חוק לישראל - פרשת מצורע, יום שני

תורה

(ז) וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: וְיַדִי עַל דְמִדַכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵהּ וִישַׁלַח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא:
(ח) וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים: וִיצַבַּע דְמִדַכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁכְּנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין:
(ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר: וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יָת רֵישֵׁהּ וְיָת דִקְנֵהּ וְיָת גְבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יְגַלָח וִיצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וְיִדְכֵּי:
(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן: וּבְיוֹמָא תְמִינָאָה יִסַב תְּרֵין אִמְרִין שַׁלְמִין וְאִמַרְתָּא חֲדָא בַּת שַׁתָּא שְׁלֶמְתָּא וּתְלָתָא עֶסְרוֹנִין סֻלְתָּא מִנְחָתָא דְפִילָא בִמְשַׁח וְלֻגָא חַד דְמִשְׁחָא:

נביאים מלכים ב פרק ז

(ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ: וַאֲמָרוּ גְּבַר לְחַבְרֵיהּ לָא כָּשַׁר מַה דַּאֲנַחְנָא עַבְדִּין יוֹמָא הָדֵין יוֹם בְּשׁוֹרָא הוּא וְאִלּוּ אֲנַחְנָא שַׁתְקִין וּמוֹרְכִין עַד נֵהוֹר צַפְרָא וִיעַרְעִינָנָא חוֹבָא וּכְעַן אֲתוֹ וְנִתְמְטֵי וְנֶהֱוֵי בֵּית מַלְכָּא:
(י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה: וַאֲתוֹ וּקְרוֹ לְנָטְרֵי תְּרַע קַרְתָּא וְחַוִּיאוּ לְהוֹן לְמֵימָר אֲתֵינָא לְמַשְׁרִית אֲרָם וְהָא לַיִת תַמָּן גְּבַר וְקַל אֱנַשׁ אֶלָּהֵן סוּסָוָן אֲסִירִין וַחֲמָרִין אֲסִירִין וּמַשְׁכְּנִין כְּמָא דְּאִינּוּן:
(יא) וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה: וּקְרָא נָטְרֵי תַרְעָא וְחַוִּיאוּ בֵּיִת מַלְכָּא לְגוֹ:
(יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה (בהשדה) בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא: וְקָם מַלְכָּא בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לְעַבְדוֹהִי אֲחוּי כְּעַן לְכוֹן יַת דַעֲבַדוּ לָנָא אֱנַשׁ אֲרָם יָדְעִין אֲרֵי כְפֵנִין אֲנַחְנָא וּנְפָקוּ מִן מַשְׁרִיתָא לְאִטַּמָּרָא בְּחַקְלָא לְמֵימָר אִם יִפְּקוּן מִקַּרְתָּא וְנֵיחוֹדּוּנוּן כַּד חַיִּין וּלְקַרְתָּא נֵיעוֹל:

כתובים משלי פרק כד

(ל) עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב: עַל חַקְלֵי דְגַבְרָא עַטְלָא עֲבַרֵית וְעַל כַּרְמֵי דְבַר נָשָׁא חֲסַר רַעֲיָנָא:
(לא) וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה: וְהָא סְלֵיק כֻּלֵיהּ יַעֲרֵי וְכַסִיו אַפּוֹי חוּרְלֵי וְסַיְגָא דְכֵיפוֹי אִתְעֲקַר:
(לב) וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי אָשִׁית לִבִּי רָאִיתִי לָקַחְתִּי מוּסָר: וַחֲזֵית אֲנָא וְשָּׂמֵית לִבִּי וַחֲמֵית וְקַבְּלֵית מַרְדּוּתָא:
(לג) מְעַט שֵׁנוֹת מְעַט תְּנוּמוֹת מְעַט חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב: קַלֵיל תְּנוּם קַלֵיל תִּדְמוֹךְ קַלֵיל תְּשִּׂים יְדָיךְ עַל חַדְיָךְ וְתִדְמוּךְ:

משנה עירובין פרק ד

א. מִי שֶׁהוֹצִאוּהוּ גוֹיִם אוֹ רוּחַ רָעָה, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. הֶחֱזִירוּהוּ, כְּאִילּוּ לֹא יָצָא. הוֹלִיכוּהוּ לְעִיר אַחֶרֶת. נְתָנוּהוּ בַדִּיר אוֹ בַסַהַר, רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמְרִים, מְהַלֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ מִפְּרַנְדִּיסִין וְהִפְלִיגָה סְפִינָתָם בַּיָם. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִלְּכוּ אֶת כֻּלָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא לֹא זָזוּ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, שֶׁרָצוּ לְהַחֲמִיר עַל עַצְמָן:

ברטנורה  (א) מי שהוציאוהו גוים. לאנסו חוץ לתחום: או רוח רעה. שנכנס בו שד ונטרפה דעתו ויצא חוץ לתחום, וחזר ונשתפה והרי הוא חוץ לתחום: החזירוהו לתוך התחום כאילו לא יצא. והרי כל העיר לו כארבע אמות כאשר בתחלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. ודוקא כשהוציאוהו והחזירוהו בעל כרחו. אבל יצא לדעתו אע''פ שהחזירוהו בעל כרחו, או הוציאוהו בעל כרחו וחזחר לדעתו, אין לו אלא ארבע אמות: הוליכוהו לעיר אחרת. והרי היא מוקפת מחיצות. או שנתנוהו בדיר או בסהר שהן מוקפין והקיפן גדול: מהלך את כולה. דהואיל ומוקפת מחיצות הרי היא כארבע אמות: רבי יהושע ורבי עקיבא אומרים אין לו אלא ארבע אמות. דכיון דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, לא מהני ליה מחיצות. ורבותי פירשו, משום דגזרי דיר וסהר אטו בקעה שאין לה מחיצות, ובבקעה כולי עלמא מודו דאין לו אלא ארבע אמות: מפרנדיסין. שם מקום: והפליגה. כשהיא מתרחקת משפת הים ונכנסת באמצעו קרי הפלגה לשון פלגי מים (תהלים א): הלכו את כולה. היו מהלכין בכל הספינה, ואף על פי שהספינה הלכה בשבת ויצאה חוץ לתחום, הוי כמי שיצא חוץ לתחום וניתן בדיר או בסהר, שהספינה מוקפות מחיצות: שרצו להחמיר על עצמן. דלדידהו נמי דגזרי דיר וסהר אטו בקעה, בספינה כל זמן שהיא מהלכת היה מותר להלך את כולה. ועוד, שהרי שבתו באויר מחיצות מבעוד יום. אלא שרצו להחמיר. והלכה כרבן גמליאל וכרבי אלעזר בן עזריה:

ב. פַעַם אַחַת לֹא נִכְנְסוּ לַנָּמָל עַד שֶׁחָשֵׁכָה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, מָה אָנוּ לֵירֵד. אָמַר לָהֶן מֻתָּרִים אַתֶּם, שֶׁכְּבָר הָיִיתִי מִסְתַּכֵּל, וְהָיִינוּ בְתוֹךְ הַתְּחוּם עַד שֶׁלֹּא חָשֵׁכָה:

ברטנורה  (ב) לנמל. מקום שהספינות חונות כשיוצאות מן הים אל שפתו: מה אנו לירד. מן הספינה לתוך העיר, כלום באנו מחוץ לתחום משחשיכה. והאי נמל לאו מוקף מחיצות הוה, דאי הוה מוקף מחיצות, הא קאמר רבן גמליאל לעיל בנתנוהו בדיר או בסהר דמהלך את כולה: שכבר הייתי מסתכל. בשפופרת של קנה חלול שהיתה מתוקנת למדת צפיית אלפים אמה:

ג. מִי שֶׁיָצָא בִרְשׁוּת וְאָמְרוּ לוֹ, כְּבָר נַעֲשָה מַעֲשֶׂה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. אִם הָיָה בְתוֹךְ הַתְּחוּם, כִאִלּוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיוֹצְאִים לְהַצִיל, חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן:

ברטנורה  (ג) מי שיצא ברשות. כגון לעדות החודש או להציל מן הנכרים או מן הנהר: כבר נעשה מעשה. ואינך צריך לילך: יש לו אלפים אמה לכל רוח. ממקום שנאמר לו: כאלו לא יצא. הכי קאמר, אם היו אותן אלפים אמה הנתונות לו לכל רוח ממקום שנאמר לו נכנסות לתוך אלפים של תחום ביתו, כאילו לא יצא מתחומו דמי, והולך עד ביתו והרי הוא כבתחילה: שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. הכי קאמר, שכן מצינו קולא אחרת בכל היוצאין להציל מן הנכרים ומן המפולת שמפני שיצאו ברשות התירו להם לחזור בכלי זיינן למקומם ולא הצריכום להניח כלי זיינם, הכי נמי קילו [לזה שיצא] ברשות, להיות כאילו לא יצא:

ד. מִי שֶׁיָשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, (הוֹאִיל) וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן:

ברטנורה  (ד) מי שישב בדרך. לנוח, ולא היה יודע שהיה בתחום העיר, וחשכה לו שם, וכשעמד ראה שהוא סמוך לעיר ובתחומה: לא יכנס. לעיר להיות כאנשי העיר. אלא ממקום שחשכה לו ימדוד אלפים אמה ועד מקום שיכלו ילך בעיר ותו לא: רבי יהודה אומר יכנס. וילך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה כבני העיר. והלכה כר' יהודה: בלא מתכוין. שלא ידע כשחשיכה לו שהוא בתחום העיר ולא נתכוין להיות שביתתו בעיר אלא במקומו:

ה. מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחָשֵׁכָה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְהוּא בְאֶמְצָעָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בָּרַר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ:

ברטנורה  (ה) יש לו אלפים אמה לכל רוח. דסבר ר' יוחנן בן נורי, חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים קונים שביתה במקומן ויש להם אלפים אמה לכל רוח. והישן שאין לו דעת בשעה שקונה שביתה דינו כחפצי הפקר ויש לו אלפים אמה לכל רוח. ורבנן סברי חפצי הפקר אין קונין שביתה במקומן, אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך, הכי נמי הישן אינו קונה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות בלבד. והלכה כרבי יוחנן בן נורי שהישן קונה שביתה במקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח. אבל בנכסי הפקר הלכה כחכמים שהן כרגלי כל אדם ואין קונין שביתה במקומן אלא הזוכה בהן מוליכן למקום שהוא יכול לילך: וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות. הואיל ובשעה שקדש היום היה ישן לא קנה שביתה ואין לו אלא ארבע אמות שזכתה לו תורה דכתיב (שמות טז) שבו איש תחתיו, וקומתו של אדם בינוני שלש אמות ואמה אחת לפשוט ידיו ורגליו: רבי אליעזר אומר והוא באמצען. חכמים סברי, יהבינן ליה ארבע אמות לכל רוח. ורבי אליעזר סבר, כי יהבינן ליה ארבע אמות היינו שתי אמות לכל צדיו: לאיזה רוח שירצה. יטול ארבע אמות, ואחר שבירר צד אחד אין יכול לחזור ולברור צד אחר:

ו. הָיוּ שְׁנַיִם, מִקְצָת אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה בְּתוֹךְ אַמּוֹתָיו שֶׁל זֶה, מְבִיאִין וְאוֹכְלִין בָּאֶמְצַע, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא זֶה מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ. הָיוּ שְׁלשָׁה, וְהָאֶמְצָעִי מֻבְלָע בֵּינֵיהֶן, הוּא מֻתָּר עִמָּהֶן וְהֵן מֻתָּרִין עִמּוֹ, וּשְׁנַיִם הַחִיצוֹנִים אֲסוּרִין זֶה עִם זֶה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה, לְשָׁלשׁ חֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, עֵרְבוּ שְׁתֵּיהֶן עִם הָאֶמְצָעִית, הִיא מֻתֶּרֶת עִמָּהֶן וְהֵן מֻּתָּרוֹת עִמָּה, וּשְׁתַּיִם הַחִיצוֹנוֹת אֲסוּרוֹת זוֹ עִם זוֹ:

ברטנורה  (ו) היו שנים. עומדים רחוק זה מזה שש אמות, דמובלעין שתי אמות של כל אחד לתוך של חבירו, מביאין ואוכלין בתוך שתי אמות, ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפציו: והאמצעי מובלע ביניהם. שתי אמותיו בתוך של זה ושתי אמותיו בתוך של זה. הוא מותר עם כל אחד, פונה לכאן ומשתמש עם זה, ופונה לכאן ומשתמש עם זה: לשלש חצירות. והם זו אצל זו: פתוחות לרשות הרבים. דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו דהשתא אינן אוסרות זו על זו: ערבו שתיהן עם האמצעית היא מותרת עמהן וכו'. ורבנן אפליגו עליה דרבי שמעון בהא ואמרי כולן אסורות זו בזו, והשתא קאמר להו רבי שמעון והלא זה הדבר שהיו שלשה והאמצעי מובלע בינתיים ואתם מודים שהוא מותר עמהן והם מותרים עמו דומה לשלש חצרות, ואמאי קמפלגיתו עלי בשלש חצרות. ואמרי ליה רבנן, התם בשלש חצרות מתוך שמרובין הן, שתים החיצונות האסורות זו בזו יבואו להוציא מזו לזו, והאמצעית לא יהבה אדעתה ולא מדכרא להו, דאמרי שמא אחד מדיורי האמצעית שמותר בזו ובזו הוא שמוציא. אבל הכא בשלשה אנשים אי אתי חד משני החיצונים לאפוקי לתוך שתי אמות של החיצון האחר, האמצעי יהיב אדעתיה ומדכר ליה. והלכה כרבי שמעון בשלש חצרות ששתי החיצונות בלבד אסורות זו עם זו:

ז. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְחָשְׁכָה לוֹ, וְהָיָה מַכִּיר אִילָן אוֹ גָדֵר, וְאָמַר שְׁבִיתָתִי תַּחְתָּיו, לֹא אָמַר כְּלוּם. שְׁבִיתָתִי בְעִקָּרוֹ, מְהַלֵּךְ מִמְּקוֹם רַגְלָיו וְעַד עִקָּרוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּמֵעִקָּרוֹ וְעַד בֵּיתוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה. נִמְצָא מְהַלֵּךְ מִשֶּׁחָשֵׁכָה אַרְבַּעַת אֲלָפִים אַמָּה:

ברטנורה  (ז) והיה מכיר אילן או גדר. שיכול להגיע שם קודם שתחשך אלא שהוא עיף ורוצה לנוח במקומו: לא אמר כלום. הואיל ולא פירש איזה ארבע אמות בחר לו מתחתיו של אילן, לאו שביתה היא ואין לו אלא ארבע אמות במקום שהוא שם, שהרי לא קנה שביתה במקומו כיון שעקר דעתו מלשבות כאן ותחת האילן נמי לא קנה שביתה. והני מילי, כשיש תחתיו של אילן שמונה אמות או יותר דאיכא למימר דהאי גיסא בחר או דהאי גיסא בחר ולא הוי סיום. אבל שבע אמות על כרחך מקצת ביתו ניכר באמה אמצעית דאי אפשר שלא בררה, דאי באמצע האילן בירר לו ארבע אמות הרי היא מהן, ואי מהאי גיסא או מהאי גיסא הרי היא מהן, הלכך קנה שם [שביתה]: אמר שביתתי בעיקרו. הואיל וסיים מקומו, אותה שביתה קונה לו אלפים לצד רגליו ואלפים לצד ביתו:

ח. אִם אֵינוֹ מַכִּיר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָקִי בַהֲלָכָה, וְאָמַר, שְׁבִיתָתִי בִמְקוֹמִי, זָכָה לוֹ מְקוֹמוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. עֲגֻלּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְרֻבָּעוֹת, כְּטַבְלָא מְרֻבַּעַת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִשְׂכָּר לַזָּוִיוֹת:

ברטנורה  (ח) ואם אינו מכיר. אילן או גדר: או שאינו בקי בהלכה. ואינו יודע שיועיל לו כשיאמר שביתתי במקום פלוני. ואמר שביתתי במקומי. זכה לו מקומו: עגולות. דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה של תחום שבת כתיב (במדבר לה) [זה יהיה לכם מגרשי הערים], לזה אתה נותן פאות דהיינו זויות, ואי אתה ותן פאות לשובתי שבת. ורבנן דבעו מרובעות דרשי זה לרבוי, כזה יהיו כל שובתי שבת, והלכה כחכמים: כטבלא מרובעת. כתב הרמב''ם, לפי שאי אפשר לעשות מרובע מצומצם בכיוון, תנא כטבלא מרובעת. כלומר כדרך שבני אדם רגילים לרבע אע''פ שאינו מרובע בצמצום: נשכר את הזויות. ארבע הפאות שבאלכסונו של מרובע העודפות על העגול שבתוכו:

ט. וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו:

ברטנורה  (ט) זהו שאמרו. כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת. דהשתא עני הוא. לו התירו חכמים לערב ברגליו. דסבירא ליה לרבי מאיר עיקר עירוב בפת, וקולא היא דאקילו גבי עני או מי שבא בדרך ואין עמו פת, לערב ברגליו. ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל, וקולא היא דאקילו לעשיר שאינו יכול לילך ברגליו, לשלוח עירובו על ידי שליח. והלכה כרבי יהודה. ובין רבי מאיר ובין רבי יהודה שוים הם שהאומר שביתתי במקום פלוני, אינו קונה שביתה באותו מקום שאמר, אלא אם כן הוא עני או בא בדרך שאין עמו פת. אבל עשיר צריך שישלח פת במקום שביתתו. והאומר שביתתי במקום פלוני אינו קונה שם שביתה אלא אם כן יש שהות ביום שהיה יכול לרוץ ולהגיע שם קודם שתחשך. ואם אין כל כך שהות ביום בשעה שאומר שביתתי במקום פלוני, לא קנה שם שביתה:

י. מִי שֶׁיָּצָא לֵילֵךְ בְּעִיר שֶׁמְּעָרְבִין בָּהּ וְהֶחֱזִירוֹ חֲבֵרוֹ, הוּא מֻתָּר לֵילֵךְ וְכָל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לְעָרֵב וְלֹא עֵרֵב, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל:

ברטנורה  (י) מי שיצא. מעירו ששלחוהו אנשי עירו להוליך להם עירוב כדי שיוכלו לילך מחר לעיר שמערבין לה שהיא סמוכה להם שני תחומי שבת ויכולין לילך מזו לזו על ידי עירוב: והחזירו חבירו. דאמר ליה עת חמה היא עת צנה היא: הוא מותר לילך. למחר לאותה עיר אחרת, שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה לסוף אלפים אמה רחוק מן העיר, הוי כעני שאומר שביתתי במקום פלוני וקנה לשם שביתה: וכל בני עירו אסורין. שלא החזיקו בדרך ואין להם אלא אלפים אמה לכל רוח מעירם: רבי מאיר. מספקא ליה, אי עני הוא הואיל ויצא מביתו והחזיק בדרך, או דילמא כיון שהיה יכול לערב בפת ולא עירב לאו עני הוא, הלכך הרי זה חמר גמל, שאין לו אלפים אמה לכל רוח מעירו שמא שביתתו במקום שהיה הולך להוליך שם העירוב בסוף אלפים מעירו, ולסוף האלפים מעירו נמי לא קנה אלפים לצד עיר האחרת שמא לא קנה שביתה אלא בביתו. והלכה כרבי יהודה:

יא. מִי שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שָׁלשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין:

ברטנורה  (יא) אפילו אמה אחת לא יכנס. ואין לו אלא ארבע אמות מכאן וארבעח אמות מכאן ואע''פ שמובלעות אלו ארבע אמות בתוך תחום העיר, לא ארינן כיון דעל על, דסבירא ליה הבלעת תחומים לאו מלתא היא: שתים יכנס. רבי אליעזר לטעמיה דאמר והוא באמצען, שבסוף האלפים יש לו ארבע אמות שתים מצד זה בתוך התחום ושתים מצד זה לסוף התחום, הלכך אם הוא עומד באמה השניה, יכנס, דהבלעת תחומין מלתא היא. ואין הלכה כרבי אליעזר: מי שהחשיך. שהיה בא מן הדרך וחשכה לו: חוץ לתחום לא יכנס. דבמקומו לא קנה שביתה שהרי גילה דעתו שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו, ובעיר לא קנה שביתה שיש בינו ובין העיר יותר מאלפים אמה, הלכך אין לו אלא ארבע אמות כדין מי שיצא חוץ לתחום: עד חמש עשרה אמה. לאו דוקא דהוא הדין פחות או יותר מעט. ואית דמפרשי חמש עשרה דוקא, ולא ידעתי לישבו יפה: המשוחות. מודדי התחומים לעיירות ועושין סימן לסוף התחום. אין ממצין את המדות לעשות הסימן בסוף אלפים ממש, אלא כונסין אותן לתוך אלפים: מפני הטועין. שאין מכירין הסימן ופעמים שיוצאין להלן ממנו וחוזרין ולאו אדעתייהו, ומשום הכי רגילין תמיד לכנוס בתוך אלפים, ונמצא שאלו חמש עשרה אמות בתוך התחום הן, וכיון שהיה זה אנוס שרינן ליה ליכנס ולא מחמירנן ליה כי היכי דמחמירן למי שיצא חוץ לתחום, דהתם הוה ליה ליזהר ולתת בדעתו שלא יצא. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא עירובין דף נ''ב ע''ב

אָמַר רִבִּי חֲנִינָא רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם לֹא יִכָּנֵס דִּכְתִיב (ישעי' נח) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ. רַגְלְךָ כְּתִיב. וְהָתַּנְיָא רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם יִכָּנֵס. הָא מָנִי אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא אֲחֵרִים אוֹמְרִים לְמָקוֹם שֶׁרוּבּוֹ הוּא נִזְרָק. אִיכָּא דַאֲמָרֵי אָמַר רִבִּי חֲנִינָא רַגְלוֹ אַחַת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְרַגְלוֹ אַחַת חוּץ לַתְּחוּם יִכָּנֵס. דִּכְתִיב אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ רַגְלֶיךָ קָרֵינָן. וְהָתַּנְיָא לֹא יִכָּנֵס. הוּא דְאָמַר כַּאֲחֵרִים. דְּתַנְיָא לְמָקוֹם שֶׁרוּבּוֹ הוּא נִזְרָק. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שְׁתַּיִם יִכָּנֵס שָׁלשׁ לֹא יִכָּנֵס. וְהָתַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַחַת יִכָּנֵס שְׁתַּיִם לֹא יִכָּנֵס. לָא קַשְׁיָא הָא דְעָקַר חַדָא וְקָם אֲתַרְתֵּי הָא דְעָקַר תַּרְתֵּי וְקָם אַתְּלָת. וְהָתַּנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אֲפִילוּ אַמָּה אַחַת לֹא יִכָּנֵס. כִּי תַנְיָא הַהִיא לְמוֹדֵד. דִּתְנַן וּלְמוֹדֵד שֶׁאָמְרוּ נוֹתְנִין לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה אֲפִילוּ סוֹף מִדָּתוֹ כָּלָה בַּמְּעָרָה:

רש''י  למקום שרובו הוא נזרק. ורובו בתוך התחום הוא נזרק כלו' בתר רובו שדינן ליה וכיון דלא הויא אלא רגלו אחת חוץ לתחום עדיין רובו בתוך התחום הלכך יכנוס: הוא דאמר. רבי חנינא: מתניתין דעקר חדא. שיצא מן הא' ועומד בשניה וה''ק אם בשתים עומד יכנס וברייתא דקתני שתים לא יכנס שיצא מן השתים: למודד. שחשכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינוניות אולי יכנס לתחום העיר וכלו אלפים שלו: אמה אחת. חוץ לתחום: לא יכנס. שאפי' האלפים מוליכים אותו לתוכו אינו מותר לצאת מאלפי' כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אפי' סוף מדתו כלה במערה לא יהלך להלן מאלפים דכיון שמדד אלפים לבד ממקום שביתתו שהן ד' אינו יכול לעבור חוץ לאלפים:

זוהר מצורע דף נ''ג ע''ב

פָּתַח רִבִּי יְהוּדָה בְּמִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא וְאָמַר (משלי ג') עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר. עֵץ חַיִּים דָּא אוֹרַיְיתָא דְאִיהִי אִילָנָא עִלָּאָה רַבָּא וְתַקִּיף תּוֹרָה אֲמָאי אִקְרֵי תוֹרָה. בְּגִין דְּאוֹרֵי וְגַלִּי בְּמָה דַהֲוָה סָתִים דְּלָא אִתְיְידָע. חַיִּים דְּכָל חַיִּים דִּלְעֵילָא בָּהּ אִתְכְּלִילוּ וּמִינָהּ נַפְקִין לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ לְאִינוּן דְּאַחֲדִין בָּהּ דְּמָאן דְּאָחִיד בְּאוֹרַיְיתָא אָחִיד בְּכֹלָּא אָחִיד לְעֵילָא וְתַתָּא וְתוֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר מָאן תּוֹמְכֶיהָ אִלֵּין אִינוּן דְּמַטִּילִין מְלָאי לְכִיסָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּמָה דְאוּקְמוּהוּ. וְתוֹמְכֶיהָ זָכֵי לִנְבִיאֵי מְהֵימְנֵי דְיִפְקוּן מִנֵּיהּ. מְאֻשָּׁר אַל תִּקְרֵי מְאֻשָּׁר אֶלָּא מֵרֹאשׁוֹ אִינוּן תָּמְכִין לְאוֹרַיְיתָא מֵרֹאשׁוֹ וְעַד סוֹפוֹ. מֵרֹאשׁוֹ דָא רֵישָׁא דְכֹלָּא דְאִקְרֵי רֹאשׁ דִּכְתִיב (שם ח') מֵעוֹלָם נָסַכְתִּי מֵרֹאשׁ. וְרֹאשׁ דָּא חָכְמָה דְאִיהִי רֵישָׁא לְכָל גּוּפָא וְגוּפָא אִתְפְּשַׁט בֵּיהּ עַד סִיּוּמָא דְשִׁית סִטְרִין וְתוֹמְכֶיהָ כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שיר ה') שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ. דְּאִינוּן דְּמַטִּילִין מְלָאי לְכִיסָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אִינוּן תַּמְכִין לְאוֹרַיְתָא מֵרֵישָׁא עַד סִיּוּמָא דְגוּפָא וְכָל מְהֵימְנוּתָא בֵיהּ תַּלְיָיא וְאִתְמָךְ וְזָכֵי לְבְנִין דְּיִתְחֲזוּן לִנְבִיאֵי מְהֵימְנֵי:

תרגום הזוהר
פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. וְאָמַר, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתוֹמְכֶיהָ מְאוּשָׁר. עֵץ חַיִּים, זוֹ הִיא הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא אִילָן עֶלְיוֹן גָּדוֹל וְחָזָק. תּוֹרָה לָמָּה נִקְרֵאת תּוֹרָה. הוּא מִשּׁוּם שֶׁהִיא מוֹרָה וּמְגַלָּה מַה שֶּׁהָיָה סָתוּם וְלֹא נוֹדָע. חַיִּים, הִיא נִקְרֵאת, מִשּׁוּם שֶׁכָּל חַיִּים הָעֶלְיוֹנִים נִכְלָלִים בָּהּ, וּמִמֶּנָּהּ יוֹצְאִים. לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, לָאֵלּוּ שֶׁהֵם אֲחוּזִים בָּהּ, שֶׁמִּי שֶׁאוֹחֵז בַּתּוֹרָה אָחוּז בַּכֹּל, אָחוּז לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. וְתוֹמְכֶיהָ מְאוּשָׁר, מִי הֵם תּוֹמְכֶיהָ. הֵם אֵלּוּ הַמַּטִּילִים מְלָאי, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִים כֶּסֶף לִסְחוֹרָה, לְכִיסָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיִּסְחֲרוּ עִם הַכֶּסֶף, וְיִהְיוּ שֻׁתָּפִים בָּרֶוַח. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמִידוּהוּ. וְתוֹמְכֶיהָ, הַיְנוּ שֶׁזּוֹכִים שֶׁיֵּצְאוּ מֵהֶם בָּנִים הָרְאוּיִם לִהְיוֹת נְבִיאִים נֶאֱמָנִים. מְאוּשָׁר, אַל תִּקְרָא מְאוּשָׁר, אֶלָּא מֵרֹאשׁוֹ, שֶׁהוּא אוֹתִיּוֹת מְאוּשָׁר, שֶׁנֵּצַח וָהוֹד תּוֹמְכִים בַּתּוֹרָה, מֵרֹאשׁוֹ עַד סוֹפוֹ. מֵרֹאשׁוֹ, זֶה הוּא רֹאשׁ הַכֹּל שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ, שֶׁכָּתוּב, מֵעוֹלָם נָסַכְתִּי מֵרֹאשׁ. וְרֹאשׁ זֶה הוּא חָכְמָה, שֶׁהוּא רֹאשׁ לְכָל הַגּוּף, וְהַגּוּף מִתְפַּשֵּׁט בּוֹ עַד סִיּוּם שֵׁשֶׁת הַקְּצָווֹת, וְתוֹמְכֶיהָ, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, כִּי אֵלּוּ הַמַּטִּילִים מְלָאי לְכִיסָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֵם תּוֹמְכִים בַּתּוֹרָה מֵרֹאשׁ עַד סִיּוּם הַגּוּף, וְכָל הָאֱמוּנָה, תְּלוּיָה בּוֹ. וְנִתְמָךְ וְזוֹכֶה לְבָנִים הָרְאוּיִים לִנְבִיאֵי אֱמֶת.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ד

א. כָּל הַזְּבָחִים צָרִיךְ הָעוֹבֵר שֶׁתִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם הַזֶּבַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו בִּשְׁעַת זְבִיחָה וּבִשְׁעַת קַבָּלַת הַדַּם ובִשְׁעַת הוֹלָכַת הַדַּם וּבִשְׁעַת זְרִיקָתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו שֶׁתִּהְיֶה זְבִיחָה עִם שְׁאַר אַרְבַּע הָעֲבוֹדוֹת לְשֵׁם שְׁלָמָיו וְכֵן שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְאִם שָׁחַט וְעָבַד שְׁאָר עֲבוֹדוֹת סְתָם וְלֹא חָשַׁב כְּלָל בְּעוֹלָה וּבִשְׁלָמִים הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִים וְעָלוּ לַבְּעָלִים: ב. וְצָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הָעוֹלָה לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְבָרִים, לְשֵׁם הַזֶּבַח. וּלְשֵׁם הַזּוֹבֵחַ. וְשֶׁהַזֶּבַח לְהַשֵּׁם בָּרוּךְ הוּא. וְשֶׁיַּקְטִירוּ לְאִישִׁים וְשֶׁהַקְטָרָתוֹ לְרֵיחַ בִּלְבָד. וְשֶׁרֵיחַ זֶה נַחַת רוּחַ לִפְנֵי הַשֵּׁם. וְאִם שָׁחַט סְתָם כָּשֵׁר כְּמוֹ שֶׁבִּיאַרְנוּ. וְהַשּׁוֹחֵט חַטָּאת וְאָשָׁם. צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ לְשֵׁם אוֹתוֹ הַחֵטְא שֶׁבָּא עָלָיו:

מוסר
משערי תשובה לרבינו יונה דף ד' ע''א

מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה הַצַעַר בְּמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שׁוּבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם בְּצוֹם וּבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַלֵּב וְהָעֵינַיִם שְׁנֵי סַרְסוּרֵי הַחֵטְא. וְכֵן כָּתוּב (במדבר טו) וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם. לָכֵן בְּזֹאת יְכוּפַּר עֲוֹן הַסַּרְסוּרִים בְּמִדַּת תְּשׁובָתָם כְּנֶגֶד מִדַּת מְשׁוּבָתָם כִּי יִתְכַּפֵּר עֲוֹן לְבַב הַחַטָּאִים בִּמְרִירוּתוֹ וְאַנְחָתוֹ. וּבְשֶׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שׁוֹבְרִים אוֹתוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף. וְנֶאֱמַר (תהלים נ. א) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. וְהַמָּשָׁל עַל זֶה מִן הַכֵּלִים הַטְּמֵאִים אֲשֶׁר הֵן נִשְׁבָּרִין מִטּוּמְאָתָם טָהֲרוּ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא נא) תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ. וַעֲוֹן הָעֵינַיִם יְכֻפַּר בַּדְּמָעוֹת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ. לֹא אָמַר עַל לֹא שָׁמַרְתִּי תוֹרָתֶךָ. אֲבָל אָמַר לֹא שָׁמְרוּ כִּי הֵם סִבְּבוּ הַחֵטְא. עַל כֵּן הוֹרַדְתִּי פַּלְגֵי מַיִם (וְגַם) יִדְאַג וְיִפְחַד מֵעוֹנֶשׁ עֲוֹנוֹתָיו כִּי יֵשׁ עֲוֹנוֹת שֶׁהַתְּשׁוּבָה תוֹלָה כַּפָּרָתָן וִיסוּרִין מְמָרְקִין כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם לח) כִּי עֲוֹנִי אַגִיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי. וְעִנְיַן הַיָגוֹן עַל שֶׁעָבַר וְעִנְיַן הַדְּאָגָה עַל הֶעָתִיד. וְעוֹד שֵׁנִית יִדְאַג אוּלַי הוּא מְקַצֵר בְּחוֹבַת הַתְּשׁוּבָה בְּצַעַר וּבִמְרִירוּת וּבְצוֹם וּבְכִי. וְגַם כִּי הִרְבָּה צַעַר וְהִרְבָּה בְּכִי יִזְחַל וְיִירָא אוּלַי לְעוּמַת זֶה הִרְבָּה אַשְׁמָה וְלֹא הִשְׁלִים חֻקּוֹ אֶת כָּל עֻנּוֹתוֹ וּבַאֲשֶׁר יִבְכֶּה בַצוֹם נַפְשׁוֹ. וּמִי שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּגוֹדֶל עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא עַל יְצוּרָיו וְכִי אֵין קֵץ לְרָעַת הַמַּמְרֶה אֶת פִּיו כָּל אֲשֶׁר יוֹסִיף בַּעֲבוֹדָה וּבְדַרְכֵּי הַתְּשׁוּבָה הֲלֹא מִצְעָר אֶצְלוֹ וְהִנֵּה לִמְעַט בְּעֵינָיו: