איך האווירה אצלכם?

כשהאווירה הקבועה בין המתבגר למבוגר היא אווירה מתוחה או עוינת, כל מילה שהמבוגר יאמר – תביא לפיצוץ. ברגע שרק יתחיל המבוגר לדבר, לנער יהיה ברור שהנה, שוב הוא עומד לקבל מטח של ביקורת / תלונות / הערות (הוא הרי מודע טוב מאוד לכך שבחירותיו אינן מוצאות חן בעיני האחראי). באופן מידי הוא יעבור לעמדה של מגננה, ויסגור את אוזניו ולבו.

אווירה ביקורתית היא המתכון הברור ביותר לחוסר שיח מוצלח בין הורה לילד.

כדי לאפשר שיח בונה, יש לדאוג לאווירה המאפשרת אהבה בלי תנאים, וקבלת הילד.

אדגיש, כי אין הכוונה לקבל את מעשיו או להסכים איתם, אלא לקבל את הילד, ולאהוב אותו.

אפשר לשדר במעשים, ואף לומר בפה מלא: אף שאיננו מסכימים כלל עם מעשיך, אותך אנו אוהבים, ותמיד נאהב, ללא תנאים, כי אתה הילד / התלמיד שלנו.

אך טבעי הוא שכשהילד בוחר בבחירות שמנוגדות להשקפת עולמנו, ואפילו מכעיסות אותנו, מבלי שנתכוון, האווירה בינינו תהפוך לקרירה יותר, רחוקה ואולי אפילו כעוסה ומקפידה. זה טבעי. אבל זה לא חכם בכלל.

מכירים את המשפט "בכביש אל תהיה צודק, היה חכם"? אז קבלו תיקון – "בחיים אל תהיה צודק, תהיה חכם". כי גם אם זה טבעי והגיוני, מה נרוויח מכך?!

האם כשהמתבגר שלנו ירגיש מתיחות או כעס בינינו, הוא ישפר את דרכיו?! הרבה יותר סביר להניח שהוא פשוט ימצא לו כתובת אחרת לשתף בפתיחות במה שעובר עליו. ומסתבר שזה יהיה חבר בן גילו... ועוד יותר מסתבר שהעצות שהחבר ייתן לא יהיו לרוחנו, בלשון המעטה...

לעומת זאת, כשההורה שומר על איפוק, ומצליח ליצור קרבה ואהבה בינו לבין המתבגר בכל מצב, יתכנו שיחות נעימות ורגועות, שבהן ההורה יוכל לומר את דעתו ואת אשר על לבו.

איננו מלאכים, ואיננו נדרשים להיות כאלה. בכל מקום יתכנו רגעי לחץ, כעס או הרמת קול.

עם זאת, על האווירה המצויה והרגילה להיות רגועה, מקבלת ומחבקת, והשיחות – שיחות בגובה העיניים, שבהן נדגיש שוב ושוב: "אני מדבר/ת מתוך אהבה אליך, מתוך דאגה לשלומך / לעתיד שלך" "אני פונה אליך כי את/ה הילד/ה שלי, ואכפת לי ממך".

יש משפט מקסים שטוען "מקום שטוב בו – לא עוזבים". משפט חכם, שאותו אני רואה בחוש יום יום! כשלילד ברור שאנו פועלים מתוך כך שרואים אותו, הוא נעשה קשוב.

את הדברים שיש לנו לומר (וחשוב שיהיו), נאמר בשיחה מסודרת, בנחת, ותוך בחירת העיתוי הנכון.

לסיום, בחנו את עצמכם: האם השיח ביניכם למתבגר, על נושאים השנויים במחלוקת, נעשה בנחת ובחיבה, או בצעקות רמות ובכעס? האם ההערה שהערתם לילד / לתלמיד, נעשתה מתוך דאגה אמיתית כלפיו? או שמא היו מעורבות כאן גם סיבות אחרות, כמו הבושה שלנו ("הילד שלי מסתובב ככה..."), השם שלנו ("מה חושבים עלי?") או חלום שהתנפץ אצלנו ("כמה חלמתי שהילד שלי יהיה...")?