פרנסה או שלום? הדילמה של דוד המלך שרלוונטית גם בימינו

השבוע מסיימים פרק ראשון במסכת סנהדרין. הגמרא עוסקת בקביעה של המשנה "אין מוציאין למלחמת הרשות – אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". לפי זה, מלחמה אינה רק עניין של המלך, הוא לא יכול להחליט מתי יוצאים למלחמה, אלא צריך לבקש רשות מהסנהדרין, למלחמת רשות. מה שאין כן למלחמת מצווה: ברגע שיש איום על עם ישראל, לא צריכים רשות, כיוון שזו מצוה של הצלת עם ישראל.

הגמרא שואלת מנין הדין הזה, ומביאה את הפסוק בפרשת פינחס, המתאר את מינויו של יהושע בן נון: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה".  

הרי שיהושע בן נון, כמנהיג של עם ישראל, צריך לעמוד לפני הכהן, ולשאול באורים ותומים מה לעשות, ואיתו צריכה להיות "כל העדה", ו"העדה" זו סנהדרין, ככתוב "ושפטו העדה", "והצילו העדה".

אך הגמרא דוחה זאת, כי יתכן שהתורה באה רק לומר כאן שגם בני ישראל וגם הסנהדרין, יכולים לשאול במשפט האורים והתומים, ולא רק המלך.

ואם כן, חוזרת השאלה: מנין למשנה שכך הוא פירוש הפסוק? שצריכים לשאול את הסנהדרין עצמם על יציאה למלחמה?

כאן מביאה הגמרא ברייתא מעניינת, המתארת יום בחייו של דוד המלך, וממנה מוכח שכך קבלה היתה ביד חכמי ישראל, שזה היא פירוש הפסוק, שצריכים לשאול את הסנהדרין בנוגע למלחמה: "אמר רבי שמעון חסידא: כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, כיוון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר.

"כיוון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדוננו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו.

"אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים".

זו דוגמא של מלחמת הרשות. היא לא באה כדי להציל את עם ישראל מצרה, אלא משום שאין לעם ישראל מספיק פרנסה. במקרה כזה מותר להילחם עם עמים אחרים על המשאבים, במידה והסנהדרין מאשרים זאת, וכן שואלים באורים ותומים.

מצד אחד, מותר לעם ישראל להילחם בשביל משאבים בלבד, גם בלי סכנה. מצד שני, זה מצריך אישור של סנהדרין, ולכן יתכן בהחלט שהסנהדרין לא יאשרו זאת למלך. לא בהכרח שפרנסה היא סיבה להתיר מלחמה. הסנהדרין צריכים לשקול את ההשלכות של המלחמה ואת גודל המחסור.

נתון מעניין מוזכר כאן בתוך הסיפור, והוא שכינורו של דוד היה מנגן בחצות הלילה כדי להעיר אותו, (ככתוב בתהלים: "חצות לילה אקום להודות לך", וכן "הנבל וכינור אעירה שחר") כיצד קרה הדבר? האם היה זה נס?

הרשב"א כותב בשם רב האי גאון: "שהיה לדוד סימנא בכינור לידע חצות לילה, כגון פנאגן, שהוא אבן שעות, אף כינור יש לומר מחמת רוח צפונית ויש לו דברים אחרים שתנודותיהם משוערות במים או באוויר מצד אחד, וכל לילה ולילה מציבים אותו לפי שיעור אותו הלילה שבשעת חציה נשמע קול מאותו הכינור". פנאגן היה סוג של שעון שמש שהשתמשו בו כדי לדעת את השעות, לפי מצב הצל, וכך אומר רב האי גאון, שהכינור של דוד הגיב לרוח שמגיעה בשעה מסוימת בלילה. כדי לכוון אותו הניחו מים לאורך כל הלילה, והשגיחו בתנודות שלהם, מחמת הרוחות. וכאשר ידעו את הזווית והעצמה של הרוח בשעת חצות, הניחו את הכינור במקום המתאים, כדי שיתחיל לנגן בחצות. ישנם כיום בעולם פעמוני רוח שעובדים בשיטה זו, ובזמנים מסוימים הם מנגנים.

במדרש "שוחר טוב" נוסף, שכשדוד היה מתעורר בחצות, היה מנגן בכינור, וחכמים היו שומעים ואומרים "אדוננו המלך מנגן לכבוד הבורא, אף אנחנו נאמר שירות ותשבחות".