חוק לישראל - פרשת שמיני, יום שני

תורה

(ז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן קְרַב לְמַדְבְּחָא וְעִבֵד יָת חַטָאתָךְ וְיָת עֲלָתָךְ וְכַפֵּר עֲלָךְ וְעַל עַמָא וְעִבֵד יָת קֻרְבַּן עַמָא וְכַפֵּר עֲלֵיהוֹן כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ:
(ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: וּקְרַב אַהֲרֹן לְמַדְבְּחָא וּנְכֵס יָת עֶגְלָא דְחַטָאתָא דִי לֵהּ:
(ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: וְקָרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן יָת דְמָא לֵהּ וּטְבַל אֶצְבְּעֵהּ בִּדְמָא וִיהַב עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא וְיָת דְמָא אֲרִיק לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא:
(י) וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: וְיָת תַּרְבָּא וְיָת כָּלְיֵתָא וְיָת חִצְרָא מִן כַּבְדָא מִן חַטָאתָא אַסֵק לְמַדְבְּחָא כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת מֹשֶׁה:

נביאים שמואל ב פרק ו

(ז) וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים: וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְי בְּעֻזָּה וּמְחָהִי תַמָּן מֵימְרָא דַיְיָ עַל דְּאִשְׁתְּלִי וּמִית תַמָּן עִם אֲרוֹנָא דַיְיָ:
(ח) וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּתְקֵיף לְדָּוִד עַל דִּתְרַע יְיָ תִּרְעֲתָא בְּעֻזָּה וּקְרָא לְאַתְרָא הַהוּא אַתְרָא דְּמִית בֵּיהּ עֻזָּה עַד יוֹמָא הָדֵין:
(ט) וַיִּרָא דָוִד אֶת יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה: וּדְחִיל דָּוִד מִן קֳדָם יְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲמַר אֵיכְדֵין יֵעוֹל לְוָתִי אֲרוֹנָא דַיְיָ:
(י) וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן יְהוָה עַל עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי: וְלָא אֲבָא דָּוִד לְאַפְנָאָה לְוָתֵיהּ יַת אֲרוֹנָא דַיְיָ לְקַרְתָּא דְדָּוִד וְאַפְנֵיהּ דָּוִד לְבֵית עוֹבַד אֱדוֹם גִּיתָאָה:

כתובים משלי פרק כג

(יג) אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת: לָא תִמְנַע מִן טַלְיָא מַרְדּוּתָא מְטוּל דְּאִין מָחֲיַת לֵיהּ בְּשִׁבְטָא לָא מָאֵת:
(יד) אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל: אַנְתְּ בְּשִׁבְטָא מָחֲיַת לֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ מְפַלְטַת מִן שְיוֹל:
(טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי: בְּרִי אִם חַכִּים לִבָּךְ אַף אֲנָא חָדֵי אֲנָא בְלִבִּי:
(טז) וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים: וְנִרְוְזָן כִלְיוֹתִי כַּד יְמַלְלוּן שִּׂפְוָתָיךְ תְּרִיצָתָא:

משנה עירובין פרק ב

א. עוֹשִׂין פַּסִין לַבֵּירָאוֹת אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר, אַרְבָּעָה דְיוּמְדִין וְאַרְבָּעָה פְשׁוּטִין. גָּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שִׁשָׁה, וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא, וּבֵינֵיהֶן כִּמְלֹא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ בָּקָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלֹא מֻתָּרוֹת, אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת:

ברטנורה  (א) עושין פסין לביראות. שברשות הרבים. לפי שהביראות רשות היחיד הן שעמוקים עשרה ואין יכולים למלאות מהן ולהוציא לרשות הרבים. ועושין פסין, שיהיו הפסין עושין [חלל] סביבות הבור רשות היחיד, וימלא ויוציא ויניח שם, ותכנס בהמתו כולה או ראשה ורובה וישקנה: דיומדין. שני עמודין. שכל עמוד מאלו הארבעה נראה כשנים. דיו בלשון יון שנים. וכשנועץ העמוד העשוי כשנים לפאת דרומית מערבית נמצא נוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לצפון, והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לדרום, וכשנותן ארבעתן לארבע הפאות נמצא לכל רוח שתי אמות דופן, אמה כנגד אמה, והריוח בינתיים: וארבעה פשוטין. באמצע נותן לכל רוח לוח רחב אמה. ובזמן שאין בין פס לפס [מאלו ארבעה] דיומדין אלא עשר אמות או פחות מודה ר' מאיר דאין צריך לפסין פשוטין. ואם יש ביניהן יותר משלש עשרה אמה ושליש מודה רבי יהודה דצריך פשוטין. לא נחלקו אלא מעשר עד שלש עשרה אמה ושליש, דרבי מאיר אומר צריך פשוטים ורבי יהודה אומר אין צריך. והלכה כר' יהודה: שתי רבקות של שלש שלש בקר. שרוחב כל בקר ובקר אמתים פחות שליש, נמצא רוחב שש בקר עשר אמות, וזהו הריוח שיכול ליתן בין פס לפס לדברי ר' מאיר. ואם יש רוחב יותר מזה צריך שירבה בפסין פשוטין: רבקות. לשון עגל מרבק (שמואל א כח): ר' יהודה אומר של ארבע ארבע. הן שלש עשרה אמה ושליש: קשורות אבל לא מותרות. דלא תימא כעין קשורות ולא קשורות ממש, להכי תנא אבל לא מותרות להחמיר ולמעט ריוח שבינתיים: אחת נכנסת ואחת יוצאת. רבקה אחת של בקר נכנסת ורבקה אחת יוצאת. ויש יותר רוחב משאילו היו שתיהן יוצאות או שתיהן נכנסות. וזו קולא היא, דלא בעינן מצומצמות כל כך:

ב. מֻתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה. מֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִין:

ברטנורה  (ב) מותר להקריב לבאר. הפסין, ולעשות היקף קצר. ובלבד שיהא משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה שהן שתי אמות. אבל בציר מהכי לא, שמא ימשך אחר פרתו ויוציא הדלי חוץ למחיצה: מותר להרחיק כל שהוא. לעשות היקף גדול כמו שלבו חפץ: ובלבד שירבה בפסין. דכל מה שירחיק מן הבור מרבה בריוח שבין הפסים. וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט [ובין פשוט לדיומד] יותר משלש עשרה אמה ושליש כדברי ר' יהודה שהלכה כמותו:

ג. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד בֵּית סָאתַיִם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא אָמְרוּ בֵית סָאתַיִם אֶלָּא לַגִּנָּה וְלַקַּרְפָּף, אֲבָל אִם הָיָה דִיר אוֹ סַחַר. אוֹ מֻקְצֶה אוֹ חָצֵר, אֲפִלּוּ בֵית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין, אֲפִלּוּ בֵית עֲשֶׂרֶת כּוֹרִין, מֻתָּר. וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִין:

ברטנורה  (ג) רבי יהודה אומר עד בית סאתים. לא יעשה היקף גדול לבאר אלא עד בית סאתים: לגינה ולקרפף. שאין הקיפן לדירה: קרפף. היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר: דיר. של בהמות שעושין בשדות, היום כאן ולמחר כאן, כדי לזבלה בגללי בהמה: סחר. [היקף מחיצה] לבהמות [העיר]. ואית דגרסי סהר, בית האסורים: חצר. מקום מגולה שלפני הבתים: מוקצה. רחבה שאחורי הבתים. דכל הני הקיפן לדירה הוא, והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויות לשתיית אדם תשמיש מעליותא הוא: ומותר להרחיק כל שהוא. כלומר כשם שכל אלו שהוקפו לדירה אפילו גדולים עד עשרה כורים מותר לטלטל בהם, כך מותר להרחיק ההיקף של פסי ביראות כל מה שלבו חפץ. וכן הלאה:

ד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים מַפְסְקָתַן, יְסַלְּקֶנָּה לַצְדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים, וּבְאֵר הָרַבִּים, וּבְאֵר הַיָחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִין, אֲבָל לְבוֹר הַיָחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבָד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים:

ברטנורה  (ד) אם היתה דרך הרבים. דרך שרבים בוקעים בה מפסקת בין הפסים: יסלקנה לצדדים. מחוץ לפסים שלא יהיו הרבים מהלכים בין הפסים דמשוו להו כרשות הרבים ומבטלים המחיצה. ואין הלכה כרבי יהודה: בור הרבים. אי פסקי מיא מדכרי אהדדי שלא התירו פסי ביראות אלא שיהיו המים מצויין לבהמות עולי רגלים וכל זמן שאין שם מים אין לפסין תורת מחיצה: באר היחיד. נמי שרי דבאר מים חיים הן ולא פסקי מיא: לבאר הרבים. דאיכא תרתי למעליותא. וכן הלכה. ואין מותר למלאות מים להוציא מן הבאר על ידי פסי ביראות אלא כדי להשקות בהמתן של עולי רגלים ובארץ ישראל בלבד, אבל להוציא מים כדי לשתות האדם עצמו, אסור, אלא יורד לבור ושותה או עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים:

ה. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, הַגִּנָּה וְהַקַּרְפֵּף שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, מֻקֶּפֶת גָדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָרָה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שׁוֹמִירָה אוֹ בֵית דִּירָה, אוֹ שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לָעִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶלָּא בוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְהֵא בָהּ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, אֵין מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרְכָּהּ פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבָּהּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָה:

ברטנורה  (ה) ועוד אמר רבי יהודה בן בבא. משום דאמר חדא לחומרא גבי פסין דאמר אין עושין אותן אלא לבאר הרבים והשתא קאמר חומרא אחריתא דאף במוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים, משום הכי תנא ועוד: שומירה. סוכת שומרים. דאע''ג דהוקף לדירה, בית סאתים הוא דשרי, טפי לא: סמוכה לעיר. דהואיל וקרובה לביתו דעתו להשתמש בה תמיד וכמוקף לדירה דמי: ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים. ולא יותר. ותנא קמא נמי דלעיל דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף ולגינה אבל אם היה דיר או סהר או חצר וכו' כרבי עקיבא קאמר דהיכא דאיכא בית דירה אפילו טובא נמי, וכשלא הוקף לדירה בית סאתים. ומאי בינייהו אמרינן בגמרא דאיכא בינייהו דבר מועט שבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים, ותנא קמא שרי בבית סאתים שלמים, ולרבי עקיבא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא. וכיצד ידענו דבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים. דהא אמרינן בגמרא וכמה הן סאתים, כחצר המשכן, וחצר המשכן כתיב ביה (שמות כז) אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים, ודרשינן מאי חמשים בחמשים, אמרה תורה, טול חמשים שארכו יתר על רחבו, וסבב חמשים הנותרים, לשיעור שבת, דהוו להו שבעים אמה וארבעה טפחים מרובעים. כיצד, עשה מהם חמש רצועות של עשר אמה רוחב וארכן חמשים, תן אחת למזרחה ואחת למערבה, הרי רחבה שבעים וארכה חמשים, שים אחת לדרום ואחת לצפון, הרי שבעים על שבעים אלא שהקרנות פגומים לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת, טול מן הרצועה החמישית ארבע חתיכות של עשר [על עשר] ושים לארבע קרנות ונתמלאו, טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים [על ששים טפחים] ועשה אותן רצועות של שני טפחים, הרי שלשים רצועות אורך כל אחת עשר אמות, שהן שלש מאות אמה, תן שבעים לכל רוח, הרי שבעים אמות וארבעה טפחים על שבעים אמות וארבעה טפחים אלא שהקרנות פגומים טפחיים על טפחיים, ונשארו בידך עשרים אמה, טול מהם שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו, ונשארו בידך שמונה עשרה אמות וארבעה טפחים אורך ברוחב טפחיים והיינו דבר מועט, שאם באת לחלקן ולהקיף אין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע דהא בעי למעבד מינה רצועות של רפ''ג [אמות] אורך להקיף הארבע רוחות. כך מצאתי פירוש שטה זו בפירושי רש''י נכון הוא. והרמב''ם בקש חשבונות רבים ולא ירדתי לסוף דעתו. ובמה שאמר רבי עקיבא אפילו אין בה אחת מאלו מטלטלים בתוכה, הלכתא כוותיה. אבל במאי דפליג אחכמים דאמרו לו דלעיל וסבר דשבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא, בהא הלכה כחכמים, דבבית סאתים כחצר המשכן שרי, שהוא דבר מועט יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים: אם היתה ארכה יתר על רחבה. ואף על גב דמיעט רחבה והוסיף על ארכה ואין בכולה אלא בית סאתים, אין מטלטלין, דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה. והלכה כר' יוסי דפליג אדרבי אליעזר ולא בעי מרובעות:

ו. אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲפִלּוּ הִיא כְבֵית כּוֹר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ, אֲבָל לָהֶם מֻּתָּר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁיוֹצְאִין בְּעַקְרְבָנִין בַּפֶּסַח. וְחִזַּרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר, וְלֹא מָצָאתִי:

ברטנורה  (ו) אפילו היא כבית כור. אפלוגתא דלעיל קאי אגינה וקרפף: אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב. ולמחר ביטל רשות חצרו לחביריו. שהיה אוסר עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, שהחצר רשות כולן וחלקו אוסר עליהן. הואיל וביטל רשות חצרו ביטל אף רשות ביתו אע''פ שלא פירש, ונעשה אורח אצלם, לפיכך אף ביתו מותר להם, אבל אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לחצר אע''פ שהוא מותר להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר כשאר כל אדם הנכנס לבית חבירו שמותר לו להוציא מבית חבירו לחצר דהא רשותא דחד הוא, מכל מקום מביתו אסור הוא להוציא. ולא אמרינן כיון דבטל להו רשות ביתו הרי ביתו כבתיהם, דבשעה שמוציא מביתו לחצר חוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהן, כדתנן בהדר עם הנכרי [לקמן בפרק ו' משנה ד'] מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר: שיוצאין בעקרבנין בפסח. משום מרור. ועקרבנין, ירק שעלין שלו דומות לעקרב. ואני שמעתי סיב הגדל סביבות הדקל: ובקשתי לי חבר. לשלשה דברים הללו אם שמע מפיו, ולא מצאתי. ואין הלכה כאחת מהן. דגבי גינה וקרפף לא שרי טפי מבית סאתים. ואנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב וביטל רשותו ולא ביטל ביתו אף להם אסור ביתו, אבל מבתיהם לחצר מותר. ועקרבנין לאו מרור הוא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח:

גמרא עירובין דף כ''א ע''ב

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵּן שְׁלֹמֹה עֵרוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה (משלי כג) בְּנִי אִם חָכָם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי. וְאוֹמֵר (שם כז) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב (שה''ש ז) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ. לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְּרָכִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גָּזֵל וַעֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שָׁוְא ושְׁבוּעַת שֶׁקֶר, נֵצֵא הַשָּׂדֶה, בֹּא וְאַרְאֱךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדֹּחַק, נָלִינָה בַּכְּפָרִים, אַל תִּקְרֵי בַּכְּפָרִים אֶלָּא בַּכּוֹפְרִים, בֹּא וְאַרְאֱךָ אֹתָם שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם טוֹבָה וְהֵם כָּפְרוּ בְּךָ. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, פִּתַּח הַסְּמָדַר, אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים, אֵלּוּ בַעֲלֵי גְּמָרָא, שָׁם אֶתֵּן אֶת דּוֹדַי לָךְ, אַרְאֱךָ כְּבוֹדִי וְגָדְלִי שְׁבָח בָּנַי וּבְנוֹתַי. אָמַר עוּלָּא אָמַר רִבִּי אֱלִיעֶזֶר, בַּתְּחִלָּה הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם. קְוֵצוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא, מְלַמֵּד שֶׁיֵּשׁ לִדְרוֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. שְׁחוֹרוֹת כָּעוֹרֵב, בְּמִי אַתָּה מוֹצְאָן, בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. רַבָּה אָמַר, בְּמִי שֶׁמַשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר, בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וְעַל בְּנֵי בֵיתוֹ כָּעוֹרֵב, כִּי הָא דְרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, הֲוָה קָאָזִיל לְבֵי רַב, אַמְרָה לֵיהּ דְבִיתְהוּ, יְנוֹקֵי דִידָךְ מַאי אֶעֱבֵיד לְהוּ, אָמַר לָהּ מִי שְׁלִימוּ קוּרְמֵי בָּאֲגַמֵּי:

רש''י  שלמה. תקן ערובי חצרות וגזר שלא להוציא מרה''י לרה''י חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבא להתיר מרה''ר לרה''י: ונטילת ידים. לעשות סייג לטהרות: כרכים. מקום שווקים הם וישוב גדול ורגל סוחרים ורוכלין מצויים שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה. בני בגא ועובדי אדמה ועוסקים בתורה מתוך דוחק: סמדר. גדול מפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדל סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים: ועשה לה אזנים. שתיקן ערובין וידים וגזר על השניות לעריות וע''י כך אוחזין ישראל במצות שנתרחקו מן העבירה: שמשכים ומעריב. שחורות לשון שחרית כעורב ל' ערבית: עורב אכזרי על בניו. כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב''ה מזמין להם יתושים ונכנסו לתוך פיהם: קורמי. ירקות. ל''א גמי לח כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא:

זוהר שמיני דף ל''ט ע''א

רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק הֲווֹ אַזְלֵי בְאָרְחָא מִבֵּי מְרוֹנְיָיא לְצִפּוֹרִי וַהֲוָה רַבְיָיא חַד שְׁכִיחַ לְגַבַּיְיהוּ בְחַמְרָא בְקִינְטָא דְדוּבְשָׁא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה נֵימָא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא וְנֵזִיל. פָּתַח רִבִּי יִצְחָק וְאָמַר (שיר ז') וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים וְגוֹמֵר. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב דָּא יֵינָא דְאוֹרַיְיתָא דְאִיהוּ טַב דְּהָא יֵינָא אַחֲרָא לָאו אִיהוּ טַב וְיֵינָא דְאוֹרַיְיתָא טַב לְכֹלָּא. טַב לְעָלְמָא דָא וְטַב לְעָלְמָא דְאָתֵי וְדָא יֵינָא דְנִיחָא לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יַתִּיר מִכֹּלָּא וּבִזְכוּ דָא מָאן דִמְרַוֵּי מִיֵּינָא דְאוֹרַיְיתָא יִתְעַר לְעָלְמָא דְאָתֵי וְיִזְכֵּי לְאָחַיָּיא כַּד יוֹקִים קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא אָמַר רִבִּי יְהוּדָה דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים הָא תָנֵינָן דַּאֲפִילוּ בְהַהוּא עָלְמָא יִזְכֵּי לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא הֲדָא הוּא דִכְתִיב דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. אָמַר הַהוּא רַבְיָיא אִי כְתִיב וְחִכֵּךְ מִיֵּין הַטּוֹב הֲוֵינָא אַמְרֵי הָכִי אֲבָל כְּיֵין הַטּוֹב כְּתִיב וְלָא מִיֵּין אַשְׁגְּחוּ בֵיהּ אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בְּרִי אִימָא מִילָךְ דְּשַׁפִּיר קָא אַמְרַת. אָמַר אֲנָא שְׁמַעְנָא דְּמָאן דְּיִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא וְדָבִיק בָּהּ וְהַהוּא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּמַע בְּפוּמֵיהּ וְלָא לָחִישׁ לָהּ בִּלְחִישׁוּ אֶלָּא אָרִים קָלֵיהּ בָּהּ. דְּאוֹרַיְיתָא הָכִי בַּעְיָיא לְאָרָמָא קָלָא דִּכְתִיב בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא לְאָרָמָא רִנָּה דְאוֹרַיְיתָא וְלָא בִלְחִישׁוּ. כְּיֵין הַטּוֹב כַּחֲמַר טַב דְּלָא שָׁתִיק וְהַהוּא עָתִיד לְאָרָמָא קָלָא. כַּד יִפּוּק מֵהָאי עָלְמָא הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דְּלָא יַסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא וְלָא יִשְׁתְּכַח דְּיִמְחֵי בִּידוֹי דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים אֲפִלּוּ בְהַהוּא עָלְמָא שִׂפְוָותֵיהּ מְרַחֲשָׁן אוֹרַיְיתָא. תּוּ שְׁמַעְנָא וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הָאי קְרָא לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְמַר וּבְתוּשְׁבַּחְתָּא אִתְמַר. אִי הָכִי מָאן הוּא דִּמְשַׁבַּח לָהּ בְּהָאי אִי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מַהוּ הוֹלֵךְ לְדוֹדִי הוֹלֵךְ אֵלַי מִבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא וַדַּאי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְהִיא קָא מְשַׁבַּחַת לֵיהּ דִּכְתִיב חִכּוֹ מַמְתַּקִּים. כָּךְ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא מְשַׁבַּח לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (דִּכְתִיב) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב יֵין הַטּוֹב דְּהוּא חַמְרָא דְמִנְטְרָא. הוֹלֵךְ לְדוֹדִי דָּא יִצְחָק דְּאִקְרֵי יְדִיד מִבֶּטֶן. לְמֵישָׁרִים כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים צ''ט) אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים לְאִתְכַּלְלָא שְׂמָאלָא בִּימִינָא וְדָא הוּא מֵישָׁרִים דִּבְגִין חֶדְוָותָא דְהַהוּא חֲמַר טָב אִתְכְּלִיל שְׂמָאלָא בִימִינָא וְחָדָאן כֹּלָּא (דוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים) דְּהָא כֹלָּא מִתְעֲרֵי בְחֵדְוָון וּבִרְכָאָן וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּכְּחֵי בְּחֵידוּ וּמִתְעֲרֵי לְאַרְקָא בִּרְכָאָן לְתַתָּא. אָתוּ רִבִּי יְהוּדָה וְרִבִּי יִצְחָק וְנַשְׁקוּ לֵיהּ רֵישֵׁיהּ וְחָדוּ עִמֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ מָה שְׁמֶךָ אָמַר לֵיהּ יֵיסָא אַמְרוּ רִבִּי יֵיסָא תְּהֵא. יַתִּיר תְּהֵא שְׁכִיחַ בְּעָלְמָא מֵרִבִּי יֵיסָא חַבְרָנָא דְאִסְתְּלַק מִבֵּינָנָא. אַמְרוּ לֵיהּ וּמָאן אָבוּךְ אָמַר לֵיהּ אַפְטַר מֵעָלְמָא וַהֲוָה אוֹלִיף לִי כָּל יוֹמָא תְּלַת מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא וּבְלֵילְיָא תְלַת מִילִין דְּחָכְמְתָא דַאֲגַדְתָּא. וְהַנֵּי מִילֵי אוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא וְהַשְׁתָּא דִיּוּרִי בְחָד בַּר נַשׁ וְסָלִיק לִי מֵאוֹרַיְיתָא וַאֲנָא אָזִיל כָּל יוֹמָא לַעֲבִידְתֵּיה וּבְכָל יוֹמָא אַהֲדַרְנָא אִינוּן מִלִּין דְּאוֹלִיפְנָא מֵאַבָּא:

תרגום הזוהר
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק, הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ מִבְּנֵי מְרוֹנְיָא לְצִפּוֹרִי. וְהָיָה נִמְצָא אֶצְלָם יֶלֶד אֶחָד עִם חֲמוֹר, נוֹשֵׂא יַיִן מְרֵקָּח בִּדְבָשׁ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נֹאמַר דְּבַר תּוֹרָה וְנֵלֶךְ. קִינְטָא דְּדוּבְשָׁא, פֵּרוּשׁוֹ יַיִן מְרֻקָּח בִּדְבָשׁ, כְּמוֹ גְּלוּסְקִין וְקָנְטִיטוֹן. פָּתַח רַבִּי יִצְחָק וְאָמַר, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדּוֹדִי לְמֵישָׁרִים וְגוֹ'. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב, זֶה יֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהוּא טוֹב, כִּי יַיִן אַחֵר, דְּסִ''א, אֵינוֹ טוֹב, וְיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה טוֹב לַכֹּל, טוֹב לָעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶהוּ יַיִן שֶׁנֹּחַ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכֹּל. וּבִזְכוּת זֶה, מִי שֶׁמַּרְוֶה עַצְמוֹ מִיֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, יִתְעוֹרֵר לָעוֹלָם הַבָּא וְיִזְכֶּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים, כְּשֶׁיָקִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצַדִּיקִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. הִנֵּה לָמַדְנוּ, שֶׁאֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַהוּא יִזְכֶּה לְדַבֵּר בַּתּוֹרָה, זֶ''שׁ דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. אָמַר הַיֶּלֶד הַהוּא, אִם הָיָה כָּתוּב, וְחִכֵּךְ מִיֵּין הַטּוֹב הָיִינוּ אוֹמְרִים כָּךְ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אֲבָל כְּיֵין הַטּוֹב כָּתוּב, וְלֹא מִיֵּין. הִבִּיטוּ בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בְּנִי אֱמוֹר דְּבָרֶיךְ, כִּי יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר, אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁמִּי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְדָבוּק בָּהּ, וּדְבַר תּוֹרָה הַהוּא נִשְׁמָע מִפִּיו, וְאֵינוֹ אוֹמְרוֹ בְּלַחַשׁ, אֶלָּא מֵרִים בּוֹ קוֹלוֹ, כִּי כָּךְ צְרִיכִים לְהָרִים קוֹל בַּתּוֹרָה, כִּי כָּתוּב, בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא, לְהָרִים רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה וְלֹא בְּלַחַשׁ, הוּא, כְּיֵין הַטּוֹב, דְּהַיְנוּ כַּיַּיִן הַטּוֹב שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֵק, וְהוּא עָתִיד לְהָרִים קוֹל כְּשֶׁיֵּצֶא מֵעוֹלָם הַזֶּה. הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, שֶׁלֹּא יַטֶּה אָז לִימִין וְלִשְׂמֹאל, וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיְּעַכֵּב בַּעֲדוֹ. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים, שֶׁאֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַהוּא, שְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת תּוֹרָה. עוֹד שָׁמַעְתִּי. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. מִקְרָא זֶה נֶאֱמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְנֶאֱמַר בְּתִשְׁבָּחָהּ, אִם כֵּן מִי הוּא הַמְּשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ בָּזֶה. אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבְּחָהּ, מַהוּ, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, הוֹלֵךְ אֵלָי הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר. אֶלָּא וַדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא שֶׁמְּשַׁבֵּחַ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת לוֹ, שֶׁכָּתוּב, חִכּוֹ מַמְתַקִּים, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁבֵּחַ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב. יֵין הַטּוֹב, הוּא יַיִן הַמְּשׁוּמָר, הוֹלֵךְ לְדוֹדִי, זֶה יִצְחָק, שֶׁנִּקְרָא יְדִיד מִבֶּטֶן. לְמֵישָׁרִים, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, דְּהַיְנוּ לִכְלוֹל הַשְּׂמֹאל, בִּימִין, וְזֶה הוּא מֵישָׁרִים. שֶׁבִּשְׁבִיל הַשִּׂמְחָה שֶׁל יַיִן הַטּוֹב הַהוּא, נִכְלָל הַשְּׂמֹאל בַּיָּמִין, וְהַכֹּל שְׂמֵחִים, כִּי הַכֹּל מִתְעוֹרְרִים בִּשְׂמָחוֹת וּבְרָכוֹת, וְכָל הָעוֹלָמוֹת נִמְצָאִים בְּשִׂמְחָה, וּמִתְעוֹרְרִים לְהַשְׁפִּיעַ בְּרָכוֹת לְמַטָּה. בָּאוּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וּנְשָׁקוּהוּ בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׂמְחוּ עִמּוֹ. אָמְרוּ לוֹ מַה שִּׁמְךְ. אָמַר לָהֶם יֵיסָא. אָמְרוּ, תִּהְיֶה גָּדוֹל כְּמוֹ רַבִּי יֵיסָא, וְתִהְיֶה נִמְצָא בַּחַיִּים בָּעוֹלָם יוֹתֵר מֵרַבִּי יֵיסָא חֲבֵרֵינוּ, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִבֵּינֵינוּ. אָמְרוּ לוֹ, וּמִי אָבִיךְ. אָמַר לָהֶם הוּא נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, וְהָיָה מְלַמֵּד לִי כָּל יוֹם שְׁל. שָה דִּבְרֵי תּוֹרָה, וּבַלַּיְלָה שָׁל. ש דִּבְרֵי חָכְמָה שֶׁבַּאַגָּדָה. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְתִּי לָמַדְתִּי מֵאָבִי. וְעַתָּה אֲנִי גָּר עִם אָדָם אֶחָד, וּמוֹנֵעַ אוֹתִי מִתּוֹרָה, וַאֲנִי הוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם לַעֲבוֹדָה. וּבְכָל יוֹם אֲנִי חוֹזֵר אֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתִּי מֵאָבִי.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ב

א. הַסֹּלֶת עִם הַשֶּׁמֶן שֶׁל נְסָכִים אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן וְלֹא הַנְּסָכִים מְעַכְּבִין אֶת הַזֶּבַח אֶלָּא מֵבִיא אָדָם קָרְבָּנוֹ הַיּוֹם וּנְסָכָיו אַחַר עֲשָׂרָה יָמִים אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד צִבּוּר וְהוּא שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ הַנְּסָכִים בִּכְלִי שָׁרֵת אֲבָל אִם נְתָנָן לִכְלִי שָׁרֵת אִם לָנוּ יִפָּסְלוּ בְלִינָה: ב. אֵין מְבִיאִין נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחוֹלִין לֹא יְבִיאֵם לֹא מִן הַתְּרוּמָה וְלֹא מִמַּעֲשַׂר שֵׁנִי וְלֹא מִן הַבִּכּוּרִים וַאֲפִילוּ תּוֹדָה שֶׁמֵּבִיא לַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר לֹא יָבִיאוּ נְסָכִים אֶלָּא מִן הַחוּלִין:

מוסר
משערי קדושה ח''ב ש''ז

לָמוּל אֶת הַבֵּן. אִם מְזַכֵּי לְחַיָּיבַיָּא בִּיאַרְנוּ גוֹדֶל שְׂכָרוֹ לְאֵין קֵץ מִכָּל שֶׁכֵּן לְהַכְנִיס בְּנוֹ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה שֶׁקּוֹדֶם לָאֲחֵרִים. גְּמִילוּת חֲסָדִים וּבִקּוּר חוֹלִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים הֵן מֵאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי לִי וּלְבָנַי מִבֵּין הָאוּמוֹת וְהִיא מִדָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מיכה ו') תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם וּכְתִיב (משלי כא) רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִים צְדָקָה וְכָבוֹד וְאַבַּיֵּי דְאָתָא מִבֵּית עֵלִי דְעָסַק בִּגְמִילוּת חֲסָדִים הוֹסִיפוּ לוֹ עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹתֵר מִן רַבָּה בַּר נַחְמָנִי רַבּוֹ. וּמַצִילִין מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינֹם וְדִין חִבּוּט הַקֶּבֶר כְּנִזְכָּר לְעֵיל בְּשַׁעַר ב'. קְבִיעוּת עִתִּים לַתּוֹרָה נִתְבָּאַר בְּשַׁעַר ה' בְּעִנְיַן הַלֵּיצָנוּת. וְנוֹדַע כִּי תַלְמוּד תּוֹרָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת וּתְחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן: