מה עלה בגורל הנעדרים? הסיפור המטלטל של עגונות ליל הגשרים

י"ח בסיוון תש"ו. ארבעים לוחמי פלמ"ח יצאו שפופים מקיבוץ מצובה (שעל יד שלומי) לכיוון מזרח. הם גמאו 4.5 קילומטרים בין העצים שכיסו את הגבעות בדרך אל הים. מחוז חפצם היה גשר א-זיב, הגשר שעליו עוברת הרכבת מחיפה לצור, ושמסדיר את קווי הרכבת מעל שפך נחל כזיב (אז: נחל א-זיב). לקראת הישורת האחרונה, כאשר הים כבר נראה מולם, שמרו על שקט מוחלט. לדרומם נמצא הכפר העוין א-זיב (כיום אתר הקמפינג חוף אכזיב). המטרה: לפוצץ את גשר הרכבת.

ההחלטה הזו של הפלמ"ח היתה חלק מהתקפה רבתי על הגשרים סביב ארץ ישראל. ימים ספורים קודם לכן הכריז הלורד בוין כי ממשלת הוד מעלתו חוזרת בה מהחלטתה לאפשר למאה אלף יהודים להגיע לארץ ישראל, משום שזה ידרוש מהם עוד דיויזיה שלמה ותקציב גדול של אבטחה. בתגובה הגה יגאל אלון תכנית לנתק את דרכי האספקה הבריטית. אם כבר ישנן בעיות תקציב, שתהיינה בעיות אמיתיות...

נקבעה תכנית לפיצוץ שלושה עשר גשרים מרכזיים, ששימשו את הבריטים לאספקה של משאבים ממדינות שכנות: גשר מטולה, הנושא את הכביש לצידון, שעליו נסעו מדי יום משאיות אספקה בריטיות; גשר בנות יעקב, המאפשר תחבורה מזרחה אל ירדן; גשר אדם; גשר אלנבי, ועוד. משימתם של ארבעים החיילים מן הגדוד הראשון של הפלמ"ח היתה לפוצץ את גשר א-זיב, ולמנוע את תנועת הרכבת אל לבנון.

הפעולה היתה תלויה ועומדת זה זמן, והאישור לביצוע ניתן ביום י"ח בחודש, יום שבו יש ירח כמעט מלא. הדבר היווה חיסרון בתוכנית, שכן הלוחמים עשויים להתגלות, אבל לא ניתן היה לבטלה. וכך, בזהירות, יצאו ארבעים הלוחמים ממצובה אל הגשר.

על שפך נחל כזיב הותקנו שני גשרים: האחד עבור הרכבת, והשני עבור הכביש. הלוחמים היו אמורים להגיע אל גשר הרכבת, להתפצל, וקבוצה אחרת תמשיך אל גשר הכביש. אך עם הגיעם אל גשר הרכבת, נתגלו על ידי כפריים עוינים מהישוב הסמוך. החלו חילופי יריות, ולפתע פיצוץ עז הרעים ופטריית עשן עלתה השמיימה. כדור של אחד הצלפים פגע בתרמיל שבו היה מאוחסן מטען הנפץ. הגשר התפוצץ לשבבים, אך גם הפלוגה הלוחמת נפגעה קשה. חמשה עשר לוחמים נהרגו במקום.

למרות הצלחת הפעולה באופן כללי, ופיצוץ 12 הגשרים האחרים, האסון היה גדול ונורא. הגשר אמנם התפוצץ, אבל לוחמים רבים נפלו. הפיצוץ היה כה גדול, עד שלא ניתן היה לאתר או לזהות את רוב הגופות. הלוחמים ששרדו, גם הם חששו להתגלות, והתחבאו במערה על יד חניתה. הם עצמם לא ידעו מה אירע בדיוק בגורל כל האחרים. חלפו חודשים, הפצועים החלימו, המתחבאים יצאו לאוויר העולם, וגורל החללים לא נודע. שמועות נפוצו כי חלקם נפלו שבויים בידי הערבים והוברחו מעבר לירדן. בבית הקברות בחיפה נערכה לווייתו של אחד החיילים שנפל בקרב זה, שגופתו היתה ניתנת לזיהוי, ויחד עמה נקברו, כנראה, שרידי גופות אחרות. בעיתונות נכתב: "14 אנשים, שביניהם בלי ספק פצוע אחד וכנראה יותר, טרם הגיעו. מניחים שמסתתרים בסביבה, כי לא יכלו להגיע", ובעיתון אחר: "אין להעלות על הדעת כי התפוצצות זו תשחק לעפר 13 אנשים מבלי להשאיר סימן ואיבר... היכן הם 13 הנעדרים?... אין לקבל את ההנחה האיומה כי הנעדרים אינם בחיים".

המצב היה נורא עבור המשפחות, אך באותה תקופה היו חללים רבים מאד, באירועים רבים וקשים. לא היה הרבה מה לעשות. רוב הנופלים היו רווקים, אך אחד מהם היה נשוי. שמו היה יעקב, ואשתו המתינה בקיבוץ ראש הנקרה, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה. היא נותרה עגונה.

השאלה הופנתה אל גדולי הדור, הרב הראשי רבי בן ציון חי עוזיאל, רבי צבי פסח פרנק מירושלים והחזון אי"ש מבני ברק. הרב פרנק השיב כי אשתו מותרת, אף על פי שלא נמצאו שרידי הגופות, שכן ברגע שבעלה היה במקום של התפוצצות כה גדולה, בטלה חזקת אשת איש. וכל הדין שעגונה היא בחזקת אשת איש, היא רק כשאין ידיעה ברורה שהוא היה במקום תופת. וכפי שהתירו את עגונות האנשים שהיו אסירים במחנות ריכוז שנועדו להשמדה, כי בטלה מהם חזקת החיים, למרבה הצער והזוועה.

החזון אי"ש חלק על דעתו. הוא סבר כי מבחינה הלכתית אין הגדרה של "היה במקום התפוצצות", שהרי מתוך ארבעים הלוחמים שרדו 25. רק אלו שהיו קרובים לפיצוץ נהרגו, וכיצד נדע אם הוא היה קרוב או לא? אם משום שהוא נעדר, הרי זו הנחת המבוקש.

הרב פרנק, בתשובה, טרח ואיתר את כל הקטעים בעיתונות המתארים את האירוע, והסיק שישנה כאן גם קביעה של ערכאות חיצוניות שהאנשים מתו למעלה מכל ספק. גם את זה החזו"א לא קיבל.

למעשה התקבלה דעתם של הרב הראשי עוזיאל ושל הרב פרנק, והאישה הותרה להינשא.

רק בשנת תשס"א התגלה במקום קבר אחים ובו שרידי גופות. שלוש שנים לאחר מכן, לאחר תחקיר מאומץ, התגלה כי גם בקיבוץ מצובה נקברו חלקי גופות מן האירוע, כאשר מרוב טראומה ותדהמה הדבר לא דווח כראוי. לאחר מאבק ציבורי הושבו חלקי הגופות של כל החללים לאתר ההתפוצצות, שם הוקמה להם מצבת זכרון סביב קבר האחים, במקום שבו נפלו בידי האויב למען ארץ ישראל.