קיבל עלייה שבוע שני ברצף – להגיד לגבאי או לעלות?

סיפור המקרה

שבת קודש. ישבתי במקומי הקבוע בבית הכנסת השכונתי שלנו. בית הכנסת היה מלא מפה לפה. חוץ מהמתפללים הקבועים, היו בחורי ישיבה שהגיעו לבתיהם, וכן אורחים רבים. לפתע ראיתי את אחד הגבאים פוסע לכיווני. "הוא ודאי לא מתכוון לגשת אלי", חשבתי בלבי, "הרי עליתי לתורה רק בשבוע שעבר. אין כל סיבה שיקרא לי שוב". "ר' יצחק", שמעתי להפתעתי את קולו של הגבאי וראיתי את אצבעו מונפת לעברי, "הזכר לי בבקשה, מה שם אביך?". השתתקתי, הגבאי לא זכר שרק בשבוע שעבר העלו אותי לתורה. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי, "אז מה? אין עלי כל חובה להזכיר לו שכבר עליתי. יתרה מזו, אולי יש כאן ביזיון מצווה בסירוב לעלות לתורה! ידוע לי שאם כבר קוראים 'יעמוד...', לא מסרבים כלל. במקרה שלי, עדיין לא קראו לי לעלות לתורה, רק תכננו לעשות זאת. ודאי מותר לי לסרב, אך אולי אין זה מן הראוי? אולי זה נראה כאילו אינני מעוניין במצווה? מצד שני, מדוע שלא אתחשב באחרים? גם הם רוצים לזכות בעלייה לתורה בדיוק כמוני...". הגבאי לא הבין מדוע התמהמהתי בתשובתי, ולבסוף התייאש. ראיתי אותו פונה למתפלל אחר. הוא ודאי לא הבין מה קרה לי, מדוע נאלמתי דום. הרגשתי הקלה, ההתלבטות נפתרה לי בלי שעשיתי דבר. אך מעניין מה ראוי ומה נכון היה לעשות במקרה זה. מה דעתכם?

תשובה

מידה טובה היא שאדם יתחשב באחרים, ולא ידאג רק לעצמו. לכן אם הגבאי שכח כי העלה אדם מסוים, ואילו היה זוכר זאת לא היה מציע זאת שוב, מן הראוי לומר לו זאת, כדי לזכות את הציבור במצווה חשובה זו. מה המקור שאדם צריך להתחשב בזולת במקרה זה? א. מידת הכבוד – יתכן שיש במניין אנשים אשר לא קיבלו עלייה במשך מספר שבועות, וכשהם יבחינו שהגבאי נתן לפלוני עליה נוספת שבוע שני ברצף, הם ייפגעו מאוד. ידוע כמה החמירה התורה בעונשים על פגיעה בכבוד הזולת . ב. מידת עין טובה – הגמרא מספרת על אביי, שהיה כהן, וכאשר רצו לתת לו מתנות כהונה, הוא סירב, שמא יחשב ל"גרגרן" (= גזלן). ה"תוספות" מסבירים שאביי לא היה עשיר, ואף על פי כן חשש, משום שיתכן שיש כהנים אחרים שזקוקים למתנות יותר ממנו, וזאת למרות העובדה שהמתנות הגיעו לו בדין. רואים אנו עד היכן יכולה להגיע עשיית החסד של אדם בעל עין טובה – הרצון בטובת חברו גובר על הרצון להיטיב עם עצמו. ג. מידת נושא בעול, ששורשה "ואהבת לרעך כמוך" – הדאגה לזולת צריכה להיות לא רק על הצרכים הגשמיים, אלא גם על צרכיהם הרוחניים. "האדם לא לעצמו נברא, רק להועיל לאחרים, ככל אשר ימצא בכוחו לעשות" (הקדמת "נפש החיים"). המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל היה אומר כי בן תורה המסתכל על עצמו בלבד, ודואג רק לחיי העולם הבא שלו, הרי יתכן לומר כי הוא פסול לעדות, משום שלא עוסק ביישובו של עולם.

תרגיל שבועי למשפחה

נשתדל לפקוח את עינינו, ולראות האם יש סביבנו מישהו הזקוק לעזרה. נחשוב כיצד נוכל להועיל ולסייע לאחרים, בעניינים גשמיים או רוחניים.

מתוך הספר "חובת האדם בעולמו - סוגיות במוסר ובמידות לכל המשפחה". לרכישת ספרי הסדרה היכנסו להידברות שופס או חייגו 073-222-1250