁהוֹן כְּסוּסְיָא דִּגְזַר בִּקְרָבָא:
(ז) גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר (וסוס) וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט יְהוָה: אַף חַוָּרִיתָא בִשְׁמַיָּא יָדְעָה זִמְנָהָא וְשַׁפְנִינָא וְכוּרְכַּיָא וְסָנוּנִיתָא נָטְרִין יַת עִדַּן מֵיעַלְהוֹן וְעַמִּי לָא הֲווּ יָדְעִין לְמֶעְבַּד יַת קְיָמָא דַיְיָ:

כתובים משלי פרק כב

(כה) פֶּן תֶּאֱלַף (ארחתו) אֹרְחֹתָיו וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ: דְּלָא תֵילַף אָרְחָתֵיהּ וְתַשְׁכַּח פַּחָא לְנַפְשָׁךְ:
(כו) אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת: לָא תֶהֱוֵי מַשְׁלֵם אַיְדָךְ בַּעֲרָבוּתָא עַל חַבְרָךְ:
(כז) אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ: אִם לֵית לָךְ דְּפָרֵיעַ נְסַבְיָן תַּשְׁוַיְתָךְ מִתַּחְתָּיךְ:
(כח) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ: לָא תַשְׁנֵי תְחוּמָא דְמִן עָלְמָא דַעֲבַדוּ אֲבָהָתָךְ:
(כט) חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים: אִין חֲזֵיתָא גַבְרָא דְמַוְהֵי בַעֲבִדְתֵּיהּ קֳדָם מַלְכֵי נְקוּם וְלָא נְקוּם קֳדָם חֲשׁוֹכֵי:
כג (א) כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ: אִין יְתִיבְתָּא לְמֵיכַל עִם שַׁלִיטֵי אֶתְבַּיֵן כְּמוֹ רְשִׁים קֳדָמָיךְ:

משנה בבא בתרא פרק ה

א. הַמּוֹכֵר אֶת הַסְפִינָה, מָכַר אֶת הַתֹּרֶן וְאֶת הַנֵּס וְאֶת הָעוֹגִין וְאֶת כָּל הַמַּנְהִיגִין אוֹתָהּ, אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים, וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין, וְלֹא אֶת הָאַנְתִּיקִי. וּבִזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ הִיא וְכָל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ, הֲרֵי כֻלָּן מְכוּרִין. מָכַר אֶת הַקָּרוֹן, לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶמֶד, לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר. מָכַר אֶת הַבָּקָר, לֹא מָכַר אֶת הַצֶמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ מְכוֹר לִי צִמְדְּךָ בְּמָאתַיִם זוּז, הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַדָּמִים רְאָיָה:

ברטנורה   (א) את הספינה. סתם: מכר את התורן. עץ גבוה שתולין עליו את הנס. והנס כמין וילון. שתולין בתורן לנגד הרוח: עוגין. ברזל שקושרין אותו בחבל וזורקין אותו בעומק המים לעכב ולעגן הספינה: מנהיגים. אלו המשוטות שבהם מוליכין הספינה לינקום שכונים: מרצופין. אמתחות שנותנין בהם הסחורה: אנתיקי. הפרקמטיא שבתוך הספינה וכל הני דחשיב הכא דבמכר לא מכר אם נתן והקדיש את הספינה. לא הוו הנך בכלל המתנה וההקדש ולא דמי לבור ודות וגת דפרקין דלעיל. דכולהו מקרקעי נינהו. ובטלו לגבי שדה לענין הקדש ומתנה אבל הנך לא בטלי כלל: פרדות. בהמות המושכות את הקרון. והוא שאין אדוקים בו בשעת מכירה ואית דמפרשי פרדות עצים הנפרדים מן העגלה שמושכים את העגלה בהם. והוא שלא יהיו קשורים בה בשעת המכירה: צמד. הוא העול שצומד ומחבר את השוורים יחד: אין הדמים ראיה. והא דאמר דשתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח ה''מ בכדי שהדעת טועה דסבור הלוקח ששוה כך. והוי מקח טעות. אבל בכדי שאין הדעת טועה כגון דקנה צמד ששוה זוז במאתים אמרינן במתנה נתנם לו. ואין כאן בטול מקח. ואין הלכה כרבי יהודה:

ב. הַמּוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר, לֹא מָכַר כֵּלָיו. נָחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מָכַר כֵּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פְּעָמִים מְכוּרִין וּפְעָמִים אֵינָן מְכוּרִין. כֵּיצַד, הָיָה חֲמוֹר לְפָנָיו וְכֵלָיו עָלָיו. וְאָמַר לוֹ מְכוֹר לִי חֲמוֹרְךָ זֶה, הֲרֵי כֵלָיו מְכוּרִין. חֲמוֹרְךָ הוּא, אֵין כֵּלָיו מְכוּרִין:

