נכד הרמב"ם במאבק על "מורה נבוכים": הקרב שהסעיר את קהילות ישראל

רבי דוד בן רבי אברהם בן הרמב"ם, היה הנגיד של היהודים בח'ליפות המוסלמית ששלטה במזרח התיכון בזמנו. הוא היה הראש והראשון לכל ענייני היהודים במצרים, בארץ ישראל, בסוריה, בבבל ובארצות המזרח.

בשנת 1285, בהיותו בן 63, עזב בפתאומיות את משרתו ונסע לארץ ישראל, אל העיר עכו. הנסיעה הזו היתה הרת סיכון עבורו, שכן זה כמה שנים טובות שאנשים שונים קינאו בו, הלשינו עליו לשלטונות וניסו להצר את צעדיו. העיר עכו היתה באותם ימים תחת שלטון הצלבנים. ברגע שרבי דוד נכנס בין שעריה, מלשיניו מצאו שעת כושר. הם יידעו את השלטונות שרבי דוד, כביכול, בוגד במוסלמים וכורת בריתות עם הצלבנים הנוצרים, והסולטן התקצף, ומינה תחתיו את הרופא אל-מהדב אבו אל-חאסן, אשר היה צאצא של רבי שמואל הנגיד, אך אורח חייו היה רחוק משל תלמיד חכם.

מדוע עשה זאת רבי דוד?

הוא יצא למאבק להגן על שמו הטוב של סבו, הרמב"ם. באותם ימים היתה בעכו קהילה אשכנזית, מתלמידי רבי יחיאל מפריס. ביניהם היה רב מקובל צרפתי בשם רבי שלמה פטיט. הוא היה מתנגד חריף של הרמב"ם, וסימן לעצמו למטרה לבער את ספריו מקרב היהודים במזרח.

לפני כניסתו של רבי דוד לעכו, עלה להר מירון, למערת הלל ושמאי, ושם החרים את המלשינים נגדו בחרמות קשות ובתקיעת שופר. אנשי מצרים סיפרו כי באותו היום מתו רבים מהם, ובהמשך מתו גם בני משפחתם. משם ירד לעכו, וניסה להידבר עם רבי שלמה פטיט, אך ללא הצלחה. רבי שלמה פטיט היה נחוש בדעתו לעורר מלחמה על דברי הרמב"ם. הוא הכין לעצמו רשימה של העתקות מדברי הרמב"ם במורה נבוכים, שלדבריו הם דברי כפירה קשים. רבי דוד ניסה להסביר לו כי מדובר בספר עמוק וסבוך מאד, ואי אפשר לצטט ממנו משפט ולחשוב שכך ניתן לרדת לסוף דעתו של גדול כל הדורות, הרמב"ם.

רבי דוד הריץ אגרת לרבי ישי בן חזקיה מדמשק, שהיה מזרע ראש הגולה, מזרע דוד המלך, וכונה "גאון דמשק". רבי ישי כתב אגרת אזהרה מיוחדת לרבי שלמה פטיט, כי יישמר מלדבר סרה על הרמב"ם, וכי כל קהילות יהודי המזרח - במצרים, בארץ ישראל, בסוריה ובבבל, כולם הולכים לאורו של הרמב"ם, ולא יסכימו לעורר מחלוקת נגדו. אך רבי שלמה פטיט לא נרתע. הוא ראה שעם יהודי המזרח אין לו סיכוי, ופנה לכיוון יהודי אשכנז.

רבי שלמה פטיט ירד לאיטליה, וניסה לדבר עם ראשי הקהל, אך האיטלקים, שהיו מלומדים בחכמות, לא הסכימו לשמוע את דבריו. בצר לו הוא פנה אל האפיפיור,  וניסה לשכנע אותו שהרמב"ם מפיץ דברי כפירה באמונה, אך האפיפיור טרח וקרא את תרגום הספר "מורה נבוכים", ודווקא מצא חן בעיניו מאד... בה' בתמוז של אותה שנה הוא ניסח צו בעברית שייקרא בבית הכנסת של איטליה, ובצו הוא מורה כי מי שידבר רעה נגד ספרי החכמה של המימוני, ייענש קשות. רבי שלמה פטיט חזר לעכו מאוכזב, אך לא מיואש. היו עמו מכתבים של רבנים אשכנזים שהורו להחרים את ה"מורה נבוכים", והוא ניסה להשליט את המגמה הזו לפחות בעירו, עכו. הוא ציווה על כל יהודי עכו להביא אליו כל עותק של ה"מורה נבוכים", על מנת שהוא יגנוז אותו, אך יושבי העיר לא הסכימו לאותו החרם, והוא ניהל מלחמה גדולה בתוך עירו על כך.

בינתיים ירדו כמה מקובלים מחסידיו של רבי שלמה לטבריה הסמוכה, וחרטו על מצבת השיש על קברו של הרמב"ם באותיות גדולות "מין". אנשי טבריה, שהזדעזעו מהחוצפה, מיהרו ותיקנו את הכתוב ל"מבחר המין האנושי".

רבי דוד חזר למצרים. המלשינים נגדו כבר נפגעו ונענשו, והוא חזר וקיבל את משרת הנגידות והנהיג את עדתו ביד רמה, בדרך סבו הגדול, הרמב"ם.

בחודש אייר 1288 הצטרף גם ראש גולת בבל, רבי דוד בן דניאל, למחרימים את המדברים רעה על הרמב"ם, ויחד עם רבי ישי מדמשק הם הוציאו כתב לכל תפוצות ישראל, כי כל מי שידבר סרה על הרמב"ם – מנודה לשמים ולבריות ואין להיות בד' אמותיו, אלא אם כן יתוודה ויתחרט על כל מעשיו. המכתב נשלח גם לרבני העיר עכו.

רבי שלמה בן פטיט לא חזר בו מעמדתו. והוא פנה שוב אל גדול הדור שבספרד, לרבי שלמה בן אדרת, הרשב"א. רק הרשב"א, בחכמתו הגדולה, הצליח לשים שלום בין כל הצדדים. שני הצדדים ביטלו את החרמות, והשקט שב לשרור לזמן מה. למרבה הצער, שלוש שנים לאחר מכן הגיעה המלחמה אל העיר עכו, וקהילת יהודי עכו נחרבה לחלוטין. מאז לא נשמע עוד קול עוררין נגד הרמב"ם, וכל יהודי המזרח הלכו והולכים לאורו מאז ועד ביאת גואל צדק.

רבי דוד הנגיד נפטר בשיבה טובה בשנת 1300, קרוב לגיל 90. אחריו היה לנגיד בנו, רבי אברהם מימוני.