"הרופא קבע מוות, אך אז הגיע החבר והנחית אגרוף על החזה שלי"

הרגע שבו האוטובוס שבתוכו ישבו שי רלר וחבריו סטה מן הדרך והתגלגל אל התהום, כשהוא צונח מגובה של 25 מטרים, היה הרגע שבו נחלקו חייו של רלר לשניים.

זה קרה לפני כעשרים שנה, כאשר רלר היה בחור צעיר לאחר שחרורו מהצבא, ויצא לטיול במזרח שכלל חודשיים בהודו וחודש בנפאל. "בנפאל ביקשנו לנסוע באוטובוס נוסעים רגיל לעיר הבירה קטמנדו, אך לאחר שעה וחצי של נסיעה איבד הנהג שליטה והאוטובוס התדרדר אל התהום".

התוצאה, לדבריו, הייתה טראגית ביותר. "מבין נוסעי האוטובוס נהרגו חמישה עשר נוסעים, ורבים נפצעו בדרגות שונות. יחד איתי היו חברי שיצא איתי מהארץ, ועוד בחור ובחורה ישראלים שהכרנו במהלך הטיול. שלושתם, למרבה הנס, נפצעו באופן קל בלבד, ואילו אני נפצעתי קשה מאוד".

למרבה המזל, בזכות העובדה שחבריו לא נפגעו קשה, הם הצליחו לחלץ אותו מן העמק אל הכביש. "מכיוון שזה קרה לפני עשרים שנה, לא היו טלפונים ניידים זמינים ליצירת קשר עם יחידות חילוץ, ולבסוף מצאנו רכב שהוביל אותנו לבית החולים. במהלך הנסיעה הייתי בהכרה מלאה, אך איבדתי דם רב, וחברי הנשים אותי מפה לפה. כך, למעשה, הוא הציל את חיי עד שהגענו לבית החולים".

סטטיסטיקות גרועות

למרות מצבו הקשה של רלר, הוא היה ערני וחווה כל רגע ממסע הבלהות הזה. "אני זוכר שנכנסנו לבית חולים ישן מאוד", הוא מספר, "ופתאום ראיתי רק חושך ואיבדתי את ההכרה. החברים סיפרו לי לאחר מכן שהם הכניסו אותי לטיפול נמרץ, ולבקשתו של הרופא השאירו אותי על המיטה והמתינו בחוץ. אחרי שתי דקות יצא אליהם הרופא וסיפר שלא הייתה ברירה והוא נאלץ לקבוע מוות. החברים סיפרו שהם נכנסו לחדר וראו אותי שוכב על המיטה, עם עיניים עצומות ופנים כחולות, ואז, כמו בסצנה הלקוחה מסרט הוליוודי, נעמד לידי אחד החברים כשהוא מניף את האגרוף באוויר ודוחף בכוח את החזה שלי. באותו רגע לקחתי נשימה עמוקה ופקחתי את העיניים. הסתבר כי בכך הוא ממש הציל לי את החיים, שכן כל הרופאים במחלקה הביטו עליו בהלם, ומאז הצטרפו גם כן לניסיונות להשאיר אותי בחיים.

"הוגדרתי כפצוע אנוש", הוא מוסיף, "ובאותו זמן משרד החוץ כבר התעדכן במה שקרה, והוא יצר קשר עם ההורים שלי כדי לדווח להם על הפציעה. ההורים יצאו כמובן לכיוון נפאל, בליווי של שני רופאים מהארץ, כשהמטרה היא להבין את מצבי, ובעיקר לייצב אותו, כדי שיהיה ניתן להטיס אותי להמשך טיפול בארץ.

"באותו זמן הייתי בהכרה, ואני זוכר את ההורים שלי מגיעים לבית החולים, אך בגלל חומרי ההרדמה ומשככי הכאבים הייתי מטושטש מאוד, ומכיוון שהייתי מחובר למכונת הנשמה – לא יכולתי לדבר ולתקשר. הדרך היחידה שלי להעביר מסרים הייתה באמצעות מצמוצי עיניים, וזו הייתה חוויה מאוד מאתגרת. רק אחרי שלושה ימים הצליחו לייצב קצת את המצב שלי, והטיסו אותי לארץ, כשמשדה התעופה מובילים אותי ישירות בנט"ן למחלקת טיפול נמרץ בתל השומר. שם, במחלקה, ההורים שלי קיבלו לראשונה את האבחנה הקשה – אני צפוי להישאר משותק בכל הגוף ומחובר למכונת הנשמה במשך כל חיי, ללא יכולת לדבר או לתקשר עם הסביבה".

על מה התבססו הרופאים כשהם קבעו כזה דבר?

"על סטטיסטיקות. הם הבהירו להורים שלי שמבחינה סטטיסטית, אנשים שמצויים במצב כמו שלי לא חווים שיפור או התקדמות, והם נשארים כך במשך כל החיים".

אתה שמעת את השיחה הזו?

"לא, הדברים נאמרו להם שלא באוזניי, ואני חייב הרבה הכרת הטוב להוריי שלא שיתפו אותי בכך, כי עצם זה שלא ידעתי על התחזיות הקשות, הציל אותי באופן אישי, כי בשלב הזה עוד הייתי אופטימי והאמנתי בלב שלם שאצא מזה".

באותו זמן רלר עדיין לא דיבר בשל מכונת ההנשמה, אולם לאחר כחודש של אשפוז בטיפול נמרץ, הוא הועבר למחלקת שיקום נשימתי בתל השומר, במטרה לגמול אותו מההנשמה. "התהליך היה ארוך", הוא מספר, "אולם אחרי חודשיים וחצי חזרתי סוף-סוף לנשום לבד. זו הייתה הקלה גדולה, וגם אפשר לי סוף-סוף לדבר במלל ולא לתקשר רק במצמוצי עיניים".

אלא שגם כאן לא הסתיים מסעו במחלקות בית החולים. "בשלב הבא העבירו אותי למחלקת שיקום נוירולוגי בתל השומר", הוא מספר, "כשהמטרה הפעם היא להכין אותי לחיים החדשים שצפויים לי וללמד אותי לחיות כאדם נכה, עם כל המשמעויות הנלוות. באותם ימים גם עברתי קיבוע של חוליות עמוד השדרה שנשברו וכאמור הובילו לפציעה הקשה".

חלומות מתגשמים

את תקופת השיקום בתל השומר מגדיר רלר כ"רכבת הרים", בה הוא נע בין עליות לירידות, בין ייאוש לתקווה, בין הצלחה לכישלון ובין מציאות לעתיד שלא ברור מה צופן בחובו. "זו הייתה תקופה עם הרבה מאוד התנסויות בדברים חדשים שמעולם לא האמנתי שאצטרך לעבור בחיים", הוא מספר. "בזה אחר זה נפלו לי האסימונים, כשאני מבין לפתע שאני לא מסוגל לבצע אפילו את הפעולות הפשוטות ביותר, כמו להתקלח, לאכול, להתפנות, וכדומה. אט-אט חלחלה בי ההבנה שמשהו גדול מאוד בחיים שלי קרה והשתנה".

בסך הכל היה רלר מאושפז במשך שנה, ולמרות הפציעה הקשה, הוא הצליח להפתיע את הרופאים בעצם זה שהדיבור שלו השתמר, וכן בכך שהוא נותר בחיים, שכן לדבריהם מעטים מאוד המקרים שבהם אנשים שורדים בכאלו מצבים. "אבל האמת היא שזה לא מאוד עודד אותי", הוא מציין, "כי מרגע לרגע הבנתי יותר עד כמה שאני מוגבל, וזה עורר אצלי המון פחדים, תהיות וסימני שאלה לגבי העתיד. וכן, הייתה גם ההתמודדות הקשה מכולן, עם התחושה שאני נופל לנטל על המשפחה. היה לי כל כך לא נעים להבין שהטיול שלי בחו"ל עצר לכולם את החיים. אמא עזבה את העבודה והייתה איתי במשך שעות היום בבית החולים, ואילו אבא עבד במשמרות כדי שיוכל להיות איתי בשעות הלילה, האחיות שלי כמעט לא פגשו את ההורים באותם ימים, והרגשתי שזה לא פייר מצידי – לדפוק להם ככה את כל התוכניות.

"יחד עם זאת, אני חייב לציין שדווקא בני המשפחה הם אלו שנתנו לי את הסיבות הטובות לקום בבוקר. הם תמיד היו עבורי בכל דבר ועניין, ועזרו לי לצלוח את התקופה שהייתה כל כך לא פשוטה. היו גם חברים שהגיעו לבקר והצליחו לתמוך ולשמח".

שנה לאחר הפציעה הקשה, אירע הלא יאומן, כאשר שוחרר רלר מבית החולים וסוף-סוף חזר הביתה. למי שזה נשמע כמו הגשמת חלום, מציין רלר שזה היה דווקא אחד הפרקים הקשים ביותר. "כי השהות בבית החולים הייתה אמנם קשה, אך גם מאוד עוטפת, כשאני מוקף כל הזמן באנשי צוות מכל הסוגים, ויש חברים שבאים ומתארחים. לא היה לי זמן להרגיש לבד או לחשוש מפני מה שצפוי לי, ופתאום הגעתי הביתה והתחלתי להבין שזהו המצב שלי, והוא קבוע ולא יכול להשתנות. בבית גם נחשפתי לשעמום ולבדידות, עם המון חששות שצצים ועולים.

"ככל שחלפו הימים בבית, כך הבנתי שכעת הדבר תלוי בי בלבד – אני יכול להחליט שאני שוכב במיטה ומיילל על מר גורלי, אך יכול גם להחליט שאני משקם את עצמי וממשיך הלאה. מהר מאוד הגעתי למסקנה שאני לא מתכוון להישאר תקוע מאחור, אלא להמשיך לנוע קדימה עם מה שיש, והחלטתי להתמסר לכך בכל כוחותיי".

זו לא הייתה החלטה קלה, ובכל זאת הוא יצא לדרך. "החלטתי בשלב ראשון להגשים את החלום של הגשמת תואר, וכך נרשמתי ללימודי כלכלה והתחלתי את הסמסטר הראשון. כפי שניתן להבין, הלימודים דרשו ממני כתיבה מרובה, מה שלא יכולתי לבצע, וכך למדתי ללמוד מחדש, כשהוצמדה אליי חונכת שהייתה כותבת עבורי את כל התרגילים והחישובים שאני מקריא לה על הדף. הלימודים היו מפרכים מאוד, אך למרות ששיערתי בתחילה שיידרשו לי שש שנים להשלמת התואר, הצלחתי לעשות זאת בארבע שנים בלבד, ואז המשכתי לתואר שני שנמשך הפעם שנתיים והסתיים גם כן בהצטיינות עם תואר של מנהל עסקים".

צילום: ארן חן

להכין לימונדה

עם שני תארים בידיים פנה רלר להגשים את החלומות הבאים, כשהוא מוצא עבודה מעניינת כאנליסט, ועוסק רבות בחישובים ובתחום הכלכלי. "עם ההצלחה הזו היה לי גם כוח לחלום הלאה, והפעם החלום היה מורכב מכולם – רציתי להתחתן ולהקים בית. במשך תקופה ארוכה הכרתי בחורות, חלקן נכות וחלקן לא, גם אצל אלו וגם אצל אלו, היו רבות שהבנתי אצלן מהר מאוד שהמצב הפיזי שלי לא מתאים להן.

"עד שהכרתי לראשונה את עידית, דרך אתר היכרויות. בתחילה לא סיפרתי לה על מצבי, אך כשההתכתבויות הפכו ליותר מתקדמות, ודובר על כך שנקבע פגישה – סיפרתי לה על הכל. התגובה שלה הייתה: 'זה נשמע מסקרן, בוא ניפגש'. כך נפגשתי בפעם הראשונה, ולאחר מכן גם פעמים נוספות, ובהמשך התחתנו. בקרוב אנו עומדים לחגוג שמונה שנות נישואין, וכשאני נזכר בחתונה שלנו אני מרגיש צמרמורת עד היום.

"הייתה לנו חופה מיוחדת עם רמפה, אני ישבתי שם על יד עידית כשאני רואה מולי את הקהל הענק שהגיע לשמוח אתנו, כל כך הרבה חברים ובני משפחה ממגוון תחנות שעברתי בחיים, והרגשתי ממש סוג של ניצחון, כי למרות מה שקרה הצלחתי להקים בית, לעשות נחת להורים שלי, ולהגשים את החלום הגדול ביותר שהיה לי".

לפני כשנה הוא גם הגשים חלום נוסף ומתוק במיוחד, עם הולדתו של בנו לביא. "גם הדרך להפוך להורים לא הייתה פשוטה אצלנו כלל", הוא מבהיר. "עברנו חמש וחצי שנות טיפולי פוריות מורכבים, כולל הפלות ולידה שקטה. אבל הנה, בסופו של דבר קיבלנו את המתנה הגדולה ביותר, ובימים אלו ממש אנו חוגגים יום הולדת ללביא שלנו, בן השנה".

*

המסע הבלתי פשוט שעבר רלר בחייו עורר אצלו את הרצון לשתף גם אחרים בסיפורו, וכך הוא מוצא את עצמו במשך עשר השנים האחרונות, כשהוא מגיע לכל רחבי הארץ לצורך הרצאות בהן הוא מספר את סיפור חייו ואת התובנות הרבות שעלו בו, תחת הכותרת: "מן התהום וחזרה". בין היתר הוא שיתף זאת גם בהרצאת טד, וכן הוא משמש כמנטור לצליחת אתגרים, כשהוא מלווה באופן אישי אנשים במצבים שונים ומעניק להם כלים נדרשים.

"השאיפה שלי היא לתת כוח לכל אחד שמקשיב לי, במקום שבו הוא נמצא", הוא מבהיר, "כי אמנם רוב האנשים שאני מגיע אליהם אינם מתמודדים עם נכות, אך אני לא חושב שיש מישהו שאינו חווה ניסיון שמגביל אותו ומציק לו, והשאיפה שלי היא להעביר את המסר שאבא אמר לי מן הרגע הראשון: 'תלמד לעשות לימונדה'. כי דבר אחד ברור לי: מה שקרה לי לא ארע במקרה, וגם מהמצב הכי קשה, אפשר ללמוד להוציא את הטוב".