ברטנורה   (ב) לא מכר את כליו. בכלים העשויים לרכיבה כגון אוכף ומרדעת כ''ע ל''פ דקנה. אפילו אינם עליו בשעת מכירה. כי פליגי בכלים של משאוי כגון שק ודיסקיא. ת''ק סבר לא מכר הכלים של משאוי שעליו. ונחום המדי סבר מכר הכלים של משאוי שעליו. והלכ' כת''ק. ולא קנה הכלים של משאוי. ואפילו היו עליו בשעת מכירה: חמורך זה. משמע כמות שהוא עם כליו: חמורך הוא. הוי כשואל לו חמורך הוא. מכור אותו לי. והוי כמוכר חמור סתם. ואין כליו מכורים ואפילו הן עליו בשעת מכירה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ג. הַמּוֹכֵר (אֶת הַחֲמוֹר, מָכַר אֶת הַסְיָח. מָכַר אֶת הַפָּרָה, לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ. מָכַר אַשְׁפָּה, מָכַר זִבְלָהּ. מָכַר בּוֹר, מָכַר מֵימָיו. מָכַר) כַּוֶּרֶת, מָכַר דְּבוֹרִים. מָכַר שׁוֹבָךְ, מָכַר יוֹנִים. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵרוֹ, מַפְרִיחַ בְּרֵכָה רִאשׁוֹנָה. פֵּרוֹת כַּוֶּרֶת, נוֹטֵל שְׁלשָׁה נְחִילִין וּמְסָרֵס. חַלּוֹת דְּבַשׁ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. זֵיתִים לָקוֹץ, מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת:

ברטנורה   (ג) המוכר את החמור מכר את הסייח. בנו של חמור ובגמרא מוקי לה כגון שאמר לו חמור מניקה אני מוכר לך. דחלב האתון למאי מהני. אלא ודאי היא ובנה קאמר ליה. ובסיפא דאמר פרה מניקה אני מוכר לך. לא קנה את בנה. דפרה לחלבה עומדת. פרה לחלבה קאמר ליה: מכר אשפה. מקום גבוה שלשה טפחים או יותר או עמוק שלשה טפחים או יותר שרגיל להניח שם זבל בהמותיו: מכר בור מכר מימיו. מתני' יחידאה היא. ופליגי רבנן עליה ואמרי מכר בור לא מכר מימיו והלכה כחכמים: הלוקח פירות שובך. מה שילדו היונים כל השנה: מפריח. הלוקח: בריכה ראשונה. ויניחנה למוכר. וכל שני ולדות קרוין בריכה ומניחן עם אמם כדי להיות לצוותא לאמם שלא יברחו: פירות כוורת. דבורים הנולדים מן הכוורת זאת השנה. נוטל הלוקח שלשה נחילים. שלשה חבורות מולדות הדבורים הראשונים היוצאים מן הכוורת ומכניסן לתוך הכוורת שלו. שהראשונים הם חשובים והאחרון אחרון גרוע ומשם ואילך מסרס כלומר נוטל אחת ומניח אחת למוכר כדי שיגדלו ויתחברו עם האבות. כדי שתתישב הכוורת וכן לעולם חלות דבש. הדבש עם השעוה יחד מעורבים עשוי חלות חלות: מניח ב' חלות. שמתפרנסים הדבורים מהם כל ימות הגשמים: גרופיות. ענפים וחוזר וצומח:

ד. הַקּוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה קַרְקַע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, לֹא יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע, שֶׁלּוֹ. וּמִן הַשָּׁרָשִׁים, שֶׁל בַּעַל הַקַּרְקַע. וְאִם מֵתוּ, אֵין לוֹ קַרְקַע. קָנָה שְׁלשָׁה, קָנָה קַרְקַע. הִגְדִּילוּ, יְשַׁפֶּה. וְהָעוֹלֶה מִן הַגֶּזַע וּמִן הַשָּׁרָשִׁין, שֶׁלּוֹ. וְאִם מֵתוּ, יֵשׁ לוֹ קַרְקַע:

