שווה סיפור: זכיתי בפיס

בראש השה התאספנו, כל המשפחה, כמדי חג, אצל ההורים. כל אחד הגיע עם משפחתו לשמוח יחד בחג. אחדות ולכידות משפחתית הן חלק משמחת החג שלנו, וכמובן של ההורים.

התפילה עברה בהתרוממות הנפש, כיאה ליום הרת עולם. הכל נראה רגיל לחלוטין. אחי היקר עמד במרפסת ונפנף במנגל, ארוחת חג לכולם. לפתע הוא נכנס הביתה, אולי לא הרגיש טוב. ללא התראה מוקדמת, הוא קרס לעינינו הנדהמות. לעיני הילדים שלו, לעיני אשתו, לעיני אמא המבוהלת ואבא הדאוג. ניסינו לעזור לו, אבל לאף אחד מאיתנו לא היתה הכשרה של עזרה ראשונה. הזעקנו את מד"א, שהגיעו במהירות עם נט"ן. הבית התמלא בפרמדיקים. קולות, ברקים ורעמים, שברי אלחוט, מכות חשמל. איבדנו אותו.

איבדתי את אח שלי. משוש לבי. ככה פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, איתות, משהו. כלום. לבו קרס. דום לב, קוראים לזה בעגה הרפואית. מאז, לבנו נדם גם הוא. הוא נשאר איתו שם, על הספה. מאותו הרגע יש לנו לב אחר, שונה, עם פעימות וקצב אחר. לא דומה, לא כמעט.

אני אדם מאמין, שומרת שבת ומצוות, וחשבתי שאני מוכנה גם לניסיונות. אבל הניסיון הזה תפס אותי, ללא הכנה. באותם רגעים כואבים והמומים, איבדתי את עצמי. לא האמנתי שזה קורה, שזה קרה. לא הצלחתי לתפוס בראש את המצב. ההלם היה חזק ממני, לא הבנתי איך משמיים נתנו לזה לקרות. אמנם אין תופסים אדם בשעת צערו, וזו נחמתי, אך הכאב טשטש אצלי את הקווים, בגלים עצומים שאין מילים לתאר. מרוב הלם, כעס ותדהמה פתחתי פה כלפי שמיא, ח"ו. זרקתי הכל, ערערתי על השגחה ואמונה, הבטחתי בקול גדול שאני אתאיסטית מרגע זה, רח"ל. בועטת בכל. צעקתי מנהמת לבי. חתכו ממני חלק. אחי אהובי נקטף באחת.

הלוויה היתה קורעת לב. יתומים רכים כל כך שאומרים קדיש על קבר טרי של אבא שהלך בטרם עת. אני חשבתי כל הזמן על ההורים שלי, על השבר שאין שני לו, על עקידת יצחק, הניסיון הקשה ביותר שהתנסו בו. אני בת יחידה בין אחים, כך שהייתי אני לבדי האחראית על אמא. הראש שלי עסק כל הזמן בשמירה עליה לאורך כל השבעה והלאה. יודעת כמה קשה לה, ועד כמה צריך לחזק ולהשגיח עליה, שלא יקרה כלום, חלילה. די בצרה שיש לנו כעת.

ישבנו שבעה. בזמן המועט שהיה לי בטרם הגיעו המנחמים, היה לי כמה דקות להיות עם עצמי. חשבתי רבות מה יקל על ההורים שלי, ואיך ניתן לשמח, או לכל הפחות לנחם אותם. והדבר האחד שעלה לי לראש היה – ספר תורה. ידעתי שזה ישמח אותם יותר מכל, אם יהיה ספר תורה לעילוי נשמת אחי, שאותו יכניסו לבית הכנסת. שמתי את הרעיון בהמתנה אצלי בראש, והתפניתי למבקרים הרבים שהתחילו להגיע לנחם, כולם שבורים, המומים ומרוסקים. כולם אהבו אותו, בעיקר החברים מהעבודה. אחי עבד בחברה גדולה ומשפחתית, כולם שם כמו אחים, כתף לכתף. הם ישבו בעזרת הגברים, ואז ניגשו אלי, דבר פלא כשלעצמו. למה דווקא אלי? יש לי אחים ואבא שנמצאים בעזרת הגברים. הם בעצמם לא ידעו למה, אבל אני הייתי הכתובת. הם קראו לי וסיפרו שהם חשבו רבות איך להנציח את אחי, והדבר שהיה נראה להם הכי הולם היה--- ספר תורה. בום. בינגו. כמו זרם חשמל שעבר לי בראש. איך הם חשבו בדיוק מה שחשבתי אני?!

שאלתי אותם איך מקדמים דבר כזה, והם אמרו לי שהעלות של ספר תורה, כולל הכל, נאמדת בהמון-המון כסף. הם אמרו שכל אחד מהם יתרום סכום, אבל עדיין יש פער עצום בין כמה שהם יאספו לסכום המציאותי הנדרש. הם הציעו להתרים כל מי שמגיע לנחם, טענו שעכשיו, בשבעה, הלב פתוח והכל טרי, ובטבע האדם – קל יותר לגייס את הסכום עכשיו מאשר אחר כך. לכן היום זה הזמן להתחיל. הם מוכנים לעשות זאת, רק שאתן אישור. מיד קפצתי. "אין מצב", הודעתי חד משמעית, "אנחנו לא הולכים לבקש צדקות ונדבות מאף אחד. אני בטוחה ומכירה את אחי, שגם הוא לא היה מוכן שזה יקרה". אמרתי להם שיתנו לי לנסות לגייס את הכסף. סיכמתי איתם שאתן להם תשובה עד יום האזכרה.

סיפרתי את הרעיון לאבי. הוא טען שאין לו הרבה אפשרויות, וגם מה שיש לו – הוא מעדיף לתת ליתומים ולאלמנה, כי אין לדעת מה ילד יום, והם קודמים. גם אני חשבתי כך. שאר אחי, כל אחד מהם היה בפרק אחר בחיים, ולא היה באפשרותם לעזור בסכום משמעותי שיתאים לפער שעלינו להשלים. באותה תקופה סיימתי לימודים ותכננתי לעשות הסבה בחיי המקצועיים, ולכן גם התפטרתי לטובת הקמת עסק פרטי. בחישוב מהיר הבנתי שלא אוכל להתפנות לעסק בתקופה הקרובה, כי אמא תצטרך אותי, ואני אצטרך להיות זמינה עבורה, מה שלא יתאפשר לי אם אקים עכשיו עסק, שזה הרבה כאב ראש והתעסקות לאורך כל היום. היות שלא תהיה לי הכנסה קבועה ויציבה בזמן הקרוב, גם לי אין איך להתחייב. ניסיתי לחשוב עם עצמי איך בכל זאת אני מגייסת את החלק הארי. חשבתי אולי לקחת הלוואה מהבנק, או מקרנות שונות. בדקתי, אבל כל אחד מהם השיב בשלילה כאשר שמעו שאין לי כעת עבודה עם תלוש, הכנסה מסודרת.

פכרתי אצבעות בייאוש. אני ממש רוצה את ספר התורה. יודעת שזה מה שישמח את הורי, וודאי את אחי, ואין לי איך למצוא את דג הזהב שימציא לי מטבעות. עוד יום חלף, ועוד אחד, וכמו ציפור קטנה שהולכת וגדלה מנקרת לי בראש כל דקה, מאין יבוא הכסף?

הגיע כבר היום המדובר, יום האזכרה. כולם התארגנו לסעודה בערב, ואני הייתי עסוקה רק במחשבות על ספר התורה ועל הכסף הדרוש. רציתי כל כך, אבל התחלתי להתייאש. אין לזה סיכוי.

בשעת צהריים, הטלפון שלי צלצל, מספר לא מוכר. הגיוני, בתקופה שבה יש הרבה שמנחמים דרך הטלפון. אני עונה. ומי על הקו?!

אראלה ממפעל הפיס. לא פחות ולא יותר.

היא מבשרת לי שזכיתי בסכום של 125,000 ₪. התגובה הראשונית, האוטומטית שלי, היתה צעקה: "יש לנו ספר תורה!". אף אחד לא הבין מה קורה, ואני התחלתי לרעוד בכל הגוף. לא הצלחתי לדבר בצורה ברורה, הייתי מבולבלת. רק לאחר שנרגעתי קמעא, הצלחתי להסביר לכולם מה התרחש כאן. זכיתי בפיס, ממש כמו שאומרים... אמנם אני לא מקבלת את הסכום הזה במלואו, כי יורדים ממנו מיסים, כך שהסכום פוחת משמעותית, והוא לא יכסה את כל העלות של ספר התורה. עדיין נשאר סכום הגון, אבל כזה שהגיוני לחלק בין כל האחים והחברים הקרובים של אחי. והעיקר, יש לי תשובה לתת להם היום בערב.

מאז אותה שיחת טלפון, התעוררו בי בחוזקה נקיפות מצפון על המילים שפלטתי רק שבוע קודם, בזמן פטירתו של אחי. ביקשתי סליחה מבורא עולם, קראתי שוב ושוב: יש אלוקים. ולא רק באותו יום או בזה שאחריו, אלא הלאה והלאה, לאורך השנה.

כי לאורך כל השנה שלאחר מכן ראיתי דברים לא הגיוניים שקרו, כל הבירוקרטיות סביב כתיבת הספר שהסתדרו בקלות פתאומית; אינסוף פעמים שראיתי בהן את היד המכוונת. ראיתי אותה, את יד ה', גם בכיוון שונה: באותם ימים היה לי ייסורי נפש על כך שלא למדתי עזרה ראשונה. אם רק היו לי הכלים, הייתי יכולה להציל את אחי, וכל הסיפור הזה היה נמנע, כך חשבתי. אבל אלוקים זימן לי את האפשרות לראות שוב שיש חשבונות שמיים, ואנחנו לא יודעים אותם: באותם ימים נפטר לבית עולמו ידוען ישראלי, בדיוק באותו אופן כמו אחי. אצלו, דווקא היה מי שיעשה עליו החייאה באופן מידי – היה לצידו מגיש עזרה ראשונה. אבל למרות הכל, הוא נפטר בבית החולים. בשבילי הסיפור הזה היה פשוט תזכורת מי מנהל את העולם, משמיים הראו לי שאם זה מה שה' רצה - זה היה קורה כך או כך, ואין מקום לייסורי נפש על מה שלא קשור אלינו כלל. כל התהליך הזה פתח לי דלתות נוספות, עומקים של אמונה, כוח עצום שכל יהודי צריך כדי לשרוד, כדי לחיות.

את ספר התורה זכינו להכניס שנה אחרי פטירתו של אחי, ברב פאר והדר.

ואני – זכיתי לקשר ישיר עם הקב"ה. זו זכות עצומה להיות השליחה שדרכה מגיע הכסף לספר התורה, ואין שיור רק התורה הזו. הקב"ה בעצמו בא לנחם אותי. מאז אני רואה רק את חסדי ה' יתברך. אם יש שאלות – אני יודעת להפנות אותן לרבנים, ויודעת שגם אם יש דברים שלא מניחים את הדעת, לא הכל אני צריכה לדעת. יש דברים שנשארים לאחרי 120 שנה. בעיקר אני מבינה שיש הרבה דברים שאני לא מבינה.

גם אם אני לא זוכה בפיס...