אנחנו אמורים להיות חממה מפנקת, או להכין לחיים האמיתיים?

"הדואר נסגר בשבע. אם תגיע באיחור, אפילו של חצי דקה – אתה נשאר בחוץ. וזה לא כל כך משנה מה תגיד לשומר בכניסה. 'היה פקק', 'זו לא אשמתך', 'השתדלת מאוד', 'קשה לך בחיים'. זה לא רלוונטי. אם לא באת בזמן – אתה נשאר בחוץ. ככה זה בחיים האמיתיים! החיים הם לא פיקניק, והתפקיד שלנו, כמחנכים, זה להכין את הילדים לחיים, ולא לייצר להם התאמות והקלות, שבסוף רק יגרמו להם להתרסק למציאות האמיתית הכואבת".

כך אמר לי איש חינוך בלהט, ואי אפשר לומר שהוא טועה. אבל יש גם צד שני למטבע. חינוך הוא תהליך שאמור לתווך את המציאות בקצב שהילד יוכל לקבל אותה, ולא להתייאש ממנה. וכמו שעץ צריך חממה שתגן עליו בתקופה הראשונה לחייו, כדי שהוא יהיה חזק מספיק, ויהיה לו חוסן לעמוד מול סופות החיים, כך גם תפקידנו בחינוך, לספק ולאפשר חממה שכזו.

רגע. יש כאן סתירה. אנחנו אמורים להיות חממה מפנקת, או להכין לחיים האמיתיים? שאלה קשה. גם וגם. זה תלוי בגיל, זה תלוי בשלב ההתפתחותי של הילד, וזו אומנות איך ומתי לשחרר. לא קל להיות הורה ומחנך, כי צריך להחזיק את שתי ההגדרות הסותרות (אך המשלימות) האלו, כדי לשמור על איזון ולהצליח בחינוך...

כאשר מדובר בתינוק פעוט שמתפתח רגיל, קל יחסית להבין את זה. כאשר מדובר בנער מגודל, לפעמים זה מקומם. אבל כבר לימד אותנו הרב שמשון פינקוס זצ"ל (אהל-מרים, עניני חינוך, עמ' כ"ג-כ"ד), שזה לא עניין של גיל. אם הנפש פצועה, אז "הילדים אלו הם בבחינת חולים, ולחולה יש להעניק אהבה ופינוק, ורק להעניק חום ואהבה... כאשר ילד נמצא במצב קשה, עלינו להניח לו לנפשו, כי בשעה זו הוא אינו מסוגל לשמוע דבר, ולא תהיה בכך שום תועלת, וכמו שאמרו חז"ל: 'אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו' (אבות ד' י"ח). ובכל מקרה אין להרחיק את הילדים האלו. צריך תמיד להתאפק ולא לתת את ה'בעיטה'. פעם היא אולי פעלה, אך כיום יש הרבה אנשים גופים בעולם החיצוני שרק מחכים שילד חרדי יפלט החוצה, והם כבר יעניקו לו 'חום' ו'אהבה' כתחליף לבית הוריו, חלילה". עכ"ל.

הראיה שהרב פינקוס מביא מהמשנה במסכת אבות היא ממש מדויקת. בבית האבל אתה לא אמור לצהול, להרים כוסית בשמחה על כך שהנפטר עכשיו בגן עדן וטוב לו. אולי זה נכון, אבל ניחום אבלים מחייב הזדהות עם הכאב והגעגוע (כמו שניכר בהלכות ניחום האבלים). זה תהליך מדורג, שמטרתו להביא אותו בסוף להשלמה. גם נער שעבר טראומות וכאב נפשי, לפעמים אטום ולא מסוגל לקבל. ידע זה לא מה שחסר לו, ותוכחות, כמו שאומר הרב פינקוס, רק ירחיקו אותו יותר. לכן במצבים כאלו עלינו לנטות יותר לצד ה"חסד", ולא ל"גבורה"; לקבל ולאהוב אותם, ואז, עם הרבה תפילות, עוד נגיע למצב שבו תחזור הבריאות, ותתחדש היכולת להתמודד עם החיים האמיתיים בצורה נכונה.