איך יתכן שדווקא מתוך החושך בוקע לו האור?

המוח ההגיוני שלנו אמון לקבל ולהפנים ולהסכים רק עם דברים שמסתדרים לו ברמת ההיגיון.

מדובר בעיקר על האונה השמאלית שבנו, שבה נוטים רוב בני האדם להשתמש במרבית חייהם.

כך שהמוח הזה הוא נורא אנליטי, נורא רציונלי, ולא יכול להכיל ניגודים או דברים שהם מעבר לכל היגיון בריא.

החיסרון הגדול בהישענות מרובה עליו, היא שבעולם שכל מהותו הוא היעלם, מונחים אחר כבוד תרחישים הגיוניים לצד תרחישים שאינם הגיוניים, והרצון ההישרדותי שלנו לא מאפשר לנו להתבסס רק על מה שהגיוני, כי זה פשוט לא מספק לנו תשובות לשאלות, ומשאיר אותנו פעורי פה וחסרי אונים אל מול המציאות נושאת ההפכים ומלאת הניגודים. בחינת "צדיקים מול רשעים", "טמאים מול טהורים" "חושך מול אור" וכו'. אל מול מציאות מורכבת שכזו, אנו נאלצים בהחלט לשים בפרופורציה את השימוש במוח שמאל.

זאת ועוד, חיים בתוך מציאות הפכית וניגודית מבלבלים אותנו, משום שאנו מורגלים לחצות את המציאות לשניים ולהביט עליה באופן דיכוטומי: יש או אור, או חושך, ואנו יודעים לעשות אבחנה ברורה בין אור ומהותו לבין חושך ומהותו. מבחינתנו, אין שום קשר בין השניים, ותמיד נעדיף פגישה פרונטלית עם האור, ורק עם האור.

חושך ואור – נשיאת הפכים

מציאות של חושך, במובנה הסמלי, היא מציאות משברית, טראגית, היא מציאות של סבל וחוסר אונים משווע. לעומתה, מציאות של אור היא מציאות שבה הדברים מאירים, מצליחים. מציאות שמעוררת בי שמחה לצד שלווה פנימית היא מציאות שקל לי לשאת אותה, ואני חפץ בה.

אך משום שהמציאות המוכתבת היא קוטבית, לא מן הנמנע שניפגש עם רגעי החושך. הרי ברור לנו שלא נוכל לדאוג לכך שכל מציאות חיינו תהיה רק בחלק של האור. את המציאויות הקוטביות הללו לא רק שאנו אמורים להכיל, אלא שעלינו להבין, ואף לדאוג לכך שמתוך החושך, ואף על פיו, יתגלה האור.

ואם תרצו – זוהי כל עבודת חיינו.

להוציא את העולם מהיעלמותו, להפוך אותו מנסתר לגלוי ולעסוק כל העת בהדלקת האור, שכתוצאה ממנה ייעלם החושך, שכל מטרתו היא להגיע לרגע הזה, בעצם.

העבודה הזו, של נשיאת ההפכים, מנוגדת מאוד לתפיסה הטבעית והדיכוטומית שלנו את האור והחושך. כל העבודה שנדרשת מאתנו בעולם הזה, שכל כולו "העלם" והסתר, שכל כולו בחיצוניותו, הוא בגדר "חשיכה", שבה אין האור נראה וגלוי לעין – היא בעצם להדליק את ה"נר", להדליק את האור. ולא רק פעם אחת, אלא שבע פעמים, שלאחריהן, בפעם השמינית, יתגלה כבר האור בדרגתו העליונה והעל-טבעית ביותר.

היכולת לשאת את ההפכים, ובעצם למזג ביניהם, נובעת דווקא מתוך כך שאנו מגלים את האור, מגלים אותו ממנו, כביכול מוציאים אותו ל"גלות" מתוך החושך. מבודדים אותו, מבררים אותו וממש שולפים את הניצוצות המאירות שהתערבבו בחשיכה.

לשאת הפכים זה לדעת למצוא את הנר בתוך החושך. זה לדעת שהחושך הוא רק כיסוי לאור המוסתר מאחוריו.

ואז בעצם מותרת הסתירה המהותית, כביכול, שבין אור לחושך, כי בשביל לגלות את האור – צריך קודם כל שיהיה חושך.

מהי המטרה בבריאת החושך?

החושך שייך לעולם הבריאה. זהו עולם שבו נבראו הדברים יש מאין, והחושך גם הוא במהותו "אין". בתוך חדר חשוך אנו לא רואים דבר, כלומר רואים בעצם את ה"אין".

ועם כל זאת שאין הוא מיטיב איתנו, ודאי שהיינו חפצים לוותר עליו – הוא נברא ראשון, שייך כאמור לעולם הבריאה, שהוא לפני עולם היצירה שבו נתהוו הדברים יש מיש.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים ויאמר אלוקים ויהי אור, ויהי אור" (בראשית א', א'-ג') כלומר קודם כל חושך ורק לאחר מכן -ויאמר אלוקים "יהיה אור".

מכאן שהחושך נברא ראשון, לפני האור, וזאת כדי שמתוכו נגלה את האור. לעולם מתוך החושך בוקע אור, ואין שום משמעות לאור ללא חושך שקדם לו.

אם יש בנו ההבנה שהחושך נועד לא להחשיך, אלא להיות האמצעי שדרכו יתגלה האור – הרי שהצלחנו למזג בין מציאות של חושך לבין זו של האור.

שלושה שלבים - גלות, גילוי וגאולה, כנגד חושך, הארה ואור

כשהעולם מכוסה בחשיכה ואנו מתקשים לראות דרכו את האור, אנחנו בשלב הראשון – בגלות. אנחנו בניתוק, במצב שבו לא השכלנו לעשות את המיזוג שבין חושך לאור. אנו עדין מחזיקים בתפיסה הדיכוטומית, שיש חושך ויש אור, ויש נפרדות ביניהם.

ההתמקדות בחושך היא לא המטרה. נהפוך הוא, היא רק מעצימה אותו, ומסתירה לנו יותר את האור. כל מטרת החושך היא לשחרר את האור מתוכו, כך שהחושך הוא בעצם אמצעי, ולא המטרה עצמה. וכל עוד לא הגענו לשלב בחיינו שאנו מפנימים ואוחזים בתובנה זו – אנחנו עדין בחושך, עדין בגלות.

השלב הבאוהשני הוא השלב שבו על אף החושך, ודווקא מתוכו, אנחנו מגלים את האור. זהו שלב שבו ההפנמה כי מתוך החושך בוקע אור לא נשארת רק בגדר רעיון, אלא יוצרת בנו דחף פנימי להתקרב אל החושך, לפגוש בו ולהעמיק בו, ולדעת שמאחוריו מסתתר, בפוטנציאל, אור גדול, מעין גילוי, הארה שלולא החושך – ספק גדול אם היינו פוגשים בה.

זהו בהחלט אינו שלב קל כלל, והוא שלב של חיפוש מעמיק, בחינת מחט בערמת שחת – בתוך ים של חושך שבו לא רואים דבר, עלינו לחדד ראייתנו ולחפש נקודה של אור, הבלחה קטנה, מתוך הכרה שהוא פשוט חבוי לו אי שם ומסתתר, וכל שעלינו לעשות זה לחפש אותו, לגלות אותו.

ומי שמחפש – לרוב גם מוצא.

זהו, כאמור, שלב הביניים – שלב הגילוי.

השלב השלישי והאחרון הוא השלב שבו אנו פועלים על פי אותו גילוי, על פי אותה הארה, הופכים אותה לאור ומכניסים אותו אל חיינו. זהו, בעצם, שלב הגאולה. שלב ההוצאה מהכוח אל הפועל את אותה ההארה, שכעת חלק מחיינו.

כלומר, אנחנו לא רק מוצאים את ה"נר" בתוך החושך, לא רק מגלים אותו – אלא גם מדליקים אותו. מאירים בו אל תוך חיינו. וזהו, כאמור, השלב של הגאולה.

המכבים המדליקים ואנחנו

המכבים, בשעתו, פעלו אל מול ומתוך החשיכה, מתוך אי קבלת המציאות החשוכה כפי שהיא, אלא מתוך הבנה שהיא מאפילה על משהו הרבה יותר גדול וודאי גם מואר ממנה, כמו המכבים שלא כבו ולא ביכו את המציאות, אלא עסקו בחיפוש דרכים להאיר אותה, ואכן חיפשו ומצאו בתוך החשיכה והחורבן את אותו פך שמן שאפשר את אותה הארה, את אותו גילוי, וכשזה קרה – הפכה ההארה לאור גדול.

גם אנו צריכים להפנים שלא משנה באיזה מציאות חשוכה נהיה, זו תמיד מציאות חיצונית שכל מהותה היא שמתוכה נגלה את האור.

המכבים השכילו לשאת את ההפכים, ולהבין שחושך ואור בערבוביה משמשים, וזה מה שיצר בהם את הדחף להילחם, לא מתוך מורא, אלא מתוך ידיעה ברורה שהחושך הזה הוא זמני, ונושא בתוכו אור גדול שצריך להתגלות.

מתוך הבנה שאם יש חושך – אז כל שצריך לעשות זה להדליק אור, כי החושך פשוט מבקש את זה מאתנו.

המכבים לא נתנו למצב הגלותי להתמשך יתר על המידה, למציאות החשוכה להאפיל, לצדדים הטמאים והאטומים שנאחזים רק במה שהם רואים להכתיב את המציאות.

הם עסקו בלגלות את האור, בלמצוא אותו, כי היה ברור להם שהוא שם, ולאחר שלב הגילוי של אותו פך שמן – התאפשרה גם ההדלקה, גם הגאולה, ההארה בשלמותה, עד לחיינו אנו.

חג אורים שמח.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.