ברטנורה   (ד) הקונה שני אילנות. סתמא לא קנה קרקע כלל סביבותיו: הגדילו. הרחיבו הענפים: לא ישפה. לא יכרות אותם בעל הקרקע אף על פי שהצל שלהם מזיק לקרקע שלו דכיון דאין לו קרקע לבעל האילנות הרי בעל הקרקע שעבד לו קרקעו לכל צרכן כל זמן שהן קיימים: גזע. כל שהן למעלה מן הארץ שרואה פני חמה: שרשין. כל שהן למטה מן הארץ: שלו. של בעל האילן. ולא שיניחנו שם ויגדל דחיישינן שמא תגביה הקרקע עד (שיתעבה) [שיתכסה] האילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע ויראו כשלשה אילנות ויאמר לו לוקח שלש אילנות מכרת לי ויש לי קרקע אלא יקוץ אותו וישרפנו: ואם מתו. שיבש האילן: אין לו קרקע. שיוכל ליטע אחר במקומו: קנה קרקע. דחשיבי שדה האילן וקנה בקרקע שיש בין אילן לאילן ותחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. כדי שיכול לעמוד מלקט הפירות עם הסל שלו. והני מילי כשיש בין אילן לאילן לא פחות מארבע אמות ולא יותר על ט''ז אמה אז קנה בקרקע שבין אילן לאילן. ותחתיהן. וחוצה להן כדאמרן. אבל אם יש בין אילן לאילן פחות מארבע אמות. או יותר מט''ז אמה. לא קנה קרקע:

ה. הַמּוֹכֵר רֹאשׁ בְּהֵמָה גַסָה, לֹא מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, לֹא מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה. אֲבָל בַּדַּקָּה, מָכַר אֶת הָרֹאשׁ, מָכַר אֶת הָרַגְלָיִם. מָכַר אֶת הָרַגְלַיִם, לֹא מָכַר אֶת הָרֹאשׁ. מָכַר אֶת הַקָּנֶה, מָכַר אֶת הַכָּבֵד. מָכַר אֶת הַכָּבֵד, לֹא מָכַר אֶת הַקָּנֶה:

ברטנורה   (ה) לא מכר את הרגלים. בתוספתא תניא במה דברים אמורים במקום שלא נהגו. אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה: מכר את הקנה. את הריאה. ונקראת על שם הקנה שלה:

ו. אַרְבַּע מִדּוֹת בַמּוֹכְרִין. מָכַר לוֹ חִטִּים יָפוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, מוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. רָעוֹת וְנִמְצְאוּ רָעוֹת, יָפוֹת וְנִמְצְאוּ יָפוֹת, אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. שְׁחַמְתִּית וְנִמְצֵאת לְבָנָה, לְבָנָה וְנִמְצֵאת שְׁחַמְתִּית, עֵצִים שֶׁל זַיִת וְנִמְצְאוּ שֶׁל שִׁקְמָה, שֶׁל שִׁקְמָה וְנִמְצְאוּ שֶׁל זַיִת, יַיִן וְנִמְצָא חֹמֶץ, חֹמֶץ וְנִמְצָא יַיִן, שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר בָּהֶן:

ברטנורה   (ו) ד' מדות. דינים חלוקים זה מזה: מכר לו חטים יפות. התנה עמו שיתן לו חטין יפות ונמצאו רעות הוי כאונאה ולפיכך יכול לחזור בו מי שנתאנה בלבד דהוא לוקח אבל מוכר אינו יכול לחזור בו. ואפילו הוקרו החטין הרבה: אין אחד מהן יכול לחזור בו. ואפילו הוקרו או הוזלו ולא מצי לוקח למימר אני ליפות נתכוונתי והאי דאמינא רעות משום דרע רע יאמר הקונה. וכן אפכא לא מצי מוכר למימר אני לרעות נתכוונתי. והאי דאמינא יפות דדרך המוכר לומר לרע טוב: שחמתית. אדומה וכל חום מתרגמינן שחום: ונמצאת לבנה. ואיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה בהאי. וכל כהאי גונא הוי מקח טעות לשניהם ושניהם יכולים לחזור. דאילו ביפות ונמצאו רעות כ''ע ניחא להו ביפות: יין ונמצא חומץ. איכא דניחא ליה בחמרא. ואיכא דניחא ליה בחלא:

ז. הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת לַחֲבֵרוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד, קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ, לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִקֵּחַ, שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמוֹ. הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה בִמְחֻבָּר לַקַּרְקַע וְתָלַשׁ כָּל שֶׁהוּא, קָנָה:

ברטנורה   (ז) משך. מרשות הרבים בסמטא או בחצר של שניהם קנה. אבל משיכה ברשות הרבים לא מהניא: אף על פי שלא מדד. וכגון שפסק לו מתחלה הדמים בכך וכך יתן לו המדה אבל לא פסק לו הדמים אפילו מדד ומשך לא קנה. דלא סמכא דעתייהו שהמוכר יכול להעלות הדמים כמו שרוצה והקונה אומר איני קונה אלא בזול: מדד. המוכר ללוקח ברשות הרבים אפילו בכליו של לוקח לא קנה. שאין כליו של אדם קונים לו ברשות הרבים ואם לוקח עצמו מדד. אפילו ברשות הרבים קנה בהגבהה: אם היה פקח. הלוקח: שוכר את מקומו. אם הוא ברשות בעלים ומקומו קונה לו. ובמשאות גדולות איירי דאין דרכן להגביה לכך קני במשיכה: עד שיטלטלנו. היינו הגבהה ואורחא דמלתא נקט דדרך מגביה לטלטל ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע. בגמרא מוקי לה כגון שאמר לו מוכר ללוקח לך ויפה לי קרקע כל שהוא. וקני כל מה שעלי' דכיון ששכרו לעשות מלאכה בקרקע שלו. ועשה בו מלאכה כל שהוא קנה שכירותו. וקנה נמי אותו דבר שרוצה להקנות לו עם השכירות לפיכך אם תלש כל שהוא קנה:

ח. הַמּוֹכֵר יַיִן וָשֶׁמֶן לַחֲבֵרוֹ וְהוּקָרוּ אוֹ שֶׁהוּזָלוּ, אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַמּוֹכֵר. מִשֶּׁנִּתְמַלְּאָה הַמִּדָּה, לַלּוֹקֵחַ. וְאִם הָיָה סַרְסוּר בֵּינֵיהֶן, נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית, נִשְׁבְּרָה לַסַרְסוּר. וְחַיָּב לְהַטִּיף לוֹ שָׁלשׁ טִפִּין. הִרְכִּינָהּ וּמִצָה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹכֵר. וְהַחֶנְוָנִי אֵינוֹ חַיָּב לְהַטִּיף שָׁלשׁ טִפִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, פָּטוּר:

ברטנורה   (ח) עד שלא נתמלאה המדה למוכר. במדה שאינה של שניהם מיירי והמשאיל השאילה לשניהם והרי היא שאולה למוכר עד שימלאנה. ומשם ואילך היא שאולה ללוקח. לפיכך עד שלא נתמלאה המדה שהכלי שאול למוכר לא קנה לוקח. ומשנתמלאה המדה שהכלי שאול ללוקח. קנה לוקח שקנו לו כליו ובסמטא מיירי או ברשות הלוקח: היה סרסור ביניהם ונשברה החבית. והיתה החבית שלו: נשברה לסרסור. ולא אמרינן שלוחו של לוקח הוא ונשברה ללוקח: חייב להטיף לו ג' טפין. המוכר ללוקח מן הנדבק בדופני המדה לאחר שעירה היין והשמן: הרכינה ומיצה. הטה את המדה על צדה לאחר שעירה השמן והיין והטיף שלשה טפין. ונתאסף מיצת המדה לשולי הכלי אל מקום א' הרי הוא של מוכר שהרי נתיאש הלוקח ממנו: והחנוני אינו חייב להטיף ג' טיפין. לפי שהוא טרוד שמוכר כל שעה: רבי יהודה אומר. לא אמרו שחנוני פטור מלהטיף ג' טיפין אלא ערב שבת עם חשיכה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ט. הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי (וּפֻנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ), וּמָדַד לוֹ בְּאִסָר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָר, שָׁבַר אֶת הַצְלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִסָר, חֶנְוָנִי חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְוָנִי לְתוֹכָהּ, חֶנְוָנִי פָטוּר:

ברטנורה   (ט) השולח בנו. קטן אצל החנוני ובידו פונדיון. שהם שני איסרין. להביא לו באיסר שמן. ואיסר אחד יתן לו. וכן עשה. ושבר התינוק את הצלוחית ונשפך השמן. ואבד את האיסר שנתן לו החנוני: החנוני חייב. בשמן. ובצלוחית. ובאיסר. דלא שלח האב את בנו קטן אל החנוני אלא לאודועי ליה שהוא צריך לשמן. לא שישלח השמן על ידו. ובגמרא פריך אמאי חייב החנוני על הצלוחית. אבדה מדעת היא שהרי הוא עצמו שלחה ביד בנו ומשני כגון שנטלה חנוני למוד בה שמן לאחרי' הלכך נעשה גזלן עליה. וקמה ליה ברשותיה עד דמהדר לה למרה. ואף על גב דאהדרה לתינוק לא מפטר מינה: ר' יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו. כי היכי דלשדר ליה חנוני ביד בנו שהוא פטור מדמי צלוחית. ואין הלכה כר' יהודה:

י. הַסִּיטוֹן מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם, וּבַעַל הַבַּיִת אַחַת לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים. חֶנְוָנִי מְקַנֵּחַ מִדּוֹתָיו פַּעֲמַיִם בַּשַּׁבָּת, וּמְמַחֶה מִשְׁקְלוֹתָיו פַּעַם אַחַת בַּשַּׁבָּת, וּמְקַנֵּחַ מֹאזְנַיִם עַל כָּל מִשְׁקָל וּמִשְׁקָל:

ברטנורה   (י) הסיטון. סוחר שקונה הרבה ביחד. וחוזר ומוכר לחנונים מעט מעט: מקנח מדותיו. בשביל היין והשמן שנקרש בתוכם. והמדה מתמעטת: ובעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון. מקנח פעם אחת בשנה: פעמים בשבת. שהחנוני אינו חייב להטיף ג' טפין. כמו שחייב הסיטון ובעל הבית. ומשתייר בכלי ונדבק בו: וממחה. מקנח אבני משקלותיו ששוקל בהן דבר לח על כל משקל ומשקל. כל פעם ששוקל מקנח:

יא. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּלַּח. אֲבָל בַּיָּבֵשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְחַיָּב לְהַכְרִיעַ לוֹ טֶפַח. הָיָה שׁוֹקֵל לוֹ עַיִן בְּעַיִן, נוֹתֵן לוֹ גֵּרוּמָיו אֶחָד לָעֲשָׂרָה בַּלַּח וְאֶחָד לָעֶשְׂרִים בַּיָּבֵשׁ. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָמוֹד בַּדַּקָּה, לֹא יָמוֹד בַּגַּסָה. בַּגַּסָה, לֹא יָמוֹד בַּדַּקָּה. לִמְחוֹק, לֹא יִגְדּוֹשׁ. לִגְדּוֹשׁ, לֹא יִמְחוֹק:

ברטנורה   (יא) וחייב להכריע טפח. ממשקל ליטרא ואילך אבל פחות מליטרא אין צריך הכרע טפח היה שוקל עין בעין. כגון במקום שלא נהגו להכריע ומעמיד קנה המאזנים בשוה: נותן לו את גרומיו. הכרעותיו לכל י' ליטרא מוסיף לו עשירית ליטרא. שהוא אחד למאה כשימכור בלח. וביבש מוסיף עשירית ליטרא לכל עשרית ליטרא: למוד בדקה. במדה קטנה: לא ימוד בגסה. במדה גדולה. דהוי פסידא דלוקח שאין נותן לו אלא הכרע א' והיה צריך ליתן לו הכרעות רבות: למחוק. להסיר מה שעולה על שפת המדה: לא יגדוש. ואף על פי שמוסיף לו בדמים לא ימחוק. ואף על פי שפוחת לו מן הדמים:

גמרא בבא בתרא דף ע''ה ע''ב

מָכַר אֶת הַפָּרָה לֹא מָכַר אֶת בְּנָהּ וְכוּ'. הֵיכִי דָמֵי, אִי דְאָמַר לֵיהּ הִיא וּבְנָהּ, אֲפִילּוּ פָּרָה וּבְנָהּ נַמֵי, אִי דְּלָא אָמַר לֵיהּ הִיא וּבְנָהּ, אֲפִילּוּ חֲמוֹר נַמֵי לֹא. אָמַר רַב פַּפָּא דְּאָמַר לֵיהּ חֲמוֹר מֵינִיקָה וּפָרָה מֵינִיקָה אֲנִי מוֹכֵר לָךְ. בִּשְׁלָמָא פָּרָה אִיכָּא לְמֵימָר לַחֲלָבָהּ בָּעֵי לָהּ, אֶלָּא חֲמוֹר מַאי קָאָמַר לֵיהּ, שְׁמַע מִינָהּ הִיא וּבְנָהּ קָאָמַר לֵיהּ. וַאֲמַאי קָרֵי לֵיהּ סְיָח, שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר שִׂיחָה נָאָה. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב (במדבר כ''א) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמּוֹשְׁלִים וְגוֹ', הַמּוֹשְׁלִים אֵלּוּ הַמּוֹשְׁלִים בְּיִצְרָם, בּוֹאוּ וְנַחְשׁוֹב חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵירָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא. עִיר סִיחוֹן, אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סִיחָה נָאָה, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן וְגוֹ', תֵּצֵא אֵשׁ מִמְּחַשְּׁבִין וְתֹאכַל אֶת שֶׁאֵינָן מְחַשְּׁבִין. לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחוֹן, מִקִּרְיַת צַדִּיקִים שֶׁנִּקְרְאוּ שִׂיחִין. אָכְלָה עָר מוֹאָב, זֶה הַמְהַלֵּךְ אַחַר יִצְרוֹ כְּעַיִר זֶה שֶׁמְּהַלֵּךְ אַחַר סִיחָה נָאָה. בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנוֹן, אֵלּוּ גַּסֵּי הָרוּחַ, דְּאָמַר מָר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם. וַנִּירָם, אָמַר רָשָׁע אֵין רָם. אָבַד חֶשְׁבּוֹן, אָבַד חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. עַד דִּיבוֹן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְתֵּן עַד שֶׁיָּבֹא דִין. וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח, עַד שֶׁתָּבֹא אֵשׁ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה נִפּוּחַ. עַד מֵידְבָא, עַד שֶׁתַּדְאִיב נִשְׁמָתָן, וְאַמְרֵי לָהּ עַד דְּעָבִיד מַאי דְּבָעֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִדִּבְרֵי תוֹרָה אֵשׁ אוֹכְלַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט''ו) וְנָתַתִּי פָנַי בָּהֶם מֵהָאֵשׁ יָצְאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם. כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַפּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ''א) אָדָם תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ, וְאֵין רְפָאִים אֶלָּא גֵּיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט') וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרוּאֶיהָ:
 

רש''י  חמור. אין צריך לחלבה ומסתמא כי אמר לו מניקה לטפויי בנה קאמר ליה: אחר שיחה נאה. בקריאה בנחת ולא כזקן שצריך מרדע: כעייר זה. שמתפתה ביצרו: מן המחשבים. צדיקים: שנקראו שיחין. אילנות כדכתיב צדיק כתמר יפרח: ער מואב. כעייר שמהלך אחר תאותו: אבד חשבונו של עולם. כלומר לית דין ולית דיין: עד נופח. כלומר אש שמנופח מעצמו: עד דעביד. הקב''ה מאי דבעי: מהאש יצאו. מן התורה פירשו דכתיב הלא כה דברי כאש:

זוהר צו דף ל''ה ע''א

פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (ישעיה נ''ב) וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִיתִיךָ וְגוֹמֵר. תָּנֵינָן כָּל בַּר נַשׁ דְּאִשְׁתְּדַל בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא וְשִׂפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן אוֹרַיְיתָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַפְיָא עֲלֵיהּ וּשְׁכִינְתָּא פָרְשָׂא עֲלֵיהּ גַּדְפָהָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִיתִיךָ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְהוּא מְקַיֵּים עָלְמָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָדֵי עִמֵּיהּ כְּאִלּוּ הַהוּא יוֹמָא נָטַע שְׁמַיָּא וְאַרְעָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם) לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיוֹן עַמִּי אַתָּה. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְיִשְׂרָאֵל אִקְרוּן בִּשְׁמָא דְצִיּוֹן דִכְתִיב וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה וַחֲמִינָא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִקְרֵי בִשְׁמָא דְצִיּוֹן דִּכְתִיב (שם א') צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. תּוּ פָּתַח וְאָמַר (שם ח') צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי. צוֹר תְּעוּדָה. דָּא סַהֲדוּתָא דְדָוִד דִכְתִיב (תהלים קל''ב) וְעֵדוֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם צוֹר הִיא קִישׁוּרָא כְּמָאן דְּקָטַר קִיטוּרָא בַאֲתַר חָד. חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי חֲתוֹם תּוֹרָה חֲתִימָא דְאוֹרַיְיתָא וְכָל נְגִידוּ וּרְבוּ דְנָגִיד מִלְּעֵילָא בְאָן (נ''א בֵּין) חֲתִימָה דִילֵיהּ בְּלִמּודָי. בְּגִין דְּתַמָּן אִתְכְּנָשׁ רְבוּ וּמִשְׁחָא בֵּין תְּרֵין קַיָּימִין דְּתַמָּן שַׁרְיָין אֲתַר כְּנִישׁוּ דְכָל רְבוּת וּמְשָׁח דְּנָגִיד מִלְּעֵילָא לְאַשְׁדָאָה לֵיהּ בְּפוּמָא דְאָמָה וּלְאַרְקָא לֵיהּ בְּהָאי תְּעוּדָה וּכְדֵין אִתְקְשַׁר כֹּלָא קִשְׁרָא חָד מְהֵימְנָא. תָּא חֲזֵי מָה בֵּין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא לִנְבִיאֵי מְהֵימְנֵי. אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא עֲדִיפֵי מִנְּבִיאֵי בְכָל זִמְנָא. מָאי טַעְמָא דְאִינוּן קַיְימֵי בְדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר מִנְּבִיאֵי. אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא קַיְימֵי לְעֵילָא בְאַתְרָא דְאִקְרֵי תוֹרָה (נ''א תִּפְאֶרֶת) דְּהוּא קִיּוּמָא דְכָל מְהֵימְנוּתָא. וּנְבִיאֵי קַיְימֵי לְתַתָּא בַאֲתַר דְּאִקְרוּן נֶצַח וְהוֹד וְעַל דָּא (אִקְרוּן) אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְלֵי בְאוֹרַיְיתָא עֲדִיפֵי מִנְּבִיאֵי וְעִלָּאִין מִנְּהוֹן יַתִּיר דְּאִלֵּין קַיָּימִין לְתַתָּא. אִינוּן דְּאַמְרֵי מִילִין בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ קַיְּימֵי לְתַתָּא מִכֻּלְּהוּ (וְעַל דָּא) זַכָּאִין אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא דְּאִינוּן בְּדַרְגָּא עִלָּאָה יַתִּיר עַל כֹּלָּא (וְעַל דָּא) מָאן דְּלָעֵי בְאוֹרַיְיתָא לָא אִצְטְרִיךְ לָא לְקָרְבָּנִין וְלָא לְעִלָּוָון דְּהָא אוֹרַיְיתָא עָדִיף מִכֹּלָּא וְקִשּׁוּרָא דִמְהֵימְנוּתָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא כְתִיב (משלי ג') דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם וּכְתִיב (תהלים קי''ט) שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל:
 

תרגום הזוהר
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךְ וְגוֹ'. לָמַדְנוּ, כָּל אָדָם הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְשִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת תּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַסֶּה עָלָיו, וְהַשְּׁכִינָה פּוֹרֶשֶׂת עָלָיו כְּנָפֶיהָ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךְ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךְ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא מְקַיֵּם אֶת הָעוֹלָם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ עִמּוֹ, כְּאִלּוּ בַּיּוֹם הַהוּא הָיָה נוֹטֵעַ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְזֶהוּ שֶׁהַכָּתוּב מְסַיֵּם, לִנְטוֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסוֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. מִכָּאן לָמַדְנוּ, שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִקְרָאִים בַּשֵּׁם צִיּוֹן, שֶׁכָּתוּב, וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. וְרָאִינוּ, שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִקְרֵאת בַּשֵּׁם צִיּוֹן, שֶׁכָּתוּב, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. עוֹד פָּתַח וְאָמַר. צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי. צוֹר תְּעוּדָה, זוֹ הִיא עֵדוּתוֹ שֶׁל דָּוִד. דְּכָתוּב, וְעֵדוֹתַי זוֹ אֲלַמְּדֵם. צוֹר פֵּרוּשׁוֹ קֶשֶׁר, כְּמִי שֶׁקּוֹשֵׁר קֶשֶׁר בְּמָקוֹם אֶחָד וְצוֹר תְּעוּדָה, פֵּרוּשׁוֹ, הַמַּלְכוּת קְשׁוּרָה. חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמּוּדָי. חֲתוֹם תּוֹרָה, פֵּרוּשׁוֹ חֲתִימַת הַתּוֹרָה. שֶׁכָּל הַשֶּׁפַע וְהַגַּדְלוּת הַנִּמְשָׁכִים מִלְּמַעְלָה, אֵיפֹה הִיא הַחֲתִימָה שֶׁלּוֹ, הִיא בְּלִמּוּדָי, כִּי שָׁם מִתְקַבְּצִים הַגַּדְלוּת וְהַשֶּׁמֶן בֵּין שְׁנֵי עַמּוּדִים, לִשְׁרוֹת שָׁם, שֶׁהֵם מָקוֹם כָּל הַגַּדְלוּת וְהַשֶּׁמֶן הַנּוֹזֵל מִלְּמַעְלָה, לִשְׁפֹּךְ אוֹתוֹ אֶל פִּי הַיְסוֹד, וּלְהוֹרִיק אוֹתוֹ בַּתְּעוּדָה הַזּוֹ, וְאָז מִתְקַשֵּׁר הַכֹּל קֶשֶׁר נֶאֱמָן אֶחָד. בֹּא וּרְאֵה, מַה בֵּין אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה לַנְּבִיאִים הַנֶּאֱמָנִים, הוּא, כִּי אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה חֲשׁוּבִים בְּכָל זְמָן מִנְּבִיאִים. מַהוּ הַטַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהֵם בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יְתֵרָה מִנְּבִיאִים, כִּי אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה עוֹמְדִים לְמַעְלָה בַּמָּקוֹם הַנִּקְרָא תּוֹרָה, שֶׁהוּא קִיּוּם כָּל הָאֱמוּנָה. וְהַנְּבִיאִים עוֹמְדִים לְמַטָּה, בַּמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא נֵצַח וָהוֹד. וְעַל כֵּן אֵלּוּ שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, חֲשׁוּבִים מִנְּבִיאִים, וְהֵם עֶלְיוֹנִים יוֹתֵר מֵהֶם. כִּי אֵלּוּ עוֹמְדִים לְמַעְלָה, וְאֵלּוּ עוֹמְדִים לְמַטָּה. וְאֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים דְּבָרִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, עוֹמְדִים לְמַטָּה מִכֻּלָּם. אַשְׁרֵיהֶם הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהֵם בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה יְתֵרָה עַל כֻּלָּם. מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לְקָרְבָּנוֹת וְלֹא לְעוֹלוֹת. כִּי הַתּוֹרָה יוֹתֵר טוֹבָה מִכֹּל, וְהִיא קֶשֶׁר שֶׁל אֱמוּנַת כֹּל. וְעַל כֵּן כָּתוּב, דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. וְכָתוּב, שָׁלוֹם רָב לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶיךְ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. כַּמָּה הוּא שִׁיעוּר נְסָכִים נִסְכֵי כֶּבֶשׂ אוֹ כִבְשָׂה עִשָּׂרוֹן סוֹלֶת בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין וְכֵן נִסְכֵי הָעֵז בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה אוֹ נִסְכֵי רָחֵל אַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְדוֹלָה. אֲבָל נִסְכֵי אַיִל הֵן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים סוֹלֶת בָּלוּל בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִישִׁית הַהִין. וְנִסְכֵי הַפָּר אוֹ הָעֵגֶל בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סוֹלֶת בָּלוּל בַּחֲצִי הַהִין שֶׁמֶן וְיַיִן לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין: ב. אֵלּוּ הֵן הַנְּסָכִים בֵּין לְעוֹלָה בֵּין לִשְׁלָמִים כְּשִׁיעוּר הַזֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט''ו) כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם. אֵין מוֹסִיפִין עַל הַשִּׁיעוּרִין הָאֵלּוּ וְאֵין גּוֹרְעִין מֵהֶם. וְאִם גָּרַע אוֹ הוֹסִיף כָּל שֶׁהוּא פָּסַל. חוּץ מִכֶּבֶשׂ הָעוֹלָה שֶׁמַּקְרִיבִין בְּיוֹם הַנָּפַת הָעוֹמֶר שֶׁהַנְּסָכִים שֶׁלּוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים בָּלוּל בִּשְׁלִישִׁית הַהִין שֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְפְּלָה סָלְתּוֹ לֹא נִכְפְּלָה יֵינוֹ וְשַׁמְנוֹ אֶלָא יַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין:

מוסר
משערי קדושה ח''ב ש''ו

צִיצִית כְּבַר יָדַעְתָּ כִּי הִיא שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה וּבְגִימַ' ת''ר וְעִם י''ג חוּלְיוֹת הֲרֵי תַרְיַ''ג גַּם כְּתִיב (במדבר ט''ו) וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' מַגִּיד שֶׁשְּׁקוּלָה כְּכָל הַמִּצְוֹת. תְּפִילִין מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיְימָן נִקְרָא קַרְקַפְתָּא דְלָא מָנַח תְּפִילִין שֶׁאֵינוֹ קָם בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְהַמַּנִּיחָן כָּל הַמַּזִיקִין וְאוּמוֹת הָעוֹלָם יְרֵאִים מִמֶּנוּ וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים כח) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וְגוֹ' רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֵלּוּ תְּפִילִין שֶׁל רֹאשׁ וְלֶעָתִיד לָבֹא עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶן בְּרָאשֵׁיהֶן. קְרִיאַת שְׁמַע כְּבַר יָדַעְתָּ כִּי הוּא יִחוּדוֹ שֶׁל מָקוֹם שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ לְכָל הַמִּצְוֹת גַּם יֵשׁ בָּהּ רמ''ח תֵּיבוֹת כִּי עַל יְדֵי קְרִיאָתָה נִתְקָנִין רמ''ח אֵיבְרֵי הַנְּשָׁמָה. גַּם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם כְּאִלּוּ מְקַיֵּים כָּל הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה: