מה אומרת לנו האות ע' על פי התורה והקבלה?

האות עין מבטאת, כשמה, את העין. העין נושאת בתוכה את הכוח שאיתו אנחנו רואים. המיוחד בראיה הוא תפיסת הדבר לכשעצמו, ככל שאדם יכול להתקרב אליו. אנחנו יכולים לקבל הסברים בעל פה, לשמוע על הדבר, יכולים להבין דבר מתוך דבר ולדמיין, אבל רק הראיה דרך העין המוחשית היא תפיסת הדבר לכשעצמו. השמיעה היא קליטה של רעיונות וסמלים, המהווים הסבר לדבר. הראיה היא פגישה בלתי אמצעית, קליטת הדבר עצמו.

עומק עניין הראיה הוא תפיסת הדבר עצמו, ולכן כאשר אדם קורא הסבר מן הכתב אודות חפץ כלשהו, הוא אמנם משתמש בחוש הראיה, אבל אינו רואה את החפץ. ואילו כאשר אדם שומע מנגינה, הוא קולט את הדבר לכשעצמו על ידי חוש השמיעה, ואילו בעיניו הוא רואה רק מיתרים זזים, ותו לא.

לכן החכמה המופשטת נחשבת כראיה: "ישר בעיניו", וגם "ישר בעיני השם", הוא דבר שאדם רואה על ידי חוכמתו. מי שיודע מה נכון ומה לא נכון בעולם, "רואה" בעיני רוחו את האמת ואת הדבר הנכון, הוא קולט את הדבר לכשעצמו.

כאשר הקב"ה רוצה להעביר לאדם חכמה, אין הוא צריך לתרגם אותה למילים ולהגדרות, אלא הוא יכול לרומם את האדם לדרגה גבוהה, שבה הוא יראה ויבין מאליו את החכמה הזו, ובדבר זה אין מעשה שמיעה, אלא ראייה בלבד, כאדם שמראה דבר פיזי לחברו. ואכן, כאשר הקב"ה העביר לעם ישראל את עשרת הדברות, הדבר מתואר בפסוק במילים: "וכל העם רואים את הקולות", כיון שלא היה כאן פירוק לסימנים והגדרות, אלא ראייה רוחנית של המושג עצמו.

והנה, המילה הראשונה בתורה שמתחילה באות עי"ן היא "על". כוח הקליטה וההבנה של המציאות הוא מוגבל אצל כל יצור. המלאך, למשל, רואה יותר מהאדם ומבין יותר מהאדם, ולכן המלאך הוא מעליו. הבהמה מבינה פחות מן האדם, ולכן האדם מעליה. מי שהוא נעלה יותר – נחשב מעל זה שתחתיו. לכן התיאור של הקב"ה הוא כשוכן בשמים, אף על פי שהוא לא נמצא, במובן פיזי, מעלינו. הוא נמצא בכל מקום, אבל כיוון שהוא נעלה והוא רואה את הכל, הוא מעלינו. גם המלאכים נחשבים בשמים, מאותה סיבה, משום שהקב"ה מעליהם, ברקיע העליון, כביכול, אבל הם מעלינו. הם רואים ומשיגים אותנו מבחוץ.

הגמרא במסכת שבת מתארת את האותיות סמ"ך ועי"ן במילים: סמוך עניים. באות ד' ראינו כי השם דל מבטא את חסרון הכסף, את מצבו המציאותי של העני. אבל האות ע' מבטאת את מצבו הכללי בעולם, את זה שאחרים הם מעליו. העני סובל מעינוי, אחרים מעליו, וכך גם העניו, שם את עצמו מתחת לאחרים, ונפשי כעפר לכל תהיה. כאילו אחרים הם מלאכים, והוא אדם, או אחרים כבני אדם, והוא כחמור...

מספר האות עי"ן הוא שבעים. מספר זה הוא המבטא את כוח הראייה וההבנה השכלית. ומפליא לראות, כי גם הסנהדרין, שאמורים לראות ולהבין את כל מעמקי התורה וענייני הדור, ועל כן נקראו בתורה "עיני העדה", היו מורכבים משבעים מזקני ישראל.

בשורש "ער", מבטאת האות עי"ן ראייה וקליטה ישירה של המציאות. כשהאדם ער, עיניו פקוחות, והוא יודע מה קורה סביבו. עור הוא החלק החיצוני, שאיתו האדם חש וממשש ותופס את המציאות בפועל. גם התער נקרא כך על שם שהוא מגלה את העור, ואף תכונת העורמה נקראת כך, משום שמהותה היא היכולת לראות דברים שהשני לא ראה, ולנצלם להכשילו.

במשמעות זו משמשת לפעמים האות עי"ן בדרך השלילה, כמו במילה "נעלם", שמשמעותה דבר קיים, אך לא ניתן לראייה, וכן המילים: עַצַם, תעה, טעה, עלטה וכן ערל, שהוא אדם המכוסה בכיסוי שמונע ממנו לקלוט, כמו בערלת הלב. מכאן נוצר גם ערפל, שהוא כיסוי שמופיע ביחד עם מראות רוחניים על מנת להסתירם. העבר נקרא כך כיוון שהוא לא ניתן לראייה (עי"ן), בגלל שיצאנו ממנו החוצה (בי"ת), וגם העתיד אינו ניתן לראייה (עי"ן), כיוון שהוא מעבר (דל"ת) לתחום (תי"ו) תפיסתנו.

בדרך השלילה, האדם שאינו רואה הוא "עיוור", תפיסת המציאות המשובשת היא "עיוות", תפיסת המוסר המשובשת היא "עוול", תפיסת הדת המשובשת היא "עוון". כאשר האדם אינו יודע איך ללכת בדרך, הוא "מעווה" אותה ("נתיבותי עיווה").

ממשמעות זו נוצרות גם המילים עקום ועמק, שהוא עיוות בקרקע, עקוב, שגם הוא עיוות, כמו בפסוק: "והיה העקוב למישור" (ישעיהו מ', ד'), עקש, שהוא אדם שדרכו מפותלת, כמו "עקש ופתלתול", קערה, עקלקל, שהיא דרך שיש בה עיוות (עי"ן) המונע התקדמות (למ"ד), צולע, שהוא אדם שהליכתו מעוותת, וכן דיבור מעוות, כמו: עילג, עלב ולעג.