תובנות מחג החנוכה – מכבים או מדליקים?

תובנות לאור החג שהיה.

הצצה עמוקה לתוך המסר שהחג הזה טמן בתוכנו מאפשרת לנו להשיל בין רגע את כל מה שחשבנו  שאנו יודעים ומבינים על החיים, ובמיוחד על הרגעים החשוכים שבהם.

מפגש עם מציאות חשוכה ומשברית תמיד נתפס בעינינו ובחושינו כמאיים. עוד מהיותנו ילדים פחדנו לישון לבד בחושך. תמיד התהלכנו בהרגשה שאין לנו באמת כלים להתמודד עם כל המשברים ששוברים לנו את שגרת החיים.

החוויות שלנו בזמן שהיינו בחשיכה נצרבו בתודעה שלנו בצורה שהקשתה עלינו להתמודד עם מציאות משברית בעתיד. הבעיה היא שכאשר היינו צריכים הגנה או משענת – דווקא ברגעים הללו מצאנו עצמנו לבד, בלי משאבים אנושיים ובלי יכולות, ואחרי הרבה ניסיונות להתמודד עם "חושך", אנחנו כבר מתייאשים ולא מנסים עוד, וכשהוא בא – נשארה רק החוויה של חוסר האונים, הפחד והאיום מפניו.

למדנו לפחד, לברוח ממנו או לקפוא למולו.

הבעיה היא שבניסיון הנואל שלנו, שלא מתמודד באמת עם החושך, אנחנו לעולם לא נוכל לאפשר לעצמנו לפגוש בו פנים מול פנים ועד כמה שהדבר נשמע תמוה, אנחנו מפסידים מאי המפגש הזה.

בחוויות הקשות, הטראומטיות והחשוכות יש אנרגיית חיים וחכמה, והמון אור שרק מחכה להתגלות.

המכבים לא נבהלו מהמציאות החשוכה והחיצונית, כי הם החזיקו בתובנה שהיא מביאה עמה אור גדול, שכרגע רק גנוז ונסתר.

זה מנע מהם להיבהל מהחושך או לברוח עם המפגש עמו. זה מנע מהם לעמוד מולו חסרי אונים ולבכות עליו. זה מנע מהם לכבות את כל אותן נקודות קטנות של אור שעוד נותרו, וזה עודד אותם ביתר עוז לחפש את האור, למצוא אותו ולהדליקו.

התמודדות עם כאב או מצב "חשוך" חייבת לבוא מתוך הבנה שיש כאן הזמנה לשינוי עמוק בתוכי, הזמנה להעיר אותי מחלקים רדומים בתוכי ולהאיר אותם. כשאנו מדליקים אצלנו את האור הפנימי, כשאנו מדליקים אותו בתוך ביתנו – הוא עושה את עבודתו גם בחוץ.

הבנה כזו לא מתרשמת מהמציאות המשברית, חשוכה ככל שתהיה. נהפוך הוא – היא נוסכת בי כוח להתמודד עמה, ליישר אליה מבט, להביא לתוכה סקרנות וממש להתבונן בה וללמוד את מה שהיא באה ללמד אותי.

השכול מביא עימו "שכל" ותבונה חדשים שלא היו בנו קודם, וספק אם היו מתגלים בלעדיו.

לא פשוט להדליק אור כשבאמת מסביב הכל חשוך, הכל חרב, כשכל הטהור נטמא, כשכל מה שידענו עד כה נאטם בפנינו. כשאין לנו גישה אל המוכר, היציב והידוע עוד.

אבל דווקא מתוך החושך, שאנו נאחזים בתובנה שהוא חיצוני וזמני, ונושא בחובו הארות שיש לדלות ממנו, דווקא מתוכו יש עוררות גדולה והארה מבריקה.

המכבים לא ביקשו לנצח. הם ביקשו להילחם, לא להיכנע למציאות החשוכה, כי היא לא הכל, ואת כוחה היא מקבלת ממציאות עליונה יותר. הם חיפשו את האור בחשיכה, ולבסוף גם מצאו אותו.

מי שאוחז בתובנה הזו, זוכה בסוף לא רק למצוא את האור, אלא גם להדליקו. וכל ההדלקות מני אז ועד היום הן תולדות של ההדלקה הראשונית אז, בבית המקדש, שטמנה בחובה את המסר האלוקי הזה: כי לעולם מתוך החושך בוקע ויבקע האור.

בכל מציאות קשה ולא בהירה יש בנו הבחירה אם לבכות ולכבות אותה, כלומר לא לראות בה שום צד מואר, או לחילופין - להדליק אותה, כלומר למצוא בה את האור, את אותן נקודות שהיא באה להאיר לי. המכבים בחרו להדליק, מתוך ידיעה ברורה שמסתתר כאן אור. הם בחרו להאיר, הם חתרו למגע עם החושך גם כשהם ראו שהם לא רואים כלום.

ואת המסר הזה הם חרטו לדורות, וכל שלל החנוכיות שהודלקו הן פרי אותה הדלקה.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.