הרגע שאבד בין התמונות: מה קורה כשאנחנו מצטלמים במקום לזכור?

טיול משפחתי. שקיעה עוצרת נשימה. הופעה מרגשת או אולי פשוט יום הולדת עם חברים. המוח אומר "תזכור את הרגע הזה", אבל היד כבר שולפת את הטלפון. רגע אחד אחר כך, הרגע כבר נלכד במסך הקטן – אבל האם באמת חווינו אותו?

בעידן שבו כל רגע חייב להיות מתועד, איפה נמצא הזיכרון שלנו? האם הוא מאוחסן בלב או בארכיון התמונות של המכשיר?

ללכוד או לחוות? האשליה של הרגע המושלם

הרצון לצלם רגעים נובע מרעיון יפה: להנציח את היופי של הרגע הזה כדי שלא ייעלם. אבל תוך כדי החיפוש אחר הