חוק לישראל - פרשת מצורע, יום חמישי

תורה

(כב) וּשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְהָיָה אֶחָד חַטָּאת וְהָאֶחָד עֹלָה: וְתַרְתֵּין שַּׁ:פנִינִין אוֹ תְרֵין בְּנֵי יוֹנָה דִי תַדְבֵּק יְדֵהּ וִיהֵי חַד חַטָאתָא וְחַד עֲלָתָא:
(כג) וְהֵבִיא אֹתָם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה: וְיַיְתִי יָתְהוֹן בְּיוֹמָא תְמִינָאָה לְדַכָּיוּתֵהּ לְוָת כַּהֲנָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ:
(כד) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה: וְיִסַב כַּהֲנָא יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיָת לֻגָא דְמִשְׁחָא וִירִים יָתְהוֹן כַּהֲנָא אֲרָמָא קֳדָם יְיָ:
(כה) וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית: וְיִכּוֹס יָת אִמְרָא דַאֲשָׁמָא וְיִסַב כַּהֲנָא מִדְמָא דַאֲשָׁמָא וְיִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְמִדַכֵּי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵהּ דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵהּ דְיַמִינָא:
(כו) וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית: וּמִן מִשְׁחָא יְרִיק כַּהֲנָא עַל יְדָא דְכַהֲנָא דִשְׂמָאלָא:

נביאים מלכים ב פרק ח

(ד) וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע: וּמַלְכָּא מַלֵּיל עִם גֵּחֲזִי תַּלְמִידָא דִנְבִיַּיָּא דַיְיָ לְמֵימָר אִשְׁתָּעֵי כְּעַן לִי יַת כָּל רַבְרְבָתָא דַּעֲבַד אֱלִישָׁע:
(ה) וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶת בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל הַמֶּלֶךְ עַל בֵּיתָהּ וְעַל שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע: וַהֲוָה הוּא מִשְׁתָּעֵי לְמַלְכָּא יַת דְאַחְיֵי יַת מֵיתָא וְהָא אִתְּתָא דְאַחְיֵי יַת בְּרַהּ קַבָּלָא קֳדָם מַלְכָּא עַל בֵּיתָהּ וְעַל חַקְלֵהּ וַאֲמַר גֵּחֲזִי רִבּוֹנִי מַלְכָּא דָא אִתְּתָא וְדֵין בְּרַהּ דְאַחְיֵי אֱלִישָׁע:
(ו) וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר לוֹ וַיִּתֶּן לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר הָשֵׁיב אֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ וְאֵת כָּל תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת הָאָרֶץ וְעַד עָתָּה: וּשְׁאַל מַלְכָּא לְאִתְּתָא וְאִשְׁתְּעִיאַת לֵיהּ וּמַנֵּי לֵהּ מַלְכָּא גָוָזָה חָד לְמֵימָר אֲתֵיב יַת כָּל דִּילָהּ וְיָת כָּל עַלְלַת חַקְלָא מִיּוֹמָא דְּשַׁבְקַת יַת אַרְעָא וְעַד כְּעַן:
(ז) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר בָּא אִישׁ הָאֱלֹהִים עַד הֵנָּה: וַאֲתָא אֱלִישָׁע דַמֶּשֶּׂק וּבַר הֲדַד מַלְכָּא דַאֲרָם מְרָע וְאִתְחַוָּה לֵיהּ לְמֵימָר אָתָא נְבִיַּיָּא דַיְיָ עַד הַלְכָא :
(ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת יְהוָה מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה: וַאֲמַר מַלְכָּא לַחֲזָאֵל סַב בִּידָךְ תִּקְרוּבְתָּא וְאֵיזִיל לָקָדָמוּת נְבִיַּיָּא דַיְיָ וְתִתְבַּע יַת פִתְגָּמָא דַיְיָ מִנֵּיהּ לְמֵימָר הַאֵיחֵי מִמְּרָע דֵין:

כתובים משלי פרק כה

(יא) תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו: חִזוּרֵי דְדַהֲבָא בִּנְגוֹדֵי דְסָמָא מִלְתָא דְמַלֵל פְּסִיָאִית:
(יב) נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת: קָדָשֵׁי דְדַהֲבָא וּמָנֵי דִזְמַרְגְדָא מַכְסְנוּתָא דְחַכִּימָא עַל אֻדְנָא דְשָׁמְעָא:
(יג) כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב: אֵיךְ קְרִירוּתָא דְתַלְגָא בְּיוֹמָא דְּחַצְדָא הֵיכְנָא אִזְגַדָא מְהֵימְנָא לִמְשַׁדְּרוֹי וְנַפְשַׁיהּ דְּמָרֵיהּ מְהַפֵּךְ:
(יד) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר: לְיוֹמָא דַעֲנָנֵי וְרוּחָא דְמִטְרָא לָאִית מִדַמֵי גַבְרָא דְמִשְׁתַּבְהַר בְּמָהוּבְתָּא דְשִׁקְרָא:
(טו) בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יְפֻתֶּה קָצִין וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם: בִּנְגִידוּתָא דְרוּחָא מִשְתַּרְגֵּג רָשָׁאנָא וּמִלְתָא רְכִיכְתָּא תָּבְרָא גַרְמָא:

משנה חולין פרק א

א. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שְׁחִיטַת נָכְרִי, נְבֵלָה וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא. הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסוּמָא שֶׁשָּׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה:

ברטנורה  (א) הכל שוחטין. בגמרא פריך, הכל שוחטים לכתחלה, ושחיטתן כשרה דיעבד, דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטין לכתחלה, ובסיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן ליה אבל לכתחלה לא אתרבי. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני, דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה. ובמסקנא מפרשא מתניתין בגמרא הכי, הכל שוחטין, כל המומחין היודעים הלכות שחיטה שוחטין, ואף על פי שאין מוחזקין, שלא שחטו לפנינו שלש פעמים לראות אם יש בהן כח שלא יתעלפו בשחיטה ויבואו לידי שהייה. במה דברים אמורים דחשיבי מומחים, בזמן שאלו המוסרים לו לשחוט יודעים ומכירים בו שיודע הלכות שחיטה. אבל אם אין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה, לא ישחוט. ואם שחט בודקין אותו, ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה: חוץ מחרש שוטה וקטן. דאפילו דיעבד ויודעים הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתן, דתמיד הן מוחזקין לקלקל, שאין בהן דעת: וכולן ששחטו. מדלא קתני ואם שחטו, אלא וכולן ששחטו, משמע דלאו אחרש שוטה וקטן גרידא קאי, אלא אף אשאין יודעים בו אם יודע הלכות שחיטה דרישא קאי דבודקין אותו, ואי ליתיה קמן דלבדקיה ושחט ואחרים רואין אותו, שחיטתו כשרה. ולית הלכתא כי האי מתניתין, אלא אע''ג דאין אחרים רואים אותו וליתיה קמן דלבדקיה שחיטתו כשרה, דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן, ואף לכתחלה שוחטין אע''פ שאין אחרים רואין אותן: שחיטת נכרי. אפילו כהלכתה וישראל עומד על גביו: נבילה. אבל אינה אסורה בהנאה. דדוקא שחיטת מין האדוק לעבודה זרה אסורה בהנאה, דסתם מחשבת מין לעבודה זרה. אבל הנכרי האמור כאן הוא מאותן שמעשה אבותיהם בידיהם: ומטמאה במשא. כדכתיב (ויקרא יא) והנושא את נבלתה וגו', ואע''פ שלא נגע. ולא היה צריך למתני, דכיון דנבילה היא בידוע שנבילה מטמאה במשא, אלא לומר לך, זו מטמאה במשא בלבד, ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באהל, ואי זו, זו תקרובת עבודה זרה: השוחט בלילה וכן הסומא. תני שוחט בלילה דומיא דסומא, מה סומא באפילה, אף השוחט בלילה באפילה, ובהאי הוא דתנא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא. אבל כשאבוקה כנגדו, אפילו לכתחלה שוחטים בלילה: השוחט בשבת. אע''פ שאם היה מזיד היה מתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. ומיהו אסורה באכילה ליומה, דלהכי תני בשבת וביום הכפורים, לאקושי שבת ליום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה כל אותו היום משום עינוי, אף שבת אסורה באכילה כל אותו היום. ולמוצאי שבת מותרת בין לו בין לאחרים. והשוחט לחולה בשבת דבהתירא קא שחט, מותר לבריא לאכול ממנו באותו שבת בשר חי. אבל לא מבושל, שמא ירבה בשבילו:

ב. הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל יָד, בְּצוֹר, וּבְקָנֶה, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַכֹּל שׁוֹחֲטִין וּלְעוֹלָם שׁוֹחֲטִין, וּבַכֹּל שׁוֹחֲטִין, חוּץ מִמַּגַּל קָצִיר, וְהַמְּגֵרָה, וְהַשִּׁנַּיִם, וְהַצִפֹּרֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן חוֹנְקִין. הַשּׁוֹחֵט בְּמַגַּל קָצִיר בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. וְאִם הֶחֱלִיקוּ שִׁנֶּיהָ, הֲרֵי הִיא כַסַכִּין:

ברטנורה  (ב) מגל יד. יש לה שתי פיות, האחת חלקה כסכין, והאחת יש בה פגימות, ובצד שהיא חלקה אין שוחטים לכתחלה, גזירה שמא ישחוט בצד הפגום, ולהכי תנא השוחט דמשמע דיעבד אין, לכתחלה לא. ושמעינן מהא, דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן, אסור לשחוט בה לכתחלה, אלא אם כן כרך הפגם בבגד או בגמי דהשתא ליכא למגזר דלמא אתי לשחוט במקום הפגם: בצור ובקנה. מתניתין מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן ושחט בהן כשהן מחוברים, ודיעבד אין לכתחלה לא. אבל במחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול. ותלוש גמור אפילו לכתחלה שרי: צור. סלע מחודד. ולשון מקרא הוא (שמות ד) ותקח צפורה צור ותכרות: הכל שוחטים. לאתויי ישראל מומר לעבירה אחת או אפילו לעבירות הרבה שמותר לאכול משחיטתו, והוא שלא יהיה מומר לעבודה זרה או מחלל שבתות בפרהסיא. ובודק ישראל כשר הסכין ונותן לו, מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואחר כן שוחט אפילו בינו לבין עצמו, וחוזר ישראל ובודק סכינו לאחר שחיטה, אם היא יפה שחיטתו כשרה. ואלו הצדוקין שאנו קורין להן קראים שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, שחיטתן פסולה. אלא אם כן ישראל עומד ורואה השחיטה מתחלה ועד סוף: ולעולם שוחטים. בין ביום, בין בלילה לאור האבוקה, בין בראש הגג ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט, וכן שוחטים בראש הספינה דמוכחא מלתא דלנקר (פירוש, לנקות. רש''י) ספינתו הוא צריך ולא לשר הים קשחיט: ובכל שוחטין. בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה שהוא עשב הגדל באגם שחותך כסכין. אבל בקנה עצמו אין שוחטין בו לכתחילה, מפני נימין שפורשין ממנו ונוקבים הסימנים ואתי למעבד חלדה: מגל קציר. שקוצרים בה התבואה. שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשפוע: מגירה. סכין מלא פגימות ויש לכל פגימה מורשא מכאן ומכאן דהיינו אוגרות: שינים. התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים או יותר: והצפורן. המחוברת: שהן חונקין. שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות. והאי חונקים, אשארא קאי ולאו אצפורן, דטעמא דצפורן משום מחובר הוא: מגל קציר. ראשיה כפופים מאד ודרך הליכתה אינה קורעת: בית שמאי אומרים נבילה. ומטמאה במשא. דגזרינן הולכה אטו הובאה. ובית הלל לא גזרי, דאפושי טומאה לא מפשינן משום גזירה. אבל באכילה מודו דאסורה, גזירה הולכה אטו הובאה:

ג. הַשּׁוֹחֵט מִתּוֹךְ הַטַּבַּעַת וְשִׁיֵּר בָּהּ מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי כֻלָּהּ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְלֹא הַחוּט עַל פְּנֵי רֻבָּהּ:

ברטנורה  (ג) השוחט מתוך הטבעת. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר: ושייר בה מלוא החוט על פני כולה. לצד הראש. שלא הטה לסכין לצאת מן הטבעת לצד הראש עד שגמר כל הטבעת כולה, כשרה: מלוא החוט. כלומר כל דהו. אבל אם קודם שגמר את כולה הגרים את הסכין לצד הראש ויצא מן הטבעת וגמר את השחיטה למעלה מן הטבעת שאינו מקום שחיטה, שהיא הגרמה, אע''פ שנשחט רוב הקנה במקום שחיטה, פסלי רבנן, הואיל וגמרו בפסול: ר' יוסי בר' יהודה אומר מלוא החוט על פני רובה. אם שייר בה מלוא חוט השערה מן הטבעת לצד הראש על פני רוב הטבעת, כלומר שחתך רוב הקנה בתוך הטבעת ובמיעוטה הגרים ויצא ממנה לצד הראש וגמר השחיטה למעלה ממנה, כשרה. דברובא אתכשרא לה שחיטה, ואידך כי קא שחיט מחתך בשר בעלמא הוא. ופסק הלכה, השוחט למעלה מטבעת הגדולה, משפוי כובע ולמעלה, טריפה. משפוי כובע ולמטה, כשרה. והיינו דשייר בחיטי, ששחט באותן שני חיטין של בשר שהן למעלה מטבעת הגדולה ולמטה משפוי כובע, ושייר בהן כל שהוא לצד הראש:

ד. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצְדָדִין, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצְדָדִין, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, שְׁחִיטָתוֹ פְסוּלָה. הַמּוֹלֵק מִן הָעֹרֶף, מְלִיקָתוֹ כְשֵׁרָה. הַשּׁוֹחֵט מִן הַצַוָּאר, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה. הַמּוֹלֵק מִן הַצַוָּאר, מְלִיקָתוֹ פְסוּלָה, שֶׁכָּל הָעֹרֶף כָּשֵׁר לַמְּלִיקָה, וְכָל הַצַוָּאר כָּשֵׁר לַשְּׁחִיטָה. נִמְצָא, כָּשֵׁר בַּשְּׁחִיטָה, פָּסוּל בַּמְּלִיקָה. כָּשֵׁר בַּמְּלִיקָה, פָּסוּל בַּשְּׁחִיטָה:

ברטנורה  (ד) השוחט מן הצדדים. צדי הצואר: שחיטתו כשרה. ואפילו לכתחלה נמי. ואיידי דבעי למתני סיפא המולק מן הצדדין, תני נמי השוחט בדיעבד: המולק מן הצדדים מליקתו פסולה. דבמליקה כתיב (ויקרא ה) ממול ערפו דהיינו מאחוריו: השוחט מן העורף שחיטתו פסולה. והני מילי שלא החזיר הסימנים אחורי העורף, אלא חתך המפרקת עד שהגיע לסימנים, דקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבירת המפרקת. ואע''ג דבמליקה כשרה, התם הוא דכולה מתחלה ועד סוף הוי מן המליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו. אבל שחט מן העורף, כיון דשחיטה לאו הכי גמירי, לא הוי שבירת המפרקת מן השחיטה ואיטרפא לה. והשוחט מן הצדדים דקתני רישא, אפילו בדלא אהדר הסימנים. דהא מישחטי סימנים שפיר קודם חתיכת המפרקת: המולק מן העורף. לאו עורף ממש דהיינו מה שיש משפוי הקדקוד מאחוריו כל דבהדי פרצוף, דהא כתיב ממול ערפו, אלא מול הרואה את העורף דהיינו אחורי הצואר מלק בצפורן וחתך בשר ומפרקת עד שהגיע לסימנים: מליקתו כשרה. דזו היא מצות מליקתו לכתחלה. ואיידי דתנא השוחט מן העורף פסולה ואפילו בדיעבד, תנא נמי המולק בדיעבד: השוחט מן הצואר. תחת הגרון קרי צואר. והוא דרך רוב השחיטות: שכל העורף. כל מול הרואה את העורף:

ה. כָּשֵׁר בַּתּוֹרִין, פָּסוּל בִּבְנֵי יוֹנָה. כָּשֵׁר בִּבְנֵי יוֹנָה, פָּסוּל בַּתּוֹרִין. תְּחִלַּת הַצִהוּב בָּזֶה וּבָזֶה, פָּסוּל:

ברטנורה  (ה) כשר בתורין פסול בבני יונה. דתורים, משמע גדולים ולא קטנים. בני יונה, קטנים ולא גדולים. דלא לשתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונה, ומדכתב בכולהו תורים ובני יונה, שמע מינה לעכב: תחלת הצהוב. כשמתחיל להביא נוצה יפה צהובה סביב לצוארו, פסולים בזה ובזה. בבני יונה פסולין משום גדלן. ובתורים משום קטנן. דיצאו מכלל קטנים, ולכלל גדולים לא באו. ומיהו בני יונה הקטנים ביותר ששומטין כנף מהם ואין דם יוצא ממנו, פסולין מרוב קטנן:

ו. כָּשֵׁר בַּפָּרָה, פָּסוּל בָּעֶגְלָה. כָּשֵׁר בָּעֶגְלָה, פָּסוּל בַּפָּרָה. כָּשֵׁר בַּכֹּהֲנִים, פָּסוּל בַּלְּוִיִּם. כָּשֵׁר בַּלְּוִיִּם, פָּסוּל בַּכֹּהֲנִים. טָהוֹר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ, טָמֵא בְּכָל הַכֵּלִים. טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים טָמֵא בִּכְלִי חָרֶשׂ טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת. טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ. הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, פָּטוּר בַּמְּתוּקִים. הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים, פָּטוּר בַּמָּרִים:

ברטנורה  (ו) כשר בפרה פסול בעגלה. פרה אדומה ועגלה ערופה שתיהן נעשין בחוץ. אלא שפרה אדומה בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה. עגלה ערופה בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה. נמצא, הכשר בפרה פסול בעגלה, והכשר בעגלה פסול בפרה: כשר בכהנים פסול בלוים. כהנים במומין פסולים, בשנים כשרים. לוים במומין כשרים, בשנים פסולים, דכתיב (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, ובשילה ובבית עולמים שלא היה שם משא בכתף, אין השנים פוסלים בלוים אלא הקול בלבד, והקול אינו פוסל בכהנים לעולם. נמצא, בין במדבר בין בשילה ובבית עולמים הכשר בכהנים פסול בלוים, הכשר בלוים פסול בכהנים: טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים. אויר כלי חרס טמא, שאם הגיעה טומאה לאוירו ולא נגעה בו, נטמא הכלי חרס, דכתיב ביה (ויקרא יא) אשר יפול מהם אל תוכו. ובגבו טהור, שאפילו נגעה טומאה לא נטמא בכך. אויר כל הכלים טהור כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אע''פ שנתלית באוירן. וגבן טמא, שאם נגעה טומאה בגבן נטמאו. נמצא, הטהור בכלי חרס, טמא בכל הכלים. וטהור בכל הכלים, טמא בכלי חרס: טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות. גולמי כלי עץ דהיינו כלים שלא נגמרה כל מלאכתן. אבל נגמרה חקיקתן וראויין הן לתשמישן, טמאים. ופשוטי כלי עץ טהורים אפילו נגמרה כל מלאכתן, דאתקש כלי עץ לשק דכתיב (שם) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, מה שק מיטלטל מלא וריקן, אף כל מיטלטל מלא וריקן. גולמי כלי מתכות טהורים, הואיל ולכבוד עשויין לא חשיבי כלי למלתייהו עד שתגמר כל מלאכתן. פשוטיהן טמאים, דלא איתקיש לשק ככלי עץ. נמצא, הטהור בכלי עץ, טמא בכלי מתכות. הטהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ: החייב בשקדים המרים. שקדים המרים קטנים חייבין במעשר, שדרכן לאכלן בקטנן קודם שיהיו מרים. גדולים פטורים, שאינן ראויין לאכילה. מתוקים גדולים חייבין שנגמר פריין. קטנים פטורין, שאין דרך אכילתם כן. נמצא, החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, והחייב במתוקים פטור במרים:

ז. הַתֶּמֶד, עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ, אֵינוֹ נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. מִשֶּׁהֶחֱמִיץ, נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינוֹ פוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין, כְּשֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, פְּטוּרִין מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה. כְּשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה, פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר, אֵין קְנָס. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס, אֵין מֶכֶר. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֵאוּן, אֵין חֲלִיצָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲלִיצָה, אֵין מֵאוּן. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תְּקִיעָה, אֵין הַבְדָּלָה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַבְדָּלָה, אֵין תְּקִיעָה. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, תּוֹקְעִין וְלֹא מַבְדִּילִין. בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּילִין וְלֹא תוֹקְעִין. כֵּיצַד מַבְדִּילִין, הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְקדֶשׁ. רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר, בֵּין קדֶשׁ חָמוּר לְקדֶשׁ הַקַּל:

ברטנורה  (ז) התמד עד שלא החמיץ. עד השתא איירי בתרתי מלי, ודבר הנוהג בזה אינו נוהג בזה. והשתא איירי בחדא מלתא, ובזמן שדבר זה נוהג בה אין דבר זה נוהג בה: תמד. מים שנותנים על חרצנים וזגים וכשמחמיץ ותוסס נעשה יין, או על השמרים וקולטין אותן המים טעם היין. ובזמן שנתן שלשה חלקים מים והציא ארבעה, לכולי עלמא יין מעליא הוא. והכא מיירי כגון שלא הוציא אלא כמו שנתן או פחות, או מעט יותר: עד שלא החמיץ. מים בעלמא הוא ואינו נקח בכסף מעשר, דיין הוזכר בקיחת כסף מעשר (דברים יד) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו', מה הפרש מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע: ופוסל את המקוה. דשלשה לוגין מים שאובין פסולין את המקוה אם נפל לתוכו קודם המשכת ארבעים סאה, ויין אינו פוסל את המקוה אלא בשינוי מראה: משהחמיץ. חשוב יין, ונוהג בו קיחת מעשר, ואין נוהג בו פסול מקוה: האחין השותפין. האחין שהן שותפין בירושתן: כשחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה. האחים שחלקו ולבסוף נשתתפו, חייבין בקלבון, וכשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות. והקלבון הוא לשון הכרע, שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם, נותנים שני קלבונות שהיה להן לשקול לחצאין. ופטורים ממעשר בהמה מכל הנולדים להם כל ימי שותפות, שהשותפות פטור ממעשר בהמה, כדאיתא בבכורות בפרק בתרא (דף נז), יהיה לך, ולא של שותפות, והתם מוקים ליה להאי קרא במעשר ואע''ג דבבכור כתיב: וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם חייבין במעשר בהמה לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם, דאמר התם, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר, יהיה, מכל מקום: ופטורין מן הקלבון. לגמרי. ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד. והאב השוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטר בשלו, פטור מן הקלבון, דתנן בשקלים (פ''א) השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו פטור, ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו והוו להו כשכנו ובן עירו: כל מקום שיש מכר. שאדם יכול למכור את בתו. דהיינו כשהכיא קטנה: אין קנס. אם נאנסה או נתפתתה אין לאביה חמשים כסף, דנערה כתיב (דברים כב) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף: וכל מקום שיש קנס. דהיינו כשהיא נערה: אין מכר. שאין אדם מוכר את בתו לאחר שהביאה סימני נערות. ומתניתין ר' מאיר היא, דאמר קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ואין לה קנס. משתביא שתי שערות עד שתבגר יש לה קנס ואין לה מכר. אבל חכמים אומרים, קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתביא שתי שערות, יש לה מכר ויש לה קנס. והלכה כחכמים. ונמצא שהבת מיום שנולדה עד שתראה לביאה, יש לה מכר ואין לה קנס. ומשתראה לביאה עד שתביא סימנין, יש לה מכר ויש לה קנס. ומשתביא סימנין עד שתבגר, יש לה קנס ואין לה מכר. ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים: כל מקום שיש מיאון. יתומה שהשיאוה אמה ואחיה ואפילו לדעתה, יכולה למאן ויוצאה בלא גט, עד שתביא סימנין. וכל ימי קטנותה אינה ראויה לחליצה אם יבמה היא, דאיש כתיב בפרשה (שם כה) ואם לא יחפוץ האיש, ומקשינן אשה לאיש. ומשנראית לחליצה אינה יכולה למאן: כל מקום שיש תקיעה. בערבי שבתות וימים טובים תוקעים שלש תקיעות להבטיל את העם ממלאכה, ובין השמשות תוקע ומריע ותוקע ושובת: אין הבדלה. לא על הכוס ולא בתפלה. שאין הבדלה אלא במוצאי שבתות וימים טובים: יום טוב שחל להיות בערב שבת תוקעים. אע''פ שגם היום יום טוב היה ואין בו מלאכה, תוקעין להבטיל ממלאכת אוכל נפש: ולא מבדילין. מפני שהנכנס חמור מן היוצא: חל להיות במוצאי שבת מבדילין. לפי שהיוצא חמור מן הנכנס. ותקיעה אין כאן: כיצד מבדילין. בין שבת ליום טוב כשחל יום טוב להיות במוצאי שבת: רבי דוסא אומר בין קודש חמור. ואין הלכה כר' דוסא. דלא מזלזלינן ביום טוב לקרותו קודש הקל:

גמרא חולין דף כ''ו ע''ב

הֵיכִי תוֹקֵעַ. אָמַר רַב יְהוּדָה תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ מִתּוֹךְ תְּקִיעָה. וְרַב אָסֵי אָמַר תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ בִּנְשִׁימָה אֶחָת. אַתְקִין רַב אָסֵי בְּהוּצָל כִּשְׁמַעְתֵּיהּ. מְתִיבֵי יוֹם טוֹב שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת תּוֹקְעִין וְלֹא מְרִיעִין. מַאי לָאו לֹא מְרִיעִין כְּלָל. לֹא. רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. וְרַב אָסֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. רַב יְהוּדָה מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. לֹא מְרִיעִין בִּפְנֵי עַצְמָהּ אֶלָּא מִתּוֹךְ תְּקִיעָה. וְרַב אָסֵי מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ. לֹא מְרִיעִין בִּשְׁתֵּי נְשִׁימוֹת אֶלָּא בִּנְשִׁימָה אֶחָת: וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְכוּלִי. הֵיכָא אָמַר לָהּ אָמַר רַב יְהוּדָה בַּחֲתִימָתָהּ. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן בַּחֲתִימָתָהּ. וְרַב שֵׁשָׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר אַף בִּפְתִיחָתָהּ. וְלֵית הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ. רִבִּי דוֹסָא אוֹמֵר בֵּין קדֶשׁ חָמוּר לְקדֶשׁ הַקַּל. וְלֵית הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ. אָמַר רִבִּי זֵירָא יוֹם טוֹב שֶׁחַל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת אוֹמֵר הַמַּבְדִּיל בֵּין קדֶשׁ לְחוֹל וּבֵין אוֹר לְחשֶׁךְ וּבֵין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים וּבֵין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. מַאי טַעְמָא סֵדֶר הַבְדָּלוֹת הוּא מוֹנֶה:

רש''י  היכי תוקע. ביו''ט שבע''ש כשתוקע להבדיל בין שבת לחול דבעי שינוי משמר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה היוצאת כ''כ: מתוך תקיעה. קודם שיסיים התקיעה הוא מריע בסופה: בנשימה א'. ומ''מ מפסיק הוא בנתים: היכא אמר. להאי בין קודש לקודש: בחתימתה של הבדלה. אבל בפתיחתה הוא אומר בין קודש לחול וכך אנו נוהגין: אף בפתיחתה. מתחיל המבדיל בין קודש לקודש בין אור לחושך וגו': ולית הלכתא כוותיה. שהרי למנות סדר הבדלות הוא בא בתחלה והבדלה דכתיבא באורייתא בקודש וחול כתיב וכרבי דוסא נמי לית הלכתא דלא מזלזלין ביו''ט לקרותו קודש הקל: באמצע שבת. אפ''ה אמרינן בין יום השביעי אע''ג שלא שייך יום השביעי הכא כלל: סדר הבדלות. האמורות בתורה הוא מונה להבדיל בין הקודש וגו' ויבדל בין האור ובין החושך ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ובין יום השביעי וגו' היינו בין קודש לחול ומשום דבעי למימר מעין חתימתה סמוך לחתימתה:

זוהר מצורע דף נ''ה ע''א

רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר (תהלים י''ז) שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק וְגוֹמֵר כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל קָמֵי קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דִבְכָל זִמְנָא דִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָתַת לְקָמֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא אִזְדְּמַן לָקָּבְלָהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. אָמַר דָּוִד אֲנָא אִתְקָטַרְנָא בִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְהִיא אִשְׁתְּכָחַת לְקָמָךְ אֲנָא נָמֵי אִשְׁתְּכַחְנָא. וּבְגִין כָּךְ שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק בְּקַדְמֵיתָא וּלְבָתַר הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה מָאי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה. אֶלָּא הָכִי תָנֵינָן כָּל מִלָּה וּמִלָּה דִצְלוֹתָא דְּאַפִּיק בַּר נַשׁ מִפּוּמֵיהּ סַלְקַת לְעֵילָא וּבַקְעַת רְקִיעִין וְעָאלַת לַאֲתַר דְּעָאלַת וְתַמָּן אִתְבְּחָנַת הַהִיא מִלָּה אִי הִיא מִלָּה דְכַשְׁרָא אִי לָא. אִי אִיהִי מִלָּה דְכַשְׁרַא אַעֲלִין לָהּ קָמֵי מַלְכָּא קַדִּישָׁא לְמֶעְבַּד רְעוּתָהּ. וְאִי לָאו סָאטִין לָהּ לְבָר וְאִתְעֲטָר בְּהַהִיא מִלָּה רוּחָא אַחֲרָא. וְתָא חֲזֵי כְּתִיב בֵּיהּ בְּיוֹסֵף (שם ק''ה) עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וְגוֹמֵר. עַד אֵימָתַי עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ דְמָאן אֶלָּא עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ (דְּיוֹסֵף וְאִתְבְּחִין) הַהִיא מִלָּה הֲדָא הִיא דִכְתִיב אִמְרַת יְיָ צְרָפָתְהוּ כְּדֵין שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ:

תרגום הזוהר
רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר: שִׁמְעָה ה' צֶדֶק וְגוֹ'. כַּמָּה חֲבִיבָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל זְמָן שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בָּאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוּכָן כְּנֶגְדָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר שִׁמְעָה ה' צֶדֶק הַקְּשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. אָמַר דָּוִד, אֲנִי נִתְקַשַּׁרְתִּי בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: כְּמוֹ שֶׁהִיא נִמְצֵאת לְפָנֶיךְ, גַּם אֲנִי נִמְצָא כֵּן. וּמִשּׁוּם זֶה שִׁמְעָה ה' צֶדֶק, בַּתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ, הַקְּשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי. בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה: שׁוֹאֵל מַהוּ, בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ. כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁבַּתְּפִלָּה, שֶׁהָאָדָם מוֹצִיא מִפִּיו, עוֹלֶה לְמַעְלָה וּבוֹקֵעַ רְקִיעִים, וְנִכְנָס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנָס, וְשָׁם נִבְחָן אוֹתוֹ הַדִּבּוּר, אִם הוּא דִּבּוּר יָשָׁר אוֹ לֹא. אִם הוּא דִּבּוּר יָשָׁר מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ. וְאִם לֹא, מַסִּירִים אוֹתוֹ לַחוּץ, וּמִתְעוֹרֵר בַּדִּבּוּר הַהוּא רוּחַ אַחֵר מִסִּטְרָא אַחֲרָא. וּבֹא וּרְאֵה, כָּתוּב בּוֹ בְּיוֹסֵף, עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ וְגוֹ'. עַד מָתַי עִנּוּ בַּכֶּבֶל רַגְלוֹ, עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ. שׁוֹאֵל, עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ שֶׁל מִי. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא עַד עֵת בֹּא דְּבָרוֹ, הַיְנוּ דִּבּוּר הַתְּפִלָּה שֶׁל יוֹסֵף וְנִבְחָן דִּבּוּר הַהוּא אִם הוּא יָשָׁר, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ. וְאָז, שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מוֹשֵׁל עַמִּים וַיְּפַתְּחֵהוּ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' מעשה הקרבנות פ''ה

א. הַחַטָּאוֹת הַנֶּאֱכָלוֹת דָּמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן מֵחֲצִי מִזְבֵּחַ וּלְמַעְלָה. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ד) עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה כְּשֶׁלּוֹקֵחַ הַכֹּהֵן הַדָּם בַּמִּזְרָק מוֹלִיכוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וְטוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית הַסְּמוּכָה לְגוּדָל בַּדָּם. וְסוֹמֵךְ בְּאֶצְבָּעוֹ הַגָּדוֹל מִכָּאן וּבַגּוּדָל מִכָּאן וּמְחַטֵּא וְיוֹרֵד כְּנֶגֶד חוּדָהּ שֶׁל קֶרֶן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַדַּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ. וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה בְּכָל קֶרֶן וְקֶרֶן. וְאִם נָתַן סָמוּךְ לְקֶרֶן כְּאַמָּה אֶחָד מִכָּאן אוֹ מִכָּאן כִּפֵּר: ב. וְצָרִיךְ לִטְבּוֹל אֶצְבָּעוֹ עַל כָּל קֶרֶן וְקֶרֶן. וּכְשֶׁגּוֹמֵר הַנְּתִינָה עַל הַקֶּרֶן מְקַנֵּחַ אֶצְבָּעוֹ בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק. וְאַחַר כָּךְ טוֹבֵל פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁשְּׁיָרֵי הַדַּם שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ פְּסוּלִין לִתֵּן מֵהֶן עַל קֶרֶן אַחֶרֶת: ג. אֵין בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת קָרְבָּן שֶׁטָּעוּן הַזָּיַת דַּם בְּאֶצְבָּעוֹ אֶלָּא חַטָּאת בִּלְבָד שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (שם) וְטָבַל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם דַּם כְּדֵי טְבִילָה. לֹא שֶׁיְּסַפֵּג אֶצְבָּעוֹ מִדָּם:

מוסר
משערי תשובה לר''י דף ד' ע''ד

מֵעִיקְרֵי הַתְּשׁוּבָה הַבּוּשָׁה כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' לא) בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי. וְהִנֵּה הַחוֹטֵא יֵבוֹשׁ מְאֹד לַעֲבוֹר עֲבֵירוֹת לִפְנֵי בְנֵי אָדָם. וְיִכָּלֵם אִם יַרְגִּישׁוּ וְיַכִּירוּ בַּעֲבֵירוֹתָיו וְאֵיךְ לֹא יֵבוֹשׁ מִן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְאֵין זֶה כִּי אִם לְפִי הֱיוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָחוֹק מִכִּלְיוֹתָיו. עַל כֵּן יֵבוֹשׁ מִן הַנִּבְרָאִים וְלֹא יֵבוֹשׁ מִן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי בִּשְׁעַת פְּטִירַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכָּאי אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו רַבֵּינוּ בָּרְכֵנוּ אָמַר לָהֶם יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָשָׂר וָדָם אָמְרוּ לוֹ רַבֵּינוּ עַד כָּאן וְלֹא יוֹתֵר אָמַר לָהֶם הַלְוַאי. תֵּדְעוּ שֶׁהֲרֵי אָדָם עוֹבֵר עֲבֵירָה בַּסֵּתֶר וְאוֹמֵר לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם. וְהַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה בָזֶה שֶׁיִּכָּלֵם הָאָדָם עַל עֲוֹנוֹתָיו מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְעִנְיַן הַהַכְלָמָה הַהַרְגָּשָׁה בְּבוּשָׁה וְהִשְׁתַּנּוּת זִיו פָּנָיו כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט) כִּסְּתָה כְלִימָה פָנָי. וּבְכָל מָקוֹם תִּרְאֶה הַכְּלִימָה נִזְכֶּרֶת אַחַר הַבּוּשָׁה כִּי הִיא יְתֵירָה מִן הַבּוּשָׁה (יחזקאל לו) בֹּשׁוּ וְהִכָּלְמוּ (ירמי' לא) בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי וּבִרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַעֲבִיר עַל עֲוֹנוֹ וּמַאֲרִיךְ לוֹ וְאֵינֶנּוּ נִפְרַע מִמֶּנּוּ וְלֹא כַחֲטָאָיו עָשָׂה לוֹ וְלֹא כַעֲוֹנוֹתָיו גָּמַל עָלָיו יוֹסִיף בּוּשָׁה בִּלְבָבוֹ הֲלֹא הַחוֹטֵא לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וּבוֹגֵד בּוֹ וְהוּא מְכַפֵּר לוֹ יֵבוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְכֵן כָּתוּב (יחזקאל טז) לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבשְׁתְּ מִכָּל עֲלִילוֹתַיִךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכֹל אֲשֶׁר עָשִׂית. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הָעוֹשֶׂה דָבָר וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. וְכֵן מָצָאנוּ בְּשָׁאוּל שֶׁאָמַר (ש''א ב. ט) וְלֹא עָנָנִי גַּם בַּחֲלוֹמוֹת גַּם בַּנְּבִיאִים וְלֹא הִזְכִּיר אוּרִים וְתוּמִים כִּי נִתְבַּיֵּישׁ לְהַזְכִּירָם מִפְּנֵי שֶׁהָרַג אַנְשֵׁי נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וְאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל (שם) מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי. עִמִּי בִּמְחִיצָתִי. וְיַשִּׂיג אָדָם מַדְרֵגַת הַבּוּשָׁה בְּהִתְבּוֹדֵד לַחֲשׁוֹב בִּגְדוּלַת הַשֵּׁם וְכַמָּה רַבָּה רָעַת הַמַּמְרֶה אֶת פִּיו וּבְזָכְרוֹ תָמִיד כִּי הַשֵּׁם רוֹאֶה מַעֲשָׂיו וּבוֹחֵן כִּלְיוֹתָיו וְצוֹפֶה מַחְשְׁבוֹתָיו: