חוק לישראל - פרשת צו, יום חמישי

תורה

(כב) כָּל זָכָר בַּכֹּֽהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הִֽוא: כָּל דְכוּרָא בְּכַהֲנַיָא יֵכוּל יָתַהּ קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הִיא:
(כג) וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵֽאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵֽף: (פ) וְכָל חַטָאתָא דִי יִתָּעַלּ מִדְמַהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכַפָּרָא בְקוּדְשָׁא לָא תִתְאֲכֵל בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד:
ז (א) וְזֹאת תּוֹרַת הָֽאָשָׁם קֹדֶשׁ קָֽדָשִׁים הֽוּא: וְדָא אוֹרַיְתָא דַאֲשָׁמָא קֹדֶשׁ קוּדְשִׁין הוּא:
(ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָֽאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִֽיב: בְּאַתְרָא דִי יִכְּסוּן יָת עֲלָתָא יִכְּסוּן יָת אֲשָׁמָא וְיָת דְמֵהּ יִזְרַק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:
(ג) וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָֽאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַֽמְכַסֶּה אֶת הַקֶּֽרֶב: וְיָת כָּל תַּרְבֵּהּ יַפְרֵשׁ מִנֵהּ יָת אֲלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא:

נביאים ירמיה פרק ח

(ח) אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְהוָה אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים: אֵיכְדֵין תֵּימְרוּן חַכִּימִין אֲנַחְנָא וְעַל אוֹרַיְתָא דַיְיָ אֲנַחְנָא רְחִיצִין בְּכֵן הָא לְשִׁקְרָא עָבֵיד סָפַר קוּלְמַס דִּשְׁקַר לְזַיָפָא:
(ט) הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְהוָה מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם: בְּהִיתוּ חַכִּימַיָּא אִתְבָּרוּ וְאִתְאֲחִידוּ הָא בְּפִתְגָּמָא דַיְיָ קָצוּ וְחוּלַק בְּחוּכְמֵיתָא לֵית לְהוֹן:
(י) לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר: בְּכֵן אֶתֵּן יַת נְשֵׁיהוֹן לְאוֹחֲרָנִין חַקְלַתְהוֹן לִירוּתִין אֲרֵי מִן זְעֵירָא וְעַד רַבָּא כֻּלְּהוֹן אָנְסֵי מָמוֹן מִסָּפַר וְעַד כָּהֵן כֻּלְּהוֹן עָבְדֵי שְׁקָר:
(יא) וַיְרַפּוּ אֶת שֶׁבֶר בַּת עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם: וְאַסִּיאוּ יַת תְּבַר כְּנִשְׁתָּא דְּעַמִּי בְּמִלֵי שַׁקְרֵיהוֹן לְמֵימַר שְׁלָמָא שְׁלָמָא וְלֵית שְׁלָם:
(יב) הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה: (פ) עֲלֵיהוֹן לְמִבְהַת אֲרֵי תּוֹעֵבָה עֲבָדוּ אַף מִבְהַת לֵית אִינוּן בַּהֲתִין וְאִתְכְּנָעָא לֵית אִינוּן יָדְעִין בְּכֵן יִתְרְמוּן קְטִילִין בְּעִדַּן דְּאַסְעַר עֲלֵיהוֹן חוֹבֵיהוֹן יִתְקְלוּן אֲמַר יְיָ:

כתובים משלי פרק כג

(ב) וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה: וּתְשִּׂים סַכִּינָא בְלוֹעָךְ אִין מָרָא דְנַפְשָׁךְ אַתּ:
(ג) אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים: לָא תִתְרַגֵג לְבִשׁוּלוֹי וְהִנוּן מֵיכוּלְתָּא דְכַדָבוּתָא:
(ד) אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל: לָא תִקְרַב לְעַתִּירָא אֶלָא בִבְיוּנְתָּךְ פְּרַק מִנֵיהּ:
(ה) (התעוף) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר (ועיף) יָעוּף הַשָּׁמָיִם: אִין תִּצַר עֵינָךְ בֵּיהּ לָא מִתְחֲזֵי לָךְ מְטוּל דְּמֶעְבַּד עָבֵד לֵיהּ גַּפָּתָא הֵיךְ נִשְׁרָא דְטָיֵס בִּשְׁמַיָא:
(ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל (תתאו) תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו: לָא תֵיכוּל עִם גַּבְרָא דְבִישָׁא עַיְנֵיהּ וְלָא תִתְרַגֵג לְבִשּׁוּלוֹי:

משנה מנחות פרק יא

א. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אֶחָת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנַיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בַּטְּפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקָלוּ:

ברטנורה   (א) שתי הלחם. לחם הפנים נלוש אחד אחד. דכתיב ביה שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנלושות אחת אחת. ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר ושמת אותם, שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם, דמשמע שהיה נותן שנים בשני דפוסים יחד בתנור. יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר ושמת אותן, שהיה לו לומר ושמתם, מה תלמוד לומר ושמת אותם, אותם אתה נותן שנים שנים בתנור, ואי אתה נותן שתי הלחם שנים שנים אלא אחד אחד: ובטפוס. כמו דפוס. פורמ''א בלע''ז כמין תיבה שניטל כסויה ושתי דפנותיה זו כנגד זו, כך הלחם היו לו שתי דפנות ושולים רחבים ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס: וכשהוא רודה. אותן מן התנור: נותנן בדפוס כדי שלא יתקלקלו. וישברו. נמצא שלשה דפוסים הן, אחד כשהיא בצק, ואחד היה לה בתנור כשהיא נאפית ואחד כשהוא רודה מן התנור נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל:

ב. אֶחָד שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְאֶחָד לֶחֶם הַפָּנִים, לִישָׁתָן וַעֲרִיכָתָן בַּחוּץ, וַאֲפִיָּתָן בִּפְנִים, וְאֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶם בִּפְנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הֱוֵי רָגִיל לוֹמַר, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים כְּשֵׁרוֹת בַּעֲזָרָה, וּכְשֵׁרוֹת בְּבֵית פַּאגִי:

ברטנורה   (ב) לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. לא אתבריר טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת. אפייתן: וכשרות בבית פאגי. רמב''ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ, ששם היו אופים המנחות. מלשון פת בג המלך. ואין הלכה אלא כדברי תנא קמא:

ג. חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, לִישָׁתָן [וַעֲרִיכָתָן] וַאֲפִיָתָן בִּפְנִים, וְדוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. טְחוּנָן וְהֶרְקֵדָן אֵינָן דּוֹחוֹת אֶת הַשַּׁבָּת. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׁוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ לֵעָשׂוֹת מֶעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

ברטנורה   (ג) חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים. לדברי הכל. שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כהן גדול נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה ודוחות את השבת. לפי שאי אפשר לעשות לישה ועריכה ואפייה מאתמול, דכיון דמיקדשא בכלי מיפסלא בלינה:

ד. כָּל הַמְּנָחוֹת יֵשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בִפְנִים, וְאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה כֶלִי בַחוּץ. (כֵּיצַד), שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אָרְכָּן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן אַרְבָּעָה וְקַרְנוֹתֵיהֶן אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחְבָּן חֲמִשָּׁה וְקַרְנוֹתָיו שֶׁבַע אֶצְבָּעוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִטְעֶה, זד''ד יה''ז. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁיְּהֵא לוֹ פָּנִים:

ברטנורה   (ד) יש בהן מעשה כלי בפנים. במלאכתן שנעשה בהן בפנים טעונים כלי. לאפוקי על גבי טבלא. ובמלאכתן שנעשית בחוץ כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים אינו טעון כלי: וקרנותיהן. שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים, ואורך הקרן יוצא ארבע אצבעות: ר' יהודה אומר שלא תטעה. בין שתי הלחם ללחם הפנים בין בשיעור אורך ורוחב בין בשיעור הקרנות, בשתי הלחם ארכו שבעה ורחבו ארבעה וקרנותיו ארבע אצבעות, וסימנך זד''ד. ולחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה וקרנותיו שבע אצבעות, וסימנך יה''ז. ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ''ך עד''ש באח''ב: שיהא לו פנים. דפנות [שיהא לו פינים זויות] והן הן הקרנים:

ה. הַשֻּׁלְחָן, אָרְכּוֹ עֲשָׂרָה, וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים, אָרְכָּן עֲשָׂרָה וְרָחָבָּן חֲמִשָׁה נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן וּטְפָחַיִם וּמֶחֱצָה מִכָּאן, נִמְצָא אָרְכּוֹ מְמַלֵּא כָּל רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַשֻּׁלְחָן אָרְכּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר וְרָחְבּוֹ שִׁשָּׁה. לֶחֶם הַפָּנִים אָרְכּוֹ עֲשָׁרָה וְרָחְבּוֹ חֲמִשָּׁה. נוֹתֵן אָרְכּוֹ כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְכוֹפֵל טְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם מִכָּאן וּטְפָחַיִם רֶוַח בָּאֶמְצָע, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בֵּינֵיהֶן. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (ויקרא כד), וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה. אָמַר לָהֶן, וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר (במדבר ב), וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה:

ברטנורה   (ה) ארכו עשרה ורחבו חמשה. כדכתיב אמתים ארכו ואמה רחבו. ר' יהודה לטעמיה דאמר [אמה] של כלים בת חמשה טפחים היא: נותן ארכו. של לחם הפנים כנגד רחבו של שלחן: וכופל הלחם, טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן. והן הן הקרנות ונמצאו זקופות בשוה לשפת השלחן: ונמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן. ורחבו מחזיק חצי אורך של שלחן. וכשהיה מסדר אחר אצלו, נמצא שלחן כולו מלא: ארכו שנים עשר. ר' מאיר לטעמיה דאמר כל אמה בת ששה טפחים חוץ ממזבח הזהב וקרן מזבח החיצון והסובב והיסוד. והלכה כר' מאיר: לחם הפנים ארכו עשרה. בהא מודה רבי מאיר: וטפחיים ריוח באמצע. בין שני הסדרים. דרוחב הלחם לא הוי אלא חמשה, שני הסדרים מחזיקין עשרה בשלחן לארכו, פשו להו טפחיים ריוח בין סדר לסדר, שתבא רוח מנשבת בהם שלא יתעפשו: אבא שאול אומר שם. באותו ריוח שבין סדר לסדר נותנים הבזיכים: והלא כבר נאמר ונתת על המערכת. ועל ממש משמע: ועליו מטה מנשה. והיינו סמוך. הכא נמי על סמוך והלכה כאבא שאול:

ו. אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב הָיוּ שָׁם מֻפְצָלִין מֵרָאשֵׁיהֶן, שֶׁהָיוּ סוֹמְכִים בָּהֶן שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה. וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים, כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה. לֹא סִדּוּר קָנִים וְלֹא נְטִילָתָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֶלָּא נִכְנָס מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בָּיִת:

ברטנורה   (ו) מפוצלין. לתת ראשי קנים באותן פיצולים. וכמנין הקנים כך מנין הפיצולים: ארבעה עשר לסדר זה. שש חלות שהיו בסדר המערכת. לארבע מהן לכל אחת שלשה קנים, הרי שנים עשר קנים, והעליונה אינה צריכה אלא שנים לפי שאין עליה משאוי הרי ארבעה עשר. החלה התחתונה אינה צריכה על עיקר, לפי שמונחת על טהרו של שלחן: לא סדור קנים. במערכה החדשה: ולא נטילתן. מעל הישנה, דוחה שבת: נכנס מערב שבת ושומטן. מבין כל לחם ולחם, ומניחם לארכו של שלחן. ולמחר מסדר הלחם. ולמוצאי שבת נותן הקנים בין כל לחם כמשפטן: ארכן לארכו של בית. ממזרח למערב היו מונחין בארכן. חוץ מן הארון שארכו לרחבו של בית, שהבדים שבארון היו בולטים ודוחקים בפרוכת ודומין כשני דדי אשה שנאמר ויאריכו הבדים וייראו, והבדים לרחבו של ארון היו מונחים, דאילו לארכו של ארון היו הבדים, לא היה בין בד לבד אלא שיעור רוחב הארון דהיינו אמתא ופלגא, ותרי גברי הנושאין בשני בדים את הארון שנים מכאן ושנים מכאן לא הוו מצו ליכנס בין בד לבד, אלא ודאי לרחבו נתונים, והן היו ממזרח למערב שהרי היו דוחקים בפרוכת, נמצא ארכו של ארון לרחבו של בית:

ז. שְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת הָיו בָאוּלָם מִבִּפְנִים עַל פֶּתַח הַבַּיִת, אֶחָד שֶׁל שַׁיִשׁ וְאֶחָד שֶׁל זָהָב. עַל שֶׁל שַׁיִשׁ נוֹתְנִים לֶחֶם הַפָּנִים בִּכְנִיסָתוֹ, וְעַל שֶׁל זָהָב בִּיצִיאָתוֹ, שֶׁמַּעֲלִין בַּקּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֶחָד שֶׁל זָהָב מִבִּפְנִים, שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים תָּמִיד. אַרְבָּעָה כֹהֲנִים נִכְנָסִין, שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִין. וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם, שְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים, וּשְׁנַיִם לִטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִים. הַמַּכְנִיסִים עוֹמְדִים בַּצָפוֹן, וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם. הַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם, וּפְנֵיהֶם לַצָפוֹן. אֵלּוּ מוֹשְׁכִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, וְטִפְחוֹ שֶׁל זֶה כְּנֶגֶד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה), לְפָנַי תָּמִיד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵלּוּ נוֹטְלִין וְאֵלּוּ מַנִּיחִין, אַף זוֹ הָיְתָה תָּמִיד. יָצְאוּ וְנָתְנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁל זָהָב שֶׁהָיָה בָאוּלָם, הִקְטִירוּ הַבָּזִיכִין, וְהַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לַכֹּהֲנִים. חָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, הַחַלּוֹת מִתְחַלְּקוֹת לָעֶרֶב. חָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, שָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱכָל לָעֶרֶב, הַבַּבְלִיִּים אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חַי, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתָּן יָפָה:

ברטנורה   (ז) על פתח הבית. אצל פתח ההיכל בכניסתו. ולא היו מניחים שם אלא להראות שמעלין בקודש, דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאין להיכל ומסדרין על של זהב של משה: ועל של זהב ביציאתו. עד שיוקטרו בזיכים, כדקתני לקמן במתניתין: המכניסים עומדים בצפון. דהכי עדיף טפי דאותן שמסדרים העבודה יהיו בצפון אלו מושכין. ועד שלא יגביהו מן השלחן אלו מניחין: אפילו אלו נוטלין. ואלו עצמן מניחין אחר שנטלו: אף זו היתה תמיד. דסבר ר' יוסי דאין תמיד אלא שלא ילין שלחן לילה אחד בלא לחם: והחלות מתחלקות לכהנים. משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס חל יום הכפורים להיות בשבת. שדין לחם הפנים לאכלו באותו שבת שנוטלים אותו מעל השלחן, ועכשיו אין יכולים לאכלו מפני התענית: החלות מתחלקות לערב. ואין ממתינים לחלקו למחר מפני שנפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק: השעיר. של מוסף שהוא חטאת ונאכל לכהנים: נאכל לערב. בלילי שבת. שזמנו ליום ולילה עד חצות. ואע''פ שאין יכולים לבשלו בשבת ולא ביום כיפור: הבבליים. כהנים שעלו מבבל. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדרים היו. ועל שם ששונאים תלמידי חכמים שבארץ ישראל את הבבליים, קראו לאלכסנדרים שעושים מעשה רעבתנות בבליים: היו אוכלין אותו חי. כשחל יום כפור להיות בערב שבת: מפני שדעתן יפה. ואינן קצים לאכול הבשר כשהוא חי:

ח. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת וְאֶת הַבָּזִיכִים לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִים בַּשַּׁבָּת, פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת, פָּסוּל, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. סִדֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר שַׁבָּת וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת, (פָּסוּל). כֵּיצַד יַעֲשֶׁה, יַנִּיחֶנָּה לַשַּׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִלּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים (רַבִּים), אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:

ברטנורה   (ח) ואת הבזיכים לאחר שבת. ודינן היה לסדרן בשבת בשעת עריכת הלחם: והקטיר את הבזיכים בשבת פסולה. דמחוסר זמן הוא, שלא היה על השלחן אלא ששה ימים. והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה, דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת, קדשו שלחן ושוב אינו יכול להשהותו אלא עד שבת ראשונה דמיפסיל בלינה: ואין חייבין עליהן משום פגול. אם הקטירן על מנת לאכול הלחם למחר, אינו פגול, שלא קרב המתיר כמצותו: ולא משום נותר. שאין נותר חל על הלחם, שהרי אין ראוי לאכילה: וטמא. האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת, כדאמרינן בהקומץ הניתר לטהורים חייבים עליו משום טומאה, וזה לא ניתר לטהורים מעולם, דבזיכים הוו מתירים דידיה ולא קרבו כהלכתן: יניחנו לשבת הבאה. ויעמוד שבועיים על השלחן. דכיון דלא נסדר בשבת, אין שלחן מקדש עד שתגיע שבת, ומאותו שבת יכול להשהותן שבעת ימים: שאפילו היא על השלחן ימים רבים. קודם השבת: אין בכך כלום. שאין השלחן מקדשו עד השבת, הלכך לא מיפסיל בלינה לאחר השבת:

ט. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוּת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. כֵּיצַד, נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוּת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד, נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בַּשַּׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם:

ברטנורה   (ט) אין פחות משנים. משני ימים משנאפו: נאכל לשלשה. שאפאום בערב שבת, לפי שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב: לתשעה. בשבת שניה שהוא תשיעי לאפייתו: לעשרה. שנאפות בחמישי בשבת: שני ימים טובים של ראש השנה. קודם לשבת. נאפה ברביעי ונאכל בשבת שניה, הרי לאחד עשר. ואם תאמר, הרי שנים עשר נינהו, דהא אותה שבת הוי יום הכפורים ואין הלחם נאכל עד למוצאי שבת. הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הלכך מקרי אחד עשר: ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. לפי שאין אופים ומבשלים ביום טוב אלא מה שאוכל באותו היום בלבד: רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

גמרא מנחות דף צ''ט ע''ב

תַּנְיָא רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֲפִילוּ סִלֵּק אֶת הַיְּשָׁנָה שַׁחֲרִית וְסִדֵּר אֶת הַחֲדָשָׁה עַרְבִית אֵין בְּכַךְ כְּלוּם. אֶלָּא מַה אֲנִי מְקַיֵּם לְפָנַי תָּמִיד, שֶׁלֹּא יָלִין שֻׁלְחָן בְּלֹא לֶחֶם. אָמַר רִבִּי אָמֵי, מִדְּבָרָיו שֶׁל רִבִּי יוֹסֵי נִלְמוֹד, אֲפִילּוּ לֹא שָׁנָה אָדָם אֶלָּא פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶרֶק אֶחָד עַרְבִית קִיֵּים מִצְוַת לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֲפִילּוּ לֹא קָרָא אָדָם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית קִיֵּם לֹא יָמוּשׁ, וְדָבָר זֶה אָסוּר לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. וְרָבָא אָמַר מִצְוָה לְאוֹמְרוֹ בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ. שָׁאַל בֶּן דָּמָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רִבִּי יִשְׁמָעֵאל, כְּגוֹן אֲנִי שֶׁלָּמַדְתִּי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מַהוּ לִלְמוֹד חָכְמַת יְוָנִית, קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה (יהושע א') לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, צֵא וּבְדוֹק שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה וּלְמוֹד בָּהּ חָכְמַת יְוָנִית. וּפְלִיגָא דְּרִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן, פָּסוּק זֶה אֵינוֹ לֹא חוֹבָה וְלֹא מִצְוָה אֶלָּא בְּרָכָה, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה חֲבִיבִים עָלָיו בְּיוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל''ג) וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְהוֹשֻׁעַ כָּל כָּךְ חֲבִיבִין עָלֶיךָ דִבְרֵי תוֹרָה, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. תָּנָא דְבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל, דִּבְרֵי תוֹרָה לֹא יְהוּ עָלֶיךָ חוֹבָה, וְאִי אַתָּה רַשַּׁאי לִפְטוֹר עַצְמְךָ מֵהֶם. אָמַר חִזְקִיָּה, מַאי דִּכְתִיב (איוב ל''ו) וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר רַחַב לֹא מוּצַק תַּחְתֶּיהָ, בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם מֵסִית אֶת חֲבֵירוֹ מִדַּרְכֵי חַיִּים לְדַרְכֵי מִיתָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵסִית אֶת הָאָדָם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר וְאַף הֲסִיתְךָ מִפִּי צָר, מִגֵּיהִנָּם שֶׁפִּיהָ צָר, שֶׁעֲשָׁנָהּ צָבוּר בְּתוֹכָהּ. וְשֶׁמֶּא תֹאמַר כְּשֵׁם שֶׁפִּיהָ צָר כָּךְ כֻּלָּהּ צָרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ישעיה ל') הֶעֱמִיק הִרְחִיב. וְשֶׁמֶּא תֹּאמַר לַמֶּלֶךְ לֹא הוּכָנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָנָה. וְשֶׁמֶּא תֹּאמַר אֵין בָּהּ עֵצִים, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) מְדוּרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה. שֶׁמֶּא תֹּאמַר זֶה הוּא שְׂכָרָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר (איוב ל''ו) וְנַחַת שֻׁלְחָנֶךָ מָלֵא דָשֶׁן:
 

רש''י  הישנה. מערכות שעמדו שם בשבת זו: שלא ילין. בלילה, מדבריו של רבי יוסי דאמר משום דעמד הישן שחרית מעט בשלחן והחדש ערבית מעט קרוי ליה תמיד ש''מ אפי' לא שנה אדם וכו': אסור לאומרו. שלא יאמר בק''ש סגי ולא ירגיל בניו לת''ת: מצו' לאומרו. דסבר משום ק''ש נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח דרכיך אם הי' עוסק בתור' כל היום כ''ש ששכרו גדול וירגיל את בניו לת''ת: ופליגי. הא דר' ישמעאל דאמר חובה ללמוד כל היום: כל כך חביבין כו' לא ימוש. הבטיחו שלא תשתכח תורתו ממנו: לא יהו עליך חובה. כאדם שיש לו חוב ואמר מתי אפרענו ואפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק א' ואפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן: ואף הסיתך. הקב''ה ללמוד תורה כדי לינצל מהגיהנם שפיה צר: שיהא. עשנה צבור בתוכה ולא יצא חוץ כדי שידונו רשעים באש ובעשן: העמיק הרחיב. כיון שבא לעומק מיד מרחיב: למלך לא הוכנה. לתלמיד שפי' מן התורה לא הוכנה גיהנם שיהא נדון בה מלך קרוי ת''ח דכתיב בי מלכים ימלוכו: שמא תאמר זה שכרה. של תורה שמצלת מגיהנם אבל שכר אחר לא ת''ל ונחת וגו':

זוהר צו דף ל''ה ע''א

עַד דַּהֲווּ אַזְלֵי אַשְׁכָּחוּ חַד גַּבְרָא דַהֲוָה אָתֵי וּתְלַת עַנְפֵי הָדָס בִּידֵיהּ קְרִיבוּ גַבֵּיהּ אָמְרוּ לֵיהּ לָמָּה לָךְ הָאי אָמַר לְרַוְוחָא אוֹבְדָא. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר שַׁפִּיר קָאֲמַרְתְּ. אֲבָל תְּלַת אִלֵּין לָמָּה. אָמַר לֵיהּ חַד לְאַבְרָהָם חַד לְיִצְחָק. וְחַד לְיַעֲקֹב. וְקַשִּׁירְנָא לְהוּ כַחֲדָא וְאָרַחְנָא בְהוּ בְּגִין דִּכְתִיב (שיר א') לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ. בְּגִין דִּבְהָאי רֵיחָא אִתְקְיַּים חוּלְשָׁא דְנַפְשָׁא וּבְהֵימְנוּתָא דָא אִתְקַיְּימָא וְאִתְנְגִידוּ בִּרְכָאָן מֵעֵילָא וְתַתָּא אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל בְּעָלְמָא דֵין וּבְעָלְמָא דְאָתֵי. תָּא חֲזֵי לֵית עָלְמָא (נ''א נַפְשָׁא) מִתְקַיְּימָא אֶלָא עַל רֵיחָא וּמֵרֵיחָא דָא אִשְׁתְּמוֹדְעָא רֵיחָא אַחֲרָא דְּהָא בְּשַׁעְתָּא דְנָפִיק שַׁבְּתָא (נִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה) וְסַלְקָא נַפְשָׁא יְתֵירָא וְאִשְׁתַּאֲרוּן נַפְשָׁא וְרוּחָא מִתְפָּרְשָׁן עֲצִיבִין אָתָא רֵיחָא דָּא וּמִתְקָרְבָן דָּא בְדָא וְחָדָאן וְעַל דָּא בָּעֵי רוּחָא בָּתַר רוּחָא לְקַבְּלָא רֵיחָא כֵּיוַן דְּאִתְקְבַּל רֵיחָא מִתְקָרְבָן כַּחֲדָא וְחָדָאן כִּי הָאי גּוֹוָנָא רֵיחָא דְקָרְבָּנָא בְרֵיחָא מִתְקָרְבִין כֹּלָּא כַחֲדָא וּמִתְלַהֲטָן בּוֹצִינֵי וְחָדָאָן תָּא חֲזֵי תְּרֵי בּוּצִינֵי חָד לְעֵילָא וְחָד לְתַתָּא אִי לָהִיט בַּר נַשׁ הָאי בּוּצִינָא דִלְתַתָּא הַהוּא תְּנָנָא דְּסָלִיק (נ''א דְסָלִיק מִבּוּצִינָא תַתָּאָה) לָהִיט הַהוּא בוּצִינָא עִלָּאָה כַךְ תְּנָנָא דְקָרְבְּנִין הָאי תְּנָנָא דְסָלִיק לָהִיט בּוּצִינֵי עִלָּאֵי וּמִתְלַהֲטָן בְּחָד וּמִתְקָרְבִין כֻּלְּהוּ כַחֲדָא בְרֵיחָא דָא וּבְגִין כָּךְ רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ. (אִשֶּׁה) וְהָא אוּקְמוּהָ וְעַל דָּא רֵיחָא דְקָרְבְּנָא קִיּוּמָא דְכֹלָּא וְקִיּוּמָא דְעָלְמָא וְקָרְבְּנָא עַל יְדָא דְכַהֲנָא דְמִקְרַב כֹּלָּא וּבְגִין כָּךְ שִׁבְעָה יוֹמֵי אַשְׁלְמוּתָא אִשְׁתְּלִימוּ בֵיהּ בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּ כֻלְּהוּ בְפוּלְחָנֵיהּ וְיִשְׁתְּכָחוּ חֶדְוָואָן וּבִרְכָּאָן לְעֵילָא וְתַתָּא. כְּתִיב (ישעיה כ''ה) יְיָ אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ וְגוֹמֵר הָאי קְרָא אוּקְמוּהָ. יְיָ אֱלֹהַי אַתָּה. דְּבָעֵי בַּר נַשׁ לְאוֹדָאָה לִשְׁמָא קַדִּישָׁא וּלְשַׁבְּחָא לֵיהּ עַל כֹּלָּא וּמֵאָן אֲתַר שְׁבָחָא דִילֵיהּ כְּמָה דְאוּקְמוּהָ וְהָכָא מֵעֲמִיקָא דְכֹלָּא דִכְתִיב כִּי עָשִׂיתָ פֶלֶא. פֶּלֶא כְּמָה דִכְתִיב (שם ט') וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶלֶא וְהָא אִתְּמַר עֵצוֹת מֵרָחוֹק עֵצוֹת כְּמָה דְאַתְּ אָמַר יוֹעֵץ. מֵרָחוֹק דִּכְתִיב (ירמיה ל''א) מֵרָחוֹק יְיָ נִרְאָה לִי. וּכְתִיב (משלי ל''א) מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. אֱמוּנָה אוֹמֶן. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים ל''ב) אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל וְאוּקְמוּהָ אֱמוּנָה בַלַּיְלָה. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים צ''ב) וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת וּכְתִיב (איכה ג') חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. וְזַמִּין קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְדַכְּאָה לוֹן לְיִשְׂרָאֵל מֵחוֹבֵיהוֹן כְּמָה דִכְתִיב (יחזקאל ל''ז) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:
 

תרגום הזוהר
בְּעוֹד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים, פָּגְשׁוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא, וּשְׁלֹשָה עֲנָפֵי הָדָס בְּיָדוֹ. קָרְבוּ אֵלָיו. אָמְרוּ לוֹ, לָמָּה לְךְ זֶה. אָמַר, כְּדֵי לָתֵת הַרְוָחָה אֶל הָאוֹבֶדֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֲבָל שְׁלֹשָה לָמָּה לְךְ, אָמַר לוֹ, אֶחָד לְאַבְרָהָם אֶחָד לְיִצְחָק וְאֶחָד לְיַעֲקֹב. וְקָשַׁרְתִּי אוֹתָם יַחַד, וְהֵרַחְתִּי בָּהֶם מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךְ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךְ. כִּי בָּרֵיחַ הַזֶּה מִתְקַיֶּמֶת חֻלְשַׁת הַנֶּפֶשׁ, וּמִתְקַיֶּמֶת בֶּאֱמוּנָה זוֹ, וְנִמְשָׁכוֹת בְּרָכוֹת מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. בֹּא וּרְאֵה, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל הָרֵיחַ, וּמֵרֵיחַ הַזֶּה שֶׁמַּרִיחִים לְמַטָּה, נוֹדָע רֵיחַ אַחֵר לְמַעְלָה, כִּי בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא הַשַּׁבָּת, וְהַנֶּפֶשׁ יְתֵרָה שֶׁאָדָם קוֹנֶה בַּשַּׁבָּת מִסְתַּלֶּקֶת, וְנִשְׁאָרִים נֶפֶשׁ וְרוּחַ שֶׁל הָאָדָם מְפוֹרָדִים וַעֲצוּבִים, בָּא הָרֵיחַ הַזֶּה, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִתְקָרְבִים עַל יָדוֹ זֶה אֶל זֶה, וּשְׂמֵחִים. וְעַל כֵּן, צָרִיךְ הָרוּחַ שֶׁל הָאָדָם אַחַר הָרוּחַ שֶׁלְּמַעְלָה, לְקַבֵּל אֶת הָרֵיחַ, כֵּיוָן שֶׁמִּתְקַבֵּל הָרֵיחַ מִתְקָרְבִים זֶה אֶל זֶה, וּשְׂמֵחִים. כְּעֵין זֶה הוּא, רֵיחַ שֶׁל הַקָּרְבָּן, שֶׁבָּרֵיחַ הַזֶּה מִתְקָרְבִים הַכֹּל יַחַד, וּמִתְלַהֲטִים מֵהֶם הַנֵּרוֹת, וּשְׂמֵחִים. בֹּא וּרְאֵה, שְׁנֵי נֵרוֹת אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אִם אָדָם מַדְלִיק אוֹתוֹ הַנֵּר שֶׁלְּמַטָּה, וּמְכַבֶּה אוֹתוֹ הַנֵּר שֶׁלְּמַעְלָה, עָשָׁן הַהוּא הָעוֹלֶה מִן הַנֵּר שֶׁלְּמַטָּה מַדְלִיק אוֹתוֹ הַנֵּר שֶׁלְּמַעְלָה. כָּךְ הֶעָשָׁן שֶׁל הַקָּרְבָּן, עָשָׁן הַזֶּה הָעוֹלֶה וּמַדְלִיק נֵרוֹת הָעֶלְיוֹנִים, וְנִדְלָקִים יַחַד, וּמִתְקָרְבוֹת כְּאֶחָד בָּרֵיחַ הַזֶּה, וּמִשּׁוּם זֶה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. וְעַל כֵּן, רֵיחַ הַקָּרְבָּן הוּא קִיּוּם הַכֹּל וְקִיּוּם הָעוֹלָם, וְהַקָּרְבָּן הוּא עַל יְדֵי הַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב הַכֹּל, וּמִשּׁוּם זֶה, שִׁבְעַת יְמֵי מִלּוּאִים נִשְׁלָמִים בּוֹ, כְּדֵי שֶׁכֻּלָּם יִתְבָּרְכוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּשְׂמָחוֹת וּבְרָכוֹת תִּמָּצֶאנָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. כָּתוּב, ה' אֱלֹקַי אַתָּה אֲרוֹמְמֶךָּ אוֹדֶה שִׁמְךְ כִּי עָשִׂיתָ פֶלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אָמֵן. מִקְרָא זֶה הֶעֱמִידוּהוּ. ה' אֱלֹקַי אָתָּה, הַיְנוּ, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְהוֹדוֹת לְהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, וּלְשַׁבְּחוֹ עַל הַכֹּל. וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם הַשֶּׁבַח שֶׁלּוֹ. הוּא כְּמוֹ שֶׁהֶעֱמִידוּהוּ. וְכָאן הוּא, מֵהָעָמֹק מִכֹּל, שֶׁכָּתוּב כִּי עָשִׂיתָ פֶלֶא, פֶּלֶא, פֵּרוּשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶלֶא, וּכְבָר לָמַדְנוּ אֶת זֶה. עֵצוֹת מֵרָחוֹק, עֵצוֹת הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר פֶּלֶא יוֹעֵץ מֵרָחוֹק, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, מֵרָחוֹק ה' נִרְאֶה לִי, וְכָתוּב מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. אֱמוּנָה אוֹמֶן: כְּשׁ''א, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל. וְהֶעֱמִידוּהוּ, אֱמוּנָה הִיא בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וֶאֱמוּנָתְךְ בַלֵּילוֹת, וְכָתוּב, חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךְ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם, כְּמ''שׁ וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכָּל טוּמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. הַמְּצוֹרָע מֵבִיא עִם שְׁלשָׁה כְּבָשִׂים שֶׁלּוֹ שֶׁהֵן חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהֵן בָּאִין בִּכְלַל הַזְּבָחִים שֶׁלּוֹ עִשָּׂרוֹן עִם כָּל כֶּבֶשׂ בָּלוּל בִּרְבִיעִית הַהִין שָׁמֶן. וּרְבִיעִית יַיִן עִם כָּל עִשָּׂרוֹן מִשְּׁלָשְׁתָּן כִּשְׁאַר נִסְכֵּי הַכְּבָשִׂים. וְהַמַּקְרִיב אֶת הַפִּלְגָס מֵבִיא עִמּוֹ נִסְכֵּי אַיִל וְלֹא עוֹלֶה לוֹ זִבְחוֹ: ב. הַהִין הוּא שְׁנֵים עָשָׂר לוֹג. וּכְבָר הוֹדַעְנוּ שִׁעוּר הַלּוֹג עִם מִדּוֹת אֲחֵרוֹת בְהִלְכוֹת עֵרוּבִין. וְהָעִשָּׂרוֹן הוּא הָעוֹמֶר שֶׁהוּא שִׁעוּר חַלָּה וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שִׁעוּרוֹ בְעִנְיַן חַלָּה: ג. כְּשֶׁמוֹדְדִין הַנְּסָכִים אוֹ הַמְּנָחוֹת בֵּין מִנְחַת יָחִיד בֵּין מִנְחַת צִבּוּר אֵין מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה שֶׁל שְׁלשָׁה עֶשְׂרוֹנִים לַפָּר אוֹ שֶׁל שְׁנַיִם לָאָיִל אֶלָּא מוֹדֵד הַכֹּל בְּעִשָּׂרוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ וְכֵן הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים מוֹדְדִין אוֹתוֹ בְּמִדָּתוֹ שֶׁבַּקֹּדֶשׁ. וְשֶׁמֶן שֶׁל מִנְחַת הַיָּחִיד בְּלוֹג שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ כְּמִנְיַן הָעֶשְׂרוֹנוֹת כַּךְ מִנְיַן הַלּוֹגִין:

מוסר
משערי קדושה ח''ב ש''ו

תְּפִלָה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהוּא מִדְּבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּכְמוֹ שֶׁיָדַעְתָּ כִּי הִיא גְדוֹלָה מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' א') לָמָּה לִי רוֹב זִבְחֵיכֶם וְגו' וּכְתִיב גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה מִכְּלַל שֶׁגְּדוֹלָה מֵהֶן וּכְמוֹ שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת מְכַפְּרִין הַתְּפִלָּה גַּם כֵּן מְכַפֶּרֶת עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וּבְסֵפֶר הַזוֹהַר פ' וַיַּקְהֵל צְלוֹתָא יַקִּירָא מִכָּל פּוּלְחָנִין מִכָּל פּוּרְקָנִין וְכוּ' מְזַכֵּי לְחַיָּיבָא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לָמָּה זָכָה אֶלְקָנָה לְהַעֲמִיד שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּמשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עוֹלֶה לְרֶגֶל וּמַעֲלֶה לִבְנֵי אָדָם הַרְבֵּה עִמּוֹ וּמְזַכֶּה אוֹתָן וְכֵן שְׁמוּאֵל בְּנוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ש''א ז') וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל וּתְשׁובָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְאַבְרָהָם לֹא זָכָה מִכָּל מַעֲלוֹתָיו אֶלָּא מִשּׁוּם וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וּכְתִיב (בראשית י''ח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹמֵר כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְגוֹמֵר וְשָׁמַר דֶּרֶךְ ה' וְגוֹמֵר וְכָל רָאשֵׁי הַדּוֹרוֹת אֵינָן זוֹכִין אוֹ אֵינָן נֶעֱנָשִׁים אֶלָּא עַל סִבָּה זוּ: