פרשת ויגש: לא טוב היות האדם לבדו, בלי אחיו ומשפחתו

פרשת ויגש מציבה אותנו באחת מנקודות השיא הרגשיות ביותר בתורה.

בנימין נכלא לאחר שהופלל על ידי יוסף. האחים לא יודעים שיוסף הוא יוסף. עבורם, הוא רק פקיד מצרי בכיר. יוסף שם את גביע הכסף שלו באמתחתו של בנימין, וכאשר האחים עוזבים את העיר, הוא שולח את שומריו לרדוף אחריהם. יהודה אומר לשומרים: תוכלו לחפש בחפצינו, אין לנו מה להסתיר – "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים" (בראשית מ"ד, ט'). והנה, הם מוצאים את הגביע באמתחת בנימין.

יוסף אומר: אל דאגה, אני לא אהרוג את הגנב, אלא אקח אותו לעבד, והשאר יכולים ללכת: "וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (י"ז).

מה יהודה אמור לעשות עכשיו? יהודה הרי הבטיח לאביו שיחזיר את בנימין חי, אך הוא מעולם לא העלה על דעתו שבנימין יגנוב את גביע המלך. הוא אינו יודע שבנימין הופלל. יהודה יוצא למאבק חסר פשרות עבור הצלת בנימין.

יהודה, שבתחילת הדרך בחר במכירת יוסף, עומד עכשיו בפני "הפקיד המצרי הבכיר", שאינו אלא יוסף – אחיו האבוד, והוא יוצא להגנת בנימין באופן מעורר השתאות, ואף מתחנן בפני יוסף שייקח אותו בתור עבד, במקום בנימין.

כשמעיינים בדבריו של יהודה, מעניין לראות שהוא משתמש בביטויים שמחזירים אותנו לסיפור קדום יותר – לגן עדן. נאומו של יהודה נפתח בתיאור כואב ונוגע ללב: ״וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת״ (בראשית מ"ד, כ"ב). המילים הללו, "לעזוב את אביו", מזכירות את מה שנאמר בגן עדן על הנישואין: ״עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד״ (בראשית ב', כ"ד).

יהודה מתאר את בנימין כמי שנותר "לבדו לאמו" – "וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (בראשית מ"ד, כ'), והוא מזכיר שהוא השריד האחרון של רחל. המילה הזו, "לבדו", נאמרה גם בגן עדן – "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', י"ח).

יתכן שהתורה מכוונת אותנו להבין משהו עמוק יותר: האדם נמצא בגן עדן לבדו, והוא עומד לפגוש את חווה, מישהי שתשלים אותו. בנימין גם הוא "לבדו". כל אחד מהם, אדם ובנימין, יש לו "חצי שני" – מישהו שהוא מחובר אליו עמוקות, מישהו שמשלים אותו – וכל אחד מהם נמצא בנפרד מהחצי השני שלו.

עבור אדם, החצי שלו היא חוה, שנבראה מצלעו ממש. בלעדיה, הוא חסר משהו מהותי ולא טוב לו. איתה, הוא שלם וטוב לו.

אבל לא רק כשחסר לנו בן זוג אנחנו מרגישים לבד ומקוטעים. כשאנחנו מתרחקים ממישהו במשפחה שלנו, תחושת האובדן והפירוד כואבת מאוד. בדיוק כפי שאדם הראשון הושלם עם בריאת חוה, כך גם בנימין עומד להתאחד מחדש עם יוסף – אחיו האבוד, חצי נפשו השני.

יוסף ובנימין אינם רק אחים, הם שני בני רחל, הקשורים בקשר עמוק ומשמעותי, אך חייהם נקרעו זה מזה בפתאומיות. יוסף, שנמכר לעבדות, נעלם מעיני משפחתו ונעשה לזר במולדתו. יוסף לבדו, ובנימין לבדו.

ברגע השיא של פרשתנו, יהודה פונה אל יוסף בתחינה נרגשת, מתאר את כאבו של יעקב ואת בדידותו של בנימין. המילים האלה חודרות ללבו של יוסף, והוא נשבר. ברגע אחד, הוא חושף את זהותו ומאחד מחדש את המשפחה שנקרעה.

יהודה מזכיר ליוסף שלא טוב היות האדם לבדו, וזה מה שגורם ליוסף "להישבר" ו"להידבק" חזרה באחיו בנימין. כשפרודים נדבקים בחזרה, זוהי תחילתה של החזרה לגן עדן.

כן. לא טוב היות האדם לבדו.

האיחוד של יוסף ובנימין הוא רגע מרגש, אך הוא אינו סוף הסיפור. מיד לאחר מכן, יוסף פונה גם לשאר האחים: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ" (בראשית מ"ה, ט"ו). מדוע התורה מציינת "ואחרי כן דברו אחיו אתו"? מה התורה רוצה ללמד אותנו במשפט הזה? המילים "ואחרי כן דברו אחיו אתו" הן סמליות מאוד.

בתחילת הסיפור, האחים לא יכלו לדבר עם יוסף לשלום – "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז, ד'). השתיקה הזו סימלה את הקרע והכאב. כעת, השתיקה נשברת. לא משנה מה היה תוכן השיחה בין האחים, העיקר שהם סוף סוף מדברים, והקשר המשפחתי נבנה מחדש.