שווה סיפור: חנוכייה במתנה

כשנודע דבר האירוסים של שמואל ואסתר, הרבה גבות התרוממו.

אסתר מגיעה מבית עשיר. אביה איל הון צרפתי, הכסף זורם שם כמו יין בורדו משובח, משפחה בעלת השפעה גדולה, מוכרת וידועה, בקהילה היהודית ובכלל. שמואל, לעומת זאת, מגיע ממשפחה אנגלית פשוטה. רמת החיים שהוא רגיל אליה היא בינונית ומטה, משפחה ברוכת ילדים ומעוטת יכולת. שמואל הוא בחור טוב לב, עניו ופשוט, תלמיד חכם, ירא שמיים שאוהב את הבורא וברואיו. שמו הטוב נישא לפניו. אסתר גדלה בבית שהכל היה בו – לא רק כסף, אלא גם ערכים. המידות הטובות והשאיפות הרוחניות שלה הובילו אותה לחפש את הבחור שאיתו תוכל לטפס בסולם ערכים משותף.

וכך קם השידוך ונהיה, למרות השאלות, התמיהות, השריקות, והעיניים המתעגלות של אנשים מסביב.

החתונה נערכה ברב פאר והדר, בסטייל אירופאי נוצץ ויוקרתי. לשמואל כל התפאורה היתה זרה, אבל הוא התמקד בעיקר: קם לו בית נאמן בישראל. הזוג חי עם תמיכה רבה מהוריה של אסתר. אמנם היא לא גרה באותה אחוזת פאר עם הסטייל שאליו הורגלה, אבל היה לה טוב, ומאומה לא חסר. היתה לה עבודה טובה ומסודרת, וגם בעלה מצא את מקומו, והנה – מה טוב.

כמה חודשים אחר החתונה, החלו פעמי חנוכה מממשים ובאים, ואיתם – הפרסומות בכל כלי התקשורת בקהילה. בין שלל סוגי הסופגניות שפרסמו המאפיות, וצורות הסביבונים שפרסמו חנויות המשחקים, הופיעו כמובן גם החנוכיות, לשלל סוגיהן. לשמואל היתה כמיהה - להדליק נרות חנוכה בחנוכייה יפה וראויה לשמה. כל הנושא של נוי מצווה היה חביב עליו ביותר. מבחינתו, חנוכייה יפה היא חלק מהותי מפרסום הנס. עד כה, החנוכייה היחידה שהיתה ברשותו היתה אותה אחת חלודה שנשארה בישיבה. הפעם, כבעל משפחה, הוא רצה שתהיה לו אחת משלו, ראויה לשמה. אחת מהחנוכיות צדה את עינו מהפרסומת. חנוכייה יפה, כסופה ומרשימה. המחיר שלה היה נראה לו הגיוני למדי: כ-150 ₪ במטבע ישראלי. לא סכום גבוה בשביל חנוכייה יפה ומהודרת. הוא תלש את המודעה ונתן אותה לאשתו, מבקש את חוות דעתה.

אלא מה? הוא תלש את התמונה של החנוכייה בלבד, ללא המחיר שהיה רשום לצידה. היה חשוב לו שתחווה דעתה על המראה שלה. עניין התשלום לא העסיק אותו, שכן הסכום לא היה גבוה. התמונה, כיאה לתמונות בפרסומות, היתה יפה ומרשימה. אסתר ראתה, התרשמה, והלכה לבדוק כמה עולה חנוכייה כזו. המחיר שהיא שמעה היה בן חמש ספרות, סכום גבוה מאוד. אסתר היא אישה כשרה, ורצתה מאוד לשמח את בעלה. היא בדקה איך הם יוכלו להרשות לעצמם לקנות חנוכייה כזו. היא פנתה אל הוריה, סיפרה להם את הבקשה של בעלה, והראתה להם את התמונה ואת הצעת המחיר שהיא קיבלה.

חסר לה, כמובן, פרט אחד: המודעה פרסמה חנוכייה מצופה כסף, והיא בררה על חנוכייה בדוגמה זהה – מכסף מלא ואמיתי, כמו שהיא מכירה... שמואל, חסר המושגים בתחום, לא הבחין כלל בהבדל. הסוג והאיכות לא העסיקו אותו, הוא אפילו לא תהה על ההבדל בין הסוגים. העיקר מבחינתו היה שהחנוכייה תהיה יפה, ללא פח וחלודה. אסתר, לעומת זאת, אפילו לא העלתה בדעתה אפשרות אחרת מלבד חנוכיית כסף.

ההורים של אסתר התפלאו מאוד על הבקשה של החתן. הם הכירו אותו כאדם פשוט. "איך הוא מעז לבקש סכום כה גבוה?!", תהו בינם לבין עצמם. אמא של אסתר דווקא פרגנה וקיבלה זאת בעין טובה. הנה החתן שלה רוצה לפאר ולרומם את הנס, ומדוע לא? היא גם העריכה אותו מאוד, ראתה את התוכן שבו וחשבה שלא יהיה נורא לפרגן לו חנוכייה יפה, מה גם שהסכום הנ"ל, גבוה ככל שיהיה, לא ממש מדגדג להם את העובר ושב. בעלה, לעומתה, רגז מאוד על התעוזה של חתנו, לא הצליח להבין איך הוא חושב לבזבז כך כספים. בל נטעה: הכסף שם היה נשפך על כל דבר שהיה נראה לו, גם בכמויות בלתי סבירות, הוא לא חסך על פרחים יוקרתיים לאירוע יומולדת של הנכדה, וגם לא על נושאי כלים מיוחדים לארוחת ערב מושקעת עם הילדים, אבל כאן – הבקשה עצמה, שהיה בטוח כי הגיעה ככתבה וכלשונה משמואל, הפתיעה והכעיסה אותו. נכון שיש להם כסף, אבל איך זה מתיר בקשות מופרזות כל כך?

שניהם, כמובן, לא שיתפו את ביתם בדעותיהם, הם השאירו זאת כך, ללא תשובה בינתיים. הרי יש עוד זמן עד חנוכה. הם ניסו בעדינות לשאול אותה על סוגים אחרים של חנוכיות שאולי יתאימו לשמואל, אבל לאסתר היה חשוב מאוד שבעלה יהיה מרוצה. "הוא מעולם לא ביקש שום דבר", אמרה. "עד שהוא כבר מבקש משהו – אני רוצה שיקבל את מה שהוא אוהב".

אם שמואל היה יודע איזה רעש הבחירה שלו עשתה, הוא כנראה היה ממהר לקנות את החנוכייה שהתכוון אליה מראש, ובכל אופן היה כמובן מסכים לכל דגם אחר שהוא, בכל מחיר שהוא. אבל הוא לא ידע, ואשתו רצתה בכל מאודה להפתיע אותו. היא אמרה לו שוב ושוב שהדגם הזה באמת יפה, ורק שיתן לה כמה ימים לברר עליו, והוא נעתר לה, לא מתעמק הרבה. כשבוששה התשובה מההורים להגיע, אסתר הבינה שעליה לנסות להשיג את הכסף בעצמה, אך למרות מאמציה, לא הצליחה להגיע לסכום המבוקש.

לאסתר נותר רק להתפלל, בתקווה שיגיע הפתרון בצורה הטובה ביותר.

שמואל, בתמימותו הלך בינתיים לחנות כדי לבדוק את החנוכייה. גם מקרוב היא נראתה לו מושלמת, עם מחיר הגיוני וסביר בהחלט. אבל הוא המתין לתשובה של אסתר.

ערב חנוכה כבר הגיע. שמואל הרגיש שלא בנוח. אסתר עדיין לא ענתה לו. והיום בערב כבר מדליקים נר ראשון, ואין לו עדיין חנוכייה! הוא החליט לצאת אל החנות ולהתקשר משם לאסתר, ומה שתגיד לו – יעשה. הוא בחר את החנוכייה שאהב, התקשר לאסתר – ואין מענה. הוא החליט לשלם ודי. הכי הרבה, יחזיר את החנוכייה לחנות למחרת, אם הדבר לא ימצא חן בעיניה. הוא הוציא את הארנק, פתח אותו – אין כרטיס אשראי... הוא שכח אותו על השולחן בבית.

זה היה כאילו יד נעלמת לא נותנת לו להשלים את העסקה. הוא ניסה להתקשר לאסתר שוב, אך עדיין ללא מענה.

הוא חוזר הביתה, מהורהר. מתכנן לקפוץ בהמשך היום לישיבה שלו. החנוכייה הישנה עדיין ממתינה לו שם, מעל הארון בחדר הפנימייה. הוא הגיע הביתה ומצא את אסתר ישנה שנת צהריים. זו כנראה הסיבה שלא ענתה לו לטלפון. הוא החליט לחכות לה שתתעורר, בטרם יצא לישיבה. כעבור מספר דקות, החל הטלפון של אסתר לצלצל. שוב. ושוב. ושוב. אסתר התעוררה, והוא שמע אותה עונה, ואז צועקת בשמחה. מה קורה כאן?

כשדמעות של התרגשות בעיניה, אסתר יצאה מן החדר. היא סיפרה שאבא שלה התקשר וסיפר שיש לו ביד חנוכייה חדשה בשבילם, בדיוק כמו זו ששמואל חלם עליה. היא היתה מרוגשת כל כך, עד שכמעט לא הבחינה בבלבול על פניו של שמואל. כן, גם הוא שמח שיש לו כעת חנוכייה, אבל מה מרגש עד כדי כך? הרי הוא עמד לקנות אותה בעצמו לפני שעות אחדות, ואילולא שכח את הכרטיס בבית, היא כבר היתה עומדת בפתח הבית ממש עכשיו.

אסתר איבדה את לשונה למשמע סיפורו. "כיצד היית משלם את הסכום הזה?!", שאלה. שמואל לא הבין. "מה הבעיה? 150 ₪ זה לא סכום שאנחנו נופלים ממנו".

"מה?! "150 ₪? איך זה הגיוני?", היא לא הבינה.

שמואל נבוך. משהו בכל הסיפור הזה היה מוזר מאוד. הוא הוציא את הפרוספקט והראה לה את הקטלוג של החנוכיות ואת המחיר הצמוד אליהן. אסתר הסתכלה שוב. ושוב.

היא פרצה בצחוק. כל החלקים המוזרים של הסיפור הסתדרו פתאום במקום. היא הסבירה לשמואל מה קרה, ובעודו מעכל את הטעות המשעשעת, התקשרה גם להוריה, וסיפרה גם להם מה קרה כאן.

ואז סיפר לה אביה את מה שקרה בצד השני של הסיפור. הוא, הרי, סירב לשלם על החנוכייה היוקרתית שהאמין שחתנו מבקש, האם דעתו השתנתה פתאום, דווקא ברגע האחרון? אז זהו, שלא. ערב קודם לכן הוא הגיע לדינר יוקרתי שאליו הוזמן, ושאותו ערך ארגון שהוא תורם קבוע שלו. באותו דינר היתה מתוכננת הגרלה על חנוכייה יוקרתית, ולמרבה הפלא – הוא זכה בה. הוא התפלא עוד יותר כשהביט בה. היא היתה מוכרת לו מאוד... זו היתה, בדיוק מוחלט, אותה החנוכייה מהתמונה שאסתר הראתה לו, החנוכייה שבעלה מבקש...

המילים נעתקו מפיו. הוא הרגיש שמשמיים מראים לו עד כמה נוי מצווה חשוב, וכמה זה מגיע לחתן שלו. מובן שלא היתה לו שאלה נוספת, החנוכייה שייכת לחתנו. משמיים לא ויתרו לו, דאגו שהוא יהיה השליח להביא לו אותה. וכעת, כששמע על הטעות שהובילה לכל הסיפור, היה מאושר עוד יותר. הוא זכה בחתן בעל ענווה אמיתית, ויראת שמים טהורה. אכן, "נעשה נס לשושנים". כל נר, כל אדם, והנס שלו.