חוק לישראל - פרשת שמיני, יום ראשון

תורה

ט (א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְמִינָאָה קְרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי וּלְסָבֵי יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה: וַאֲמַר לְאַהֲרֹן סַב לָךְ עֵגֶל בַּר תּוֹרֵי לְחַטָּאתָא וּדְכַר לַעֲלָתָא שַׁלְמִין וְקָרֵב קֳדָם יְיָ:
(ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: וְעִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּמַלֵל לְמֵימָר סִבוּ צְפִיר בַּר עִזִין לְחַטָאתָא וְעֵגֶל וְאִמָר בְּנֵי שְׁנָא שַׁלְמִין לַעֲלָתָא:
(ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם: וְתוֹר וּדְכַר לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָא לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ וּמִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשָׁח אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְקָרָא דַיְיָ מִתְגְלִי לְכוֹן:
(ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה: וּנְסִיבוּ יָת דִי פַקִיד מֹשֶׁה לָקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וּקְרִיבוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא וְקָמוּ קֳדָם יְיָ:
(ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה: וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ תַּעְבְּדוּן וְיִתְגְלִי לְכוֹן יְקָרָא דַיְיָ:

נביאים שמואל ב פרק ו

ו (א) וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף: וְאוֹסִיף עוֹד דָּוִד יַת כָּל בְּחוּרֵי יִשְּׂרָאֵל תְּלָתִין אַלְפִין:
(ב) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו: וְקָם וַאֲזַל דָּוִד וְכָל עַמָּא דִּי עִמֵּיהּ מִקִּרְוַיָּא דְבֵית יְהוּדָה לְאַסָּקָא מִתַּמָּן יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ דְּאִתְקְרֵי שְׁמָא דַיְיָ צְבָאוֹת דִשְׁכִנְתֵּיהּ שָׁרְיָא עֵיל מִן כְּרוּבַיָּא עֲלוֹהִי:
(ג) וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה: וְאַחִיתוּ יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ בְּעֶגְלְתָא חַדְתָּא וּנְטָלוּהִי מִבֵּית אֲבִינָדָב דִּי בְגִבְעָתָא וְעֻזָא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב מַדְבְּרִין יַת עֶגְלָתָא חַדְתָּא:
(ד) וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן: וּנְטָלוּהִי מִבֵּית אֲבִינָדָב דִּי בְגִבְעָתָא עִם אֲרוֹנָא דַיְיָ וְאַחְיוֹ אָזֵיל קֳדָם אֲרוֹנָא:
(ה) וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְּׂרָאֵל מְשַׁבְּחִין קֳדָם יְיָ בְּכָל אָעֵי בַּרְזָן וּבְכִנָּרִין וּבִנְבָלִין וּבְתֻפִּין וּבִרְבִיעִין וּבְצֶלְצְלִיִן:
(ו) וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַאֲתוֹ עַד אֲתַר מְתַקָן וְאוֹשִׁיט עֻזָּה יְדֵיהּ בַּאֲרוֹנָא דַיְיָ וְאָחַד בֵּיהּ אֲרֵי מְרָגוּהִי תּוֹרַיָּא:

כתובים משלי פרק כג

(ז) כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ: מְטוּל דְּאֵיךְ תַּרְעָא רָמֵא הָכֵן הוּא רָם בְּנַפְשֵׁיהּ אֲכֵיל וְאִשְׁתֵּי אֲמַר לָךְ וְלִבֵּיהּ נָכִיל צִדָךְ:
(ח) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים: וְלַחְמָא דַאֲכֵלְתָּא מְתִיבַת לֵיהּ וּמְחַבְּלַת מִלָךְ דְּבַסִימָן:
(ט) בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ: בְּאֻדְנֵי דְסַכְלָא לָא תְמַלֵל מְטוּל דִּשְׁיֵט לְסִכּוּלָא דְמִלָיךְ:
(י) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא: לָא תִשְׁנֵי תְּחוּמָא דְמִן עָלְמָא וּבְחֶלְקָא דְיַתְמֵי לָא תֵעוֹל:
(יא) כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ: מְטוּל דִּי פְרוֹקְהוֹן תַּקִיף וְהוּא נְדוּן יַת דִּינְהוֹן עִמָךְ:
(יב) הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת: אָעוּל לִבָּךְ לְמַרְדּוּתָא וְאֻדְנָךְ לְמֵימְרֵי דִידִיעֲתָא:

משנה כלאים פרק ב

א. כָּל סְאָה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ רֹבַע מִמִּין אַחֵר, יְמַעֵט. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָבֹר. בֵּין מִמִּין אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי מִינִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִמִּין אֶחָד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל שֶׁהוּא כִלְאַיִם בַּסְאָה מִצְטָרֵף לְרֹבַע:

ברטנורה  (א) כל סאה שיש בה רובע. הקב דהיינו אחד מעשרים וארבע לסאה, שהסאה ששה קבין: ימעט. אותו מין אחר המעורב בו עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה, ומותר לזרוע, ולא מיתסר משום זורע כלאים: יבור. מכיון שהוזקק למעט יסיר הכל, משום דמחזי כמקיים כלאים מכיון שהתחיל לברור אם לא היה בורר את כולו. אבל תחילתו פחות מרובע שרי. ואין הלכה כר' יוסי: בין ממין אחד. בין שאותו רובע ממין אחד בין ממינין הרבה צריך למעט: לא אמרו אלא ממין אחד. דאין שני מינין מצטרפין לשיעור רובע: וחכמים אומרים כל שהוא כלאים בסאה. איכא בין חכמים לתנא קמא, כגון סאה שעורים שיש בה רובע שבולת שועל וכוסמין, לתנא קמא צריך למעט, לחכמים אין צריך למעט, דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין, כיון דלא הוי כלאים בסאה של שעורים והלכה כחכמים:

ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה וְקִטְנִית בְּקִטְנִית, תְּבוּאָה בְקִטְנִית וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, זֵרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, מִצְטָרְפִין אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ לְהַחְמִיר כָּךְ אָמְרוּ לְהָקֵל, הַפִּשְׁתָּן בַּתְּבוּאָה מִצְטָרֶפֶת אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּנוֹפֵל לְבֵית סְאָה:

ברטנורה  (ב) במה דברים אמורים תבואה בתבואה. תבואה במין תבואה, או בקטנית, הוא דאמרן ברובע לסאה ימעט, אבל זרעוני גינה שנתערבו בתבואה או בקטנית: אחד מעשרים וארבע בנופל. מהן לבית סאה חטין, כלומר, כשיעור הזרע שזורעים מהן למקום שזורעין בו סאה של חטין. ושיעור המקום שזורעים בו סאה של חטין הוא חמשים אמה על חמשים אמה, ואין זורעים בו מזרעוני גינה אלא קב וחצי, לפי שהן דקין, ובקב וחצי מהן יש בהן כדי לזרוע מקום שזורעים בו סאה של חטין, נמצא לפי חשבון זה, שאם נתערב בסאה אחת של תבואה, או של קטנית, או של זרעונים אחד מעשרים וארבעה של קב וחצי מזרעוני גינה, שהוא אחד מששה עשר בקב, חייב למעט, הלכך, אם נתערב בסאה תבואה כביצה וחצי זרעוני גינה שהוא אחד מעשרים וארבעה בקב וחצי קב, ימעט: כשם שאמרו להחמיר. דזרעונים דקים אוסרים בשיעור מועט באחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, כך אמרו להקל דזרעונים גסים שצריך מהן הרבה לזרוע בבית סאה אינן אוסרין בסאה חטין אלא אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, כגון זרע פשתן שצריך שלש סאים לבית סאה חטין, אין צריך למעט עד שיתערב מהן שלשה רביעים בסאה, והיינו דקתני הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מעשרים וארבעה בנופל מהן לבית סאה, וכיון דנופל מהן שלש סאין לבית סאה דהכי אמרינן בירושלמי, נמצא שאין צריך למעט עד שיתערב מהן שלשה רביעים של קב בסאה וכן הלכה:

ג. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים, יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתַּתְלִיעַ, וְיוֹפַךְ, וְאַחַר כָּךְ יִזְרָע. אִם צִמְּחָה, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. כַּמָּה יְהֵא חוֹרֵשׁ. כְּתַלְמֵי הָרְבִיעָה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁיֵּר רֹבַע לְבֵית סְאָה:

ברטנורה  (ג) עד שתתליע. ושיעורה הוי כשתשהה בארץ שלשה ימים בקרקע לחה, וביבשה צריך יותר: ויופך. יהפוך הקרקע במחרישה בשביל שלא יצמח הזרע: כמה יהא חורש. שלא תאמר שהוא צריך לחרוש תלמים תלמים קטנים סמוכים זה לזה, אלא כתלמי הרביעה, כתלמים שדרך בני אדם לחרוש אחר שתרד הרביעה, שחורשים תלמים גדולים: כדי שלא ישייר רובע לבית סאה. שלא ישאר בארץ מקום שאינו מהופך אלא פחות מעשרים וארבע בקרקע שהוא חורש דהיינו רובע קב לבית סאה, ואין הלכה כאבא שאול:

ד. זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפַךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ. נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ:

ברטנורה  (ד) זרועה ונמלך לנוטעה. שהיתה זרועה תבואה ונמלך לנוטעה גפנים: גומם. לשון גוממו עם השופי דפרק גיד הנשה (צבי) כלומר, כורת הגפן סמוך לקרקע, שלא ישייר גבוה מן הקרקע טפח:

ה. הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס אוֹ לוֹף, לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ וּבָא עַל גַּבֵּיהֶם, שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין אֶלָּא לְשָׁלשׁ שָׁנִים. תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָהֶן סְפִיחֵי אִסְטִיס, וְכֵן מְקוֹם הַגְּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָהֶן מִינִין הַרְבֵּה, וְכֵן תִּלְתָּן שֶׁהֶעֱלָה מִינֵי צְמָחִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְנַכֵּשׁ. אִם נִכֵּשׁ אוֹ כִסַח, אוֹמְרִים לוֹ, עֲקֹר אֶת הַכֹּל חוּץ מִמִּין אֶחָד:

ברטנורה  (ה) קנבוס או לוף. שמינים הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן, לפי שמתקיימים בארץ שלש שנים ואינן מתליעין: אסטיס. צבעו דומה לתכלת וקורין לו בערבי ני''ל ובלע''ז אנדי''קו ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח: מקום הגרנות. שדשים בו תבואה וקטנית: תלתן. בערבי חולב''א ובלע''ז פינגרי''קו: אין מחייבים אותו לנכש. דבלאו הכי סופו לעקרם לפי שאיסטיס קשה לתבואה, והעשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם, ומקום הגרנות נמי קשים לו הזרעים שמחלידים את הקרקע ומלקים אותה, ולא חזי תו למקום דישה: ואם נכש או כסח. דהשתא גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים שהרי עקר הכל חוץ מזה, אומרים לו עקור את הכל, מפני שהוא נראה כמקיים כלאים: נכש. שעקר הצמחים בידיו עם השורש: כסח. שחתך העלים, והשורש נשאר בארץ, תרגום לא תזמור, לא תכסח:

ו. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ מֵשָׁר מֵשָׁר מִכָּל מִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְלֹא הָעֹל הַשָּׁרוֹנִי. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:

ברטנורה  (ו) משר משר. ערוגות ערוגות וכל ערוגה ממין אחד לבדו: שלשה תלמים של פתיח. כלומר, מניח בין משר למשר ריוח שלשה תלמים של מחרישה, מלשון יפתח וישדד אדמתו (ישעיה כח), ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב על שתי אמות אורך, ואחר כך מיצר והולך אם ירצה עד שלא ישאר ביניהן בסוף המיצר אלא כל שהוא, שהרי בכך הן נראים שלא נזרעו בערבוביא: העול השרוני. כמלוא רוחב העול שחורשים בו בשרון, דהיינו בבקעה, שהוא רחב מן העול שחורשים בו בהר: וקרובים דברי אלו וכו'. ששיעור שלשה תלמים של פתיח, קרוב להיות שוה למלוא העול השרוני:

ז. הָיָה רֹאשׁ תּוֹר חִטִּים נִכְנָס בְּתוֹךְ שֶׁל שְׂעוֹרִים, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִרְאֶה כְּסוֹף שָׂדֵהוּ. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מִין אַחֵר, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. שֶׁלּוֹ חִטִּים וְשֶׁל חֲבֵרוֹ חִטִּים, מֻתָּר לִסְמֹךְ לוֹ תֶּלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן, וְלֹא תֶלֶם שֶׁל מִין אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זְרַע פִּשְׁתָּן וְאֶחָד כָּל הַמִּינִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ מֻתָּר לִבְדֹּק בְּתֶלֶם שֶׁל פִּשְׁתָּן:

ברטנורה  (ז) תור. הוא שם תכשיט של אשה שצורתו משולשת, כלומר, בעל שלש זויות, לשון תורי זהב נעשה לך (שיר השירים א), ועל שמו קורין קרן זוית המחודדת ראש תור, ואם קרן זוית של שדה שהיא זרועה חטים נכנסה בתוך שדה של שעורים מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו וניכר שלא נזרעו בערבוביא: מותר לסמוך לו מאותו המין. מותר לסמוך אצל שדה חטין שלו מאותו המין של שדה חבירו, ואין נראה ככלאים בשדהו, משום דנראה כסוף שדה חבירו: מותר לסמוך לו תלם של פשתן. שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו אם טובה לזרוע בה פשתן אם לאו, לפי שאין אדם עשוי לזרוע תלם אחד של פשתן שאין לו בו שום תועלת, אבל של מין אחר דאדם עשוי לזרוע ממנו תלם אחד בלבד, אפילו לא זרעו אלא לבדוק שדהו אסור, שהרואה אומר לצרכו זרעו כדי ליהנות בו: אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. אסור לסמוך תלם אחד שהרואה אינו יודע דלבדוק שדהו הוא עושה: מותר לבדוק בתלם של פשתן. שהכל יודעים שאין מתכוין לקיים הפשתן אלא לבדוק שדהו אם היא יפה לפשתן. והלכה כתנא קמא:

ח. אֵין סוֹמְכִין לִשְׂדֵה תְבוּאָה חַרְדָּל וְחָרִיעַ, אֲבָל סוֹמְכִין לִשְׂדֵה יְרָקוֹת חַרְדָּל וְחָרִיעַ. וְסוֹמֵךְ לַבּוּר, וְלַנִּיר, וְלַגָּפָה, וְלַדֶּרֶךְ, וְלַגָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְלֶחָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, וְלָאִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, וְלַסֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה:

ברטנורה  (ח) חריע. כרכום יערי, וקורין לו בערבי אלקורטו''ס, ושני מינים הללו דהיינו חרדל וחריע, הן מזיקין לתבואה, ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם לא היה מניח לאדם אחר, שיזרע אחד משני אלו המינים סמוך לתבואה שלו, הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה: אבל סומכים לשדה ירקות. שאינן מזיקין לירקות. והרואה אומר של אדם אחר הם, ובעל הירקות אינו מקפיד עליהן אם הן סמוכים לירקות שלו, לפי שאינן מזיקין להן: וסומך לבור. אם יש בתוך שדה של תבואה מקום בור שאינו חרוש וזרוע בית רובע או יותר. סומך שם זרע אחר, וכן סומך אצל ניר, והוא מקום חרוש: ולגפה. גדר אבנים סדורות כעין חומה בלא טיט: ולדרך. אם דרך היחיד מפסקת בין שתי שדות מותר לזרוע מין אחד בזו ומין אחר בזו: מיסך על הארץ. שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, אם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר, דכגדר דמי: ולסלע. לא אצטריך למתנייה דאין לך מחיצה גדולה מזו, אלא לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב, דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק:

ט. הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין, עוֹשֶׂה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קָרָחוֹת לְבֵית סְאָה, מִקָּרַחַת לְבֵית רֹבַע, וְזוֹרֵעַ בְּתוֹכָהּ כָּל מִין שֶׁיִּרְצֶה. הָיְתָה קָרַחַת אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, זוֹרְעָם חַרְדָּל שָׁלשׁ, לֹא יִזְרָעֵם חַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁהִיא נִרְאֵית כִּשְׂדֵה חַרְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּשַׁע קָרָחוֹת מֻתָּרוֹת, עֶשֶׂר אֲסוּרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כָל שָׂדֵהוּ בֵּית כּוֹר, לֹא יַעֲשֶׂה בְתוֹכָהּ חוּץ מִקָּרַחַת אֶחָת:

ברטנורה  (ט) קרחת. מקום פנוי שאינו זרוע כשהוא מרובע קרוי קרחת, כמו בקרחתו, דהיינו שנמרט השער והמקום חלק: עשרים וארבע קרחות לבית סאה. ובכל קרחה זורע מין אחד, ובית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה וכשאתה עושה בו עשרים וארבע קרחות נמצאת כל קרחה עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, כיצד אם תעשה מחמשים על חמשים עשרים וחמש קרחות תהיה כל קרחה עשר על עשר קח אחת מהן כדי שישארו עשרים וארבע קרחות ותחלקנה לעשרים וארבע רצועות נמצאת כל רצועה שני טפחים ומחצה רוחב על אורך עשר, שכל אמה היא בת ששה טפחים, הרי ששים טפחים לעשר אמות, תן כל רצועה מאלו לראש כל קרחה נמצאת כל קרחה, עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך, על עשר אמות רוחב: מקרחת לבית רובע. שהרי יש בסאה עשרים וארבע רביעיות של קב תן אותם לעשרים וארבע קרחות הרי לכל קרחה בית רובע: כל מין שירצה. ולא מצריך ר' מאיר הרחקה כלל דכיון דמרובעות הן נראות מופרשות ומובדלות זו מזו: היתה. בתוך שדה תבואה קרחת אחת של בית רובע או שתי קרחות: זורעם חרדל. דאינו נראה כשדה חרדל בתוך שדה תבואה אבל שלש קרחות נראות כשדה חרדל בתוך שדה תבואה לפי שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה ושאר מינים אפילו שלש קרחות אינן נראין כשדה, כיון שרגילין לזרוע מהן הרבה ביחד: וחכמים אומרים תשע קרחות מותרות. ארישא קמהדר, דקאמר ר' מאיר דזורע כל עשרים וארבע קרחות מכל מין שירצה, וחכמים אוסרים לסמוך מין אצל מין אחר, אלא עושה לבית סאה עשרים וחמש קרחות דהיינו חמש שורות, וכל שורה מחמש קרחות, וזורע קרחה ראשונה של שורה ראשונה ומניח שניה שאצלה בורה, וזורע שלישית ומניח רביעית בורה, וזורע חמישית, ומניח שורה שניה כולה בורה, וזורע משורה שלישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית, ומניח שורה רביעית כולה בורה וזורע משורה חמישית קרחה ראשונה ושלישית וחמישית הרי תשע קרחות זרועות לבית סאה: עשר אסורות. שצריך שיהא מפסיק בין כל קרחת וקרחת כשיעור קרחת דהיינו בית רובע בקירוב, והלכה כחכמים: בית כור. שלשים סאים, וטעמא דרבי אליעזר בן יעקב לא אתפרש:

י. כָּל שֶׁהוּא בְתוֹךְ בֵּית רֹבַע, עוֹלֶה בְמִדַּת בֵּית רֹבַע. אֲכִילַת הַגֶּפֶן וְהַקֶּבֶר וְהַסֶלַע, עוֹלִין בְּמִדַּת בֵּית רֹבַע. תְּבוּאָה בִתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. יָרָק בְּיָרָק, שִׁשָּׁה טְפָחִים. תְּבוּאָה בְיָרָק, יָרָק בִּתְבוּאָה, בֵּית רֹבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָרָק בִּתְבוּאָה, שִׁשָּׁה טְפָחִים:

ברטנורה  (י) כל שהוא בתוך בית רובע. כגון נקעים מלאים מים אף על פי שאינם ראויים לזריעה עולים למדת בית רובע, ליחשב הרחק בין מין ומין: אכילת הגפן. מה שהגפן תופסת ואוכלת סביבותיה דהיינו כדי עבודתה, עולה למדת בית רובע להשלים עשר אמות ושני טפחים ומחצה אורך על עשר אמות רוחב, דאמרינן לעיל שהוא שיעור בית רובע שצריך להפסיק בין מין למין, וכן הקבר נמי עולה, וכן הסלע, ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי, דאי גבוה עשרה הוי מחיצה ומפסיק בפני עצמו: תבואה בתבואה בית רובע. היתה שדהו זרועה חטין ורוצה לזרוע בה שעורים צריך להרחיק בית רובע, ובלבד שלא יהיו חטין מקיפים את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת: ירק בתבואה בית רובע. ודוקא במרובע הוא דבעינן הכי, אבל אם רצה לעשות שורה של ירק בתוך שדה של תבואה עושה אורך שורה של עשר אמות ומחצה על רוחב ששה טפחים, שהחמירו במרובע טפי מבשורה, והכי אמרינן בירושלמי: רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה, ואין הלכה כרבי אליעזר:

יא. תְּבוּאָה נוֹטָה עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, וְיָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק, תְּבוּאָה עַל גַּבֵּי יָרָק, יָרָק עַל גַּבֵּי תְבוּאָה, הַכּל מֻתָּר, חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַקִּשּׁוּת וּפוֹל הַמִּצְרִי, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵיהֶן מִדְּבָרָי:

ברטנורה  (יא) תבואה נוטה על גבי תבואה. כגון שנזרעו כהלכתן, אלא שהשבולים מתוך גדלן נכפפים ושוכבים זה על זה וכן כולן: חוץ מדלעת יונית. שעלין שלה ארוכים ומתפשטים ביותר, וכשהן נוטין על גבי תבואה או ירק, הן מסתבכין ומתקשרין יותר מכל שאר מינין ומיחזו כלאים: ופול המצרי. פשול''י בלע''ז: ורואה אני את דבריהן מדברי. שאין בהם מסבכין ומסתבכין כדלעת יונית. וכן הלכה שהכל מותר חוץ מדלעת יונית:

גמרא ברכות דף כ''ד ע''א

אָמַר רִבִּי יִצְחָק טֶפַח בָּאִשָּׁה עֶרְוָה. לְמַאי, אִילֵימָא לְאִסְתַּכּוּלֵי בָּהּ, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשַׁת, לָמָּה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים, לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוֹרֶף, אֶלָּא בְאִשְׁתּוֹ וְלִקְרִיַּת שְׁמַע. אָמַר רַב חִסְדָּא, שׁוֹק בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' מ''ז) גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת, וּכְתִיב (שם) תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ וְגַם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ. אָמַר שְׁמוּאֵל, קוֹל בְּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שה''ש ב') כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. אָמַר רַב שֵׁשַׁת, שֵׂעָר בָּאִשָּׁה עֶרְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים. אָמַר רַב חֲנִינָא, אֲנִי רָאִיתִי אֶת רִבִּי שֶׁתָּלָה תְּפִלָּיו. מְתִיבִי, הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו יִתְלוּ לוֹ חַיָּיו. דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ (דברים כ''ה) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּאִים לְךָ מִנֶּגֶד, זֶה הַתּוֹלֶה תְּפִלָּיו, לָא קַשְׁיָא הָא בָּרְצוּעָה הָא בַּקְּצִיצָה. וְאִי בָּעִית אֵימָא, לָא שְׁנָא רְצוּעָה וְלָא שְׁנָא קְצִיצָה אָסוּר, וְכִי תָּלָה רִבִּי בְּכִסְּתָא תָּלָה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא, מַהוּ דְּתֵימָא תִּבָּעִי הַנָּחָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא אֲנִי רָאִיתִי אֶת רִבִּי שֶׁגִּיהֵק וּפִיהֵק וְנִתְעַטֵּשׁ וְרָק וּמְמַשְׁמֵשׁ בְּבִגְדוֹ, אֲבָל לֹא הָיָה מִתְעַטֵּף, וּכְשֶׁהוּא מְפַהֵק הָיָה מַנִּיחַ יָדוֹ עַל סַנְטְרוֹ. מְתִיבִי, הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר. מְגַהֵק וּמְפַהֵק הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ סִימָן רַע לוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים נִיכַּר שֶׁהוּא מְכוּעָר. הַרָק בִּתְפִלָּתוֹ כְּאִלּוּ רָק בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בִּשְׁלָמָא מְגַהֵק וּמְפַהֵק לֹא קַשְׁיָא, כָּאן לְאוֹנְסוֹ כַּאן לִרְצוֹנוֹ, אֶלָּא מִתְעַטֵּשׁ אַמִתְעַטֵּשׁ קַשְׁיָא, מִתְעַטֵּשׁ אַמִתְעַטֵּשׁ נַמֵּי לֹא קַשְׁיָא, כָּאן מִלְּמַעְלָה כָּאן מִלְּמַטָּה, דְּאָמַר רִבִּי זֵירָא, הָא מִלְּתָא אִבַּעְיָא לִי בֵּי רַב הַמְנוּנָא, וּתְקִילָא לִי כִּי כּוּלֵי תַלְמוּדַאי, הַמִּתְעַטֵּשׁ בִּתְפִלָּתוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַטָּה, כַּךְ עוֹשִׂין לוֹ נַחַת רוּחַ מִלְּמַעְלָה:

רש''י  לאיסתכולי בה. אם אשת איש היא: תכשיטין שבפני'. כומז דפוס של בית הרחם עם תכשיטין שבחוץ אצעדה וצמיד והן הביאו אותו על כפרת הרהור עבירה שנסתכלו בבנות מדין: לאשתו ולק''ש. טפח מגולה בה לא יקרא ק''ש כנגדה: שוק. באשת איש ערוה להסתכל וכן באשתו לק''ש: גלי שוק. וכתיב בתריה תגל ערותך: קולך ערב. מדמשבח לה קרא בגויה ש''מ תאוה היא: זה התולה תפיליו. ביתד יתלו חייו שהתורה חייו של אדם ורמז לך הכא שיתלו חייו: ברצועה. והקציצה למטה גנאי הוא להם אבל תולה הוא אותם בקציצה ותהא הקציצה מונחת על היתד ורצועה למטה: בכיסתא תלה. בתוך תיקן היו ותלה התיק: שגיהק. פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחו כריח המאכל שאכל: פיהק. באליי''ר בלע''ז. חיך מלקוחיו פותח להוציא רוח מהפה מלא כאדם שרוצה לישן או שעמד משינה: ורק. ע''ג קרקע: וממשמש בבגדו. להעביר הכנה העוקצתו: אבל לא היה מתעטף. אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק: על סנטרו. שלא תראה פתיחת פיו: הרי זה וכו'. כאלו אין הקב''ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה: ה''ז מנביאי השקר. דכתיב ויקראו בקול גדול: המגהק והמפהק ה''ז מגסי הרוח. וי''א ניכר שהוא מכוער גרסי': אלא וכו'. קשיא דאין עיטוש אלא לאונסו: למטה. מפיח בקול: ותקילא לי וכו'. שקולה עלי וחביבה לפי שהיה רגיל להתעטש: כשם וכו'. שהעטוש נחת רוח לאדם: כך עושים וכו'. מן השמים למלאות שאלתו:

זוהר שמיני דף ל''ה ע''ב

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹמֵר רִבִּי יִצְחָק פָּתַח (איוב ל''ח) בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב לוֹן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא חֶדְוָותָא דְכֹלָּא חֶדְוָותָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַטְיָילוּתָא דִילֵיהּ דִּכְתִיב (משלי ח') וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם וְאוֹרַיְיתָא כֹלָּא חָד שְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהִי דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי עָלְמָא דִּכְתִיב (שם) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אוּמָן. וּבְאוֹרַיְיתָא אִתְבְּרֵי בַר נַשׁ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א') וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאוֹרַיְיתָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי אָדָם אָמְרָה קָמֵיהּ הָאי בַּר נַשׁ זַמִּין לְמֵחֱטֵי וּלְאַרְגְּזָא קָמָךְ אִי לָא תַאֲרִיךְ רוּגְזָךְ עֲלֵיהּ הֵיךְ יְקוּם בְּעָלְמָא אָמַר לָהּ אֲנָא וְאַתְּ נוֹקִים לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּהָא לָאו לְמַגָּנָא אֶתְקָרֵינָא אֶרֶךְ אַפַּיִם. (ס''א דְּהָא כָל זִמְנָא דְּיִשְׁתַּדְּלוּן בְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַיְּימֵי בְעָלְמָא) רִבִּי חִיָּיא אָמַר תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אוּקְמוּהוּ לֵיהּ לְבַר נַשׁ בְּעָלְמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ רִבִּי יוֹסֵי אָמַר מֵהָכָא (קהלת ב') אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ עָשׂוּהוּ וַדָּאי. וְדָא הוּא צֶלֶם וּדְמוּת. צֶלֶם בִּדְכוּרָא דְּמוּת בְּנוּקְבָא וְעַל דָּא שֵׁירוּתָא דְאוֹרַיְיתָא ב' וְאוּקְמוּהָ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר מִפְּנֵי מַה ב' פְּתִיחָא וּסְתִימָא. אֶלָּא בְּשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ אָתֵי לְאִתְחַבְּרָא בְאוֹרַיְיתָא הֲרֵי הִיא פְתִיחָא לְקַבְּלָא לֵיהּ וּלְאִשְׁתַּתְּפָא בַהֲדֵיהּ. וּבְשַׁעְתָּא דְבַר נַשׁ סָתִים עֵינוֹי מִינָהּ וְיֵהַךְ לְאָרְחָא אַחֲרָא הֲרֵי הִיא סְתִימָא מִסִטְרָא אַחֲרָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר אִם יוֹם תַּעְזְבֵנִי יוֹמַיִם אֶעֶזְבֶךָּ וְלָא יִשְׁכַּח פִּתְחָא עַד דְּיֵתוּב לְאִתְחַבְּרָא בָהּ בְּאוֹרַיְיתָא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין וְלָא יִתְנְשֵׁי מִינָהּ. וְעַל דָּא אוֹרַיְיתָא פַתְחָא קָמֵי בְנֵי נְשָׁא וְאַכְרְזָא וְקָרֵי לְהוֹן (משלי ח') אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם א') בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר תְּרֵין תְּרֵין גַּגִּין וְחָד דְּאָחִיד לוֹן מָאי קָא מַיְירִי. אֶלָּא חָד לִשְׁמַיָּא וְחָד לְאַרְעָא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אָחִיד וְקַבִּיל לוֹן. רִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר תְּלַת נְהוֹרִין (ס''א צְדָדִין אִלֵּין) אִינוּן עִלָּאִין קַדִּישִׁין דַּאֲחִידָן כַּחֲדָא וְאִינוּן כְּלָלָא דְאוֹרַיְיתָא וְאִלֵּין פַּתְחִין פִּתְחָא לְכֹלָּא. פַּתְחִין פִּתְחָא לִמְהֵימְנוּתָא וְאִלֵּין בֵּיתָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא בַיִת אִקְרוּ דְאִלֵּין אִינוּן בֵּיתָא וּבְגִין כָּךְ שִׁירוּתָא דְאוֹרַיְיתָא ב' דְּהָא הִיא אוֹרַיְיתָא הֲוֵי וְאַסְוָותָא דְעָלְמָא וּבְגִין כָּךְ מָאן דְּאִשְׁתַּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא כְּאִילוּ אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא וְהָא אִתְּמַר דְּאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא חָד שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה אִיהִי וּבְגִין דְּאִיהִי שְׁמָא קַדִּישָׁא פַתְחָא בְּבֵ''ית דְאִיהִי כְלָלָא דִשְׁמָא קַדִּישָׁא בִתְלַת קִשְׁרֵי מְהֵימְנוּתָא. תָּא חֲזֵי כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא מִתְדַבְּקִין בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמִתְעַטְּרֵי בְעִטְרֵי דְאוֹרַייְיתָא וְאִתְרְחִימוּ לְעֵילָא וְתַתָּא וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אוֹשִׁיט לוֹן יְמִינֵיהּ (ס''א וְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אַרְשִׁים לוֹן) כָּל שֶׁכֵּן אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא נַמֵּי בְלֵילְיָא וְהָא אוּקְמוּהָ דְאִינוּן מִשְׁתַּתְּפֵי בִשְׁכִינְתָּא (נ''א בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל) וְאִתְחַבָּרוּ כַּחֲדָא. וְכַד אָתֵי צַפְרָא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְעַטֵּר לְהוּ בְחַד חוּטָא דְחֶסֶד לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בֵּין עִלָּאִין וְתַתָּאִין. וְכָל אִינוּן כּוֹכְבֵי צַפְרָא בְּשַׁעְתָּא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל אִינוּן דְּלָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא אָתָאן לְאִתְחֲזָאָה קָמֵי מַלְכָּא כֻלְּהוּ מְזַמְּרֵי כַחֲדָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים מָאי וַיָּרִיעוּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה כד) רוֹעָה הִתְרוֹעֲעָה הָאָרֶץ דְּאִינוּן דִּינִין מִתְתַּבְּרִין וְאַתְבָּרוּ כֻלְּהוּ מִקָּמֵי בֹּקֶר כַּד אַתְעַר בֹּקֶר בְּעָלְמָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית כב) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וְעַל דָּא וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים:

תרגום הזוהר
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וְגוֹ': רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁהִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, שִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמָקוֹם טִיּוּל שֶׁלּוֹ. שֶׁכָּתוּב, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם. וְכָל הַתּוֹרָה הִיא שֵׁם אֶחָד קָדוֹשׁ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּבַתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם. שֶׁכָּתוּב, וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, אַל תִּקְרֵי אָמוֹן, אֶלָּא אוֹמָן, שֶׁהָיְתָה כְּלִי אוּמָנוּת שֶׁלּוֹ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם. וּבַתּוֹרָה נִבְרָא הָאָדָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם. שֶׁכָּתוּב לָשׁוֹן רַבִּים אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל הַתּוֹרָה, רוֹצֶה אֲנִי לִבְרֹא אָדָם. אָמְרָה לְפָנָיו, אָדָם הַזֶּה עָתִיד לַחֲטוֹא וּלְהַרְגִּיז אוֹתְךְ. אִם לֹא תַּאֲרִיךְ אַפְּךְ עָלָיו, אֵיךְ יִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ, אֲנִי וְאַתְּ נַעֲמִיד אוֹתוֹ בָּעוֹלָם. כִּי לֹא לְחִנָם אֲנִי נִקְרָא אֶרֶךְ אַפַּיִם. רַבִּי חִיָּא אָמַר, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה הֶעֱמִידוּ אֶת הָאָדָם בָּעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, שֶׁכָּתוּב, לָשׁוֹן רַבִּים. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, זֶה נִשְׁמָע מִכָּאן, אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. עָשׂוּהוּ וַדַּאי, דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן רַבִּים, וְזֶה הוּא צֶלֶם וּדְמוּת צֶלֶם בִּדְכָר, דְּמוּת בְּנוּקְבָא, וְעַל כֵּן הַתְחָלַת הַתּוֹרָה הִיא ב', וְהֶעֱמִידוּהָ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, מִפְּנֵי מַה הַב' פְּתוּחָה מִצַד אֶחָד וּסְתוּמָה מִצַד אֶחָד. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם בָּא לְהִתְחַבֵּר בַּתּוֹרָה, הֲרֵי הִיא פְּתוּחָה לְקַבְּלוֹ וּלְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ. וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם סוֹגֵר אֶת עֵינָיו מִמֶּנָּהּ, וְהוֹלֵךְ לְדֶרֶךְ אַחֵר, הֲרֵי הִיא סְתוּמָה מִצַד הָאַחֵר, כְּמוֹ הַב', כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, אִם יוֹם תַּעֲזְבֵנִי יוֹמַיִם אֶעֱזְבְךָּ וְלֹא יִמְצָא פֶּתַח עַד שֶׁיָּשׁוּב וְיִתְחַבֵּר בַּתּוֹרָה פָּנִים בְּפָנִים, וְלֹא יָמוּשׁ מִמֶּנָּהּ. וְעַל כֵּן הַתּוֹרָה פּוֹתַחַת לִקְרֹא בְּנֵי אָדָם וּמַכְרֶזֶת וְקוֹרֵאת אוֹתָם, אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְגוֹ'. וְכָתוּב, בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹּאמֵר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, ב' הִיא צוּרָת שְׁנֵי גַּגּוֹת, וְקַו אֶחָד הַמְּחַבְּרָם. מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת. אֶלָּא גַּג אֶחָד לְמַעְלָה לַשָּׁמַיִם, גַּג אֶחָד לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָחוּז בָּהֶם וּמְקַבֵּל אוֹתָם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, שָׁל. ש אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים הֵם, דְּהַיְנוּ שָׁל. ש קַוִּין, הָאֲחוּזִים יַחַד, וְהֵם כְּלָל הַתּוֹרָה, וְהֵם פּוֹתְחִים פְּתָחִים לַכֹּל, פּוֹתְחִים פְּתָחִים וּמַשְׁפִּיעִים אֶל הָאֱמוּנָה, וְהֵם בַּיִת לַכֹּל. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים בֵּית, כִּי אֵלּוּ שָׁל. ש קַוִּין שֶׁבַּב', הֵם בַּיִת. וּמִשּׁוּם זֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה הִיא ב', כִּי הִיא הַתּוֹרָה, וְהִיא רְפוּאַת הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ. וְהִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, הִיא שֵׁם קָדוֹשׁ עֶלְיוֹן אֶחָד, וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא שֵׁם קָדוֹשׁ, הִיא מַתְחִילָה בְּב', שֶׁהִיא כְּלָל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהֵם שָׁל. ש קְשָׁרִים הַמַּשְׁפִּיעִים עַל הָאֱמוּנָה. בֹּא וּרְאֵה, כָּל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, מִתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתְעַטְּרִים בַּעֲטָרוֹת הַתּוֹרָה, וַאֲהוּבִים לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשִׁיט לָהֶם יְמִינוֹ, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אוֹתָם שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה גַּם בַּלַּיְלָה, שֶׁהֱעֶמִידוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּתְּפִים בַּשְּׁכִינָה וּמִתְחַבְּרִים יַחַד. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַטֵּר אוֹתָם בְּחוּט אֶחָד שֶׁל חֶסֶד, שֶׁיִּהְיוּ נוֹדָעִים בֵּין הָעֶלְיוֹנִים וּבֵין הַתַּחְתּוֹנִים. וְכָל אֵלּוּ כֹּכְבֵי בֹּקֶר, בְּשָׁעָה שֶׁכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל אֵלּוּ הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בָּאִים לְהֵרָאוֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּם מְזַמְּרִים בְּיַחַד. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּרָן יַחַד כֹּכְבֵי בֹּקֶר וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים. מַהוּ וַיָּרִיעוּ. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, רוֹעָה הִתְרוֹעְעָה הָאָרֶץ. דְּהַיְנוּ לָשׁוֹן שְׁבִירָה, כִּי אֵלּוּ הַדִּינִים, הַנִּקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹקִים, נִשְׁבָּרִים, וְכֻלָּם נִשְׁבָּרִים לִפְנֵי הַבֹּקֶר, בָּעֵת שֶׁמִּתְעוֹרֵר הַבֹּקֶר בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. וְעַל כֵּן וַיָּרִיעוּ כָל בְּנֵי אֱלֹקִים.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. בִּירוּצֵי הַמִּדּוֹת שֶׁל סוֹלֶת חוֹל שֶׁאֵין גַּב הָעִשָּׂרוֹן קדֶשׁ. וּבִירוּצֵי הַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן קוֹדֶשׁ לְפִי שֶׁהוּא יוֹרֵד עַל גַּב הַכְּלִי. וּכְלֵי הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ וְלָמָּה יִתְקַדְּשׁוּ הַבִּירוּצִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנַת הַמּוֹדֵד אֶלָּא לְמַה שֶׁבַּכֶּלִי בִּלְבָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מוֹצִיאִין מִכְּלִי שָׁרֵת לְחוֹל: ב. מַה הָיוּ עוֹשִׂין בְּבִירוּצִין אִם יֶשׁ שָׁם זֶבַח אַחֵר יִקָּרְבוּ עִמוֹ וְאִם לָאו יִפָּסְלוּ בְלִינָה. וְאִם לָאו מַקִּיצִין בָּהֶם הַמִּזְבֵּחַ: ג. כֵּיצַד לוֹקְחִין בָּהֶם עוֹלוֹת הַבָּשָׂר לַשֵּׁם וְהָעוֹרוֹת לַכֹּהֲנִים:

מוסר
משערי קדושה ח''ב שער ז'

מַשָׂא וּמַתָּן בֶּאֱמוּנָה כְּבָר נִתְבָּאַר בְּשַׁעַר ה' בְּעִנְיָן הָרְמִיָּה עַיֵן שָׁם. גַּם יָדַעְתָּ כִּי תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אַחַר שֶׁנִּפְטַר הוּא נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה. צְדָקָה נִתְבָּאֵר בִּישַׁעְיָה (נח) הֲלֹא פָרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וְגוֹמֵר אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי וּכְתִיב (דברים טו) כִּי בִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹמֵר וּכְתִיב (משלי כא) מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת וּכְתִיב (תהלים קיב) וְצִדְקָתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד וְאֵין עֲבֵירָה מְכַבָּה אוֹתָהּ כִּשְׁאַר מִצְוֹת וְגוֹרֶמֶת חַיִּים לְאָדָם כְּמַעֲשֶׂה דְבִנְיָמִין הַצַדִּיק הַנִּזְכַּר לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. כְּבוֹד שַׁבָּת נוֹדַע כִּי שַׁבָּת שְׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר בְּשַׁעַר הַזֶּה בִּתְחִלָּתוֹ בְעִנְיַן שַׁבָּת עַיֵּן שָׁם. וּכְתִיב (ישעי' נח) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת וְגוֹמֵר וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג וְגוֹמֵר וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳוֹתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹמֵר וּמַעֲשֶׂה בְּיוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי דְזָכָה לִיקַח כָּל הָעוֹשֶׁר הַמּוּפְלָג שֶׁל אוֹתוֹ כּוּתִי. וּמַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה אוֹכֵל עַל שֻׁלְחָן זָהָב מַשּׂוּי שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם וְעָלָיו כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וְכוּ' אָמַרְתִּי לוֹ בְּנִי בַּמֶּה זָכִיתָ לְכָל הָעוֹשֶׁר הַזֶּה וְאָמַר קַצָב הָיִיתִי וְאִם הָיִיתִי שּׁוֹחֵט בְּהֵמָה נָאָה הָיִיתִי אוֹמֵר זוֹ לְשַׁבָּת וְכוּ' וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עֲשִׁירִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ בַּמֶּה הֵן זוֹכִין מִפְּנֵי שֶׁמְּעַנְּגִין אֶת הַשַׁבָּת: