טורים אישיים - כללי
להתבייש – ולחשב מסלול מחדש: מחשבות בעקבות סערת בן גביר
המחזה המביך במליאת הכנסת, הקו האדום שבן גביר (בעיקר) חצה, והפספוס של ינון מגל: טור אישי לסיכום אירועי השבוע
- גבי שניידר
- פורסם ב' טבת התשפ"ה
נתניהו ובן גביר, ארכיון (צילום: Olivier Fitoussi/Flash90)
1.
מחזה ביזארי למדי התרחש השבוע במליאת הכנסת במהלך ההצבעות על חוק "הרווחים הכלואים". הקואליציה נקלעה למשבר, לאחר שבעוצמה יהודית הודיעו כי יתנגדו לחוק, במחאה לדבריהם על אי העברת תקציבים למשרד לביטחון לאומי של השר איתמר בן גביר. גם באגודת ישראל איימו שלא לתמוך בחוק, במחאה משלהם - על אי קידומו של חוק הגיוס.
כדי למנוע מבוכה, הוזעק ראש הממשלה בנימין נתניהו מבית החולים למליאת הכנסת. יומיים בלבד לאחר ניתוח, ובניגוד להמלצת רופאיו. גם חבר הכנסת בועז ביסמוט הוקפץ למליאה, תוך כדי השבעה על אימו.
מבטו הנוגה של ביסמוט, שנקלט בעדשת המצלמה, עם חולצת האבל הקרועה, אמר הכל. גם פניו של נתניהו. החוק עבר על חודו של קול, וגם זה לאחר שחבר הכנסת אלמוג כהן, חבר סיעתו של בן גביר, מרד בהנחיה שלו והצביע בעד החוק.
ברור לכל מי שקצת חי ונושם פוליטיקה, שבין בן גביר ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' שוררת מערכת יחסים עכורה, רצופה מחלוקות. יובהר: פוליטיקה היא לא מילה גסה, והחיים הפוליטיים הם לא גן של ורדים צחורים מדיפים ריח נעים. הם לא אמורים להיות כאלה. כדי לקדם אידיאולוגיה ויעדים, צריך לטבול את הידיים ב'מדמנה' הפוליטית. זו לא הנקודה. העניין הוא עד כמה כל צד מוכן ללכת רחוק כדי להשיג את הרווח הפוליטי (הלגיטימי). איפה התחתית. וכאן – נחצה קו אדום בוהק מצדו של בן גביר. וגם לסמוטריץ' יש אחריות. מבלי להיכנס פה לספינים ש'עפים' מצד לצד ולנתח מי צודק, כי שוב זו לא הנקודה. וגם לאופוזיציה - שלא הסכימה לקזז את נתניהו וביסמוט – אחריות ושותפות למחזה המביש. אבל בשורה התחתונה, בן גביר הוא זה שהיה צריך לשים את הברקס לפני ההידרדרות.
וזה לא קשור פה לימין או שמאל, לתמיכה שלי או שלך או שלו בקואליציה או באופוזיציה – יש דברים שפשוט לא עושים. לא מקפיצים ראש ממשלה ממיטת חוליו, לא מקפיצים אבל מהשבעה. וחובה על כל הצדדים המעורבים לעשות חשבון נפש. אמיתי, לא כזה שמכה על החזה של היריב הפוליטי, אלא חשבון נפש אישי פנימי. איפה טעינו שהגענו לסיטואציה הזו, מה אפשר לתקן כדי למנוע את הישנותה. בינתיים לא נראה שזה הכיוון של הפוליטיקאים.
2.
מחזה סר טעם נוסף התרחש שעות ספורות לאחר מכן, באולפן "הפטריוטים" בערוץ 14. בן גביר, שהגיע כדי לשטוח את עמדתו, נקלע לאמבוש בהובלתו של המנחה ינון מגל. אמבוש שכלל הטחות אשמה במילים שונות, שנקצר אותן עבורכם לכדי מילה אחת שחזרה בשיח - "תתבייש".
בן גביר אכן צריך להתבייש. כבר כתבתי על כך לפני רגע בהרחבה. אבל גם השותפים לאמבוש הטלוויזיוני צריכים להסתכל טוב במראה. מגל אומנם נוהג להעיד על עצמו בחצי חיוך שהוא "לא עיתונאי" (וכך גם אחרים בצוות), כדי לבדל את עצמו ממה שהוא מכנה "ערוצי התבהלה/התרעלה". אבל זה לא עניין של עיתונאי או לא.
מגל, כמו רבים במחנה הימין, היה עדיין תחת סערת הפארסה במליאה. אבל עדיין, יש קו שלא חוצים. כך לא מתנהגים עם אורח שהוזמן לאולפן (אגב, גם לא עם אורח מהמחנה היריב). זה עניין של נימוס בסיסי. הרי חלק מהנרטיב (המוצדק), שמסביר מדוע נתניהו כבר שנים לא מתראיין בערוצים 12, 13 ו-11, קשור בדיוק לאותה נקודה. אפשר בהחלט להבין אותו. צפייה בראיונות עבר שלו מראה כיצד המראיינים מתייחסים אליו בגסות, קוטעים את דבריו ולא נותנים לו להשלים רצף משפטים רעיוני. זו אומנם רעה חולה כללית בתקשורת הישראלית, אבל איפה הראיונות עם נתניהו ואיפה הראיונות המלטפים להם זוכים יאיר לפיד ובני גנץ...
כמו בשדה הפוליטי, גם הזירה התקשורתית לא אמורה להיות זירה סטרילית. ביקורת נוקבת היא דבר הכרחי בבירור העמדות והדעות, אבל אפשר להשמיע אותה בדרכים אחרות, נוקבות לא פחות מצעקות. אפשר אפילו מדי פעם לקטוע ולהרים את הקול. אבל להפוך את האולפן לזירת היאבקות? ינון, פספסת פה...
הורידו את האפליקציה החדשה "הידברות Shorts", וצפו בתוכן נקי, קצר ויהודי, לפני כולם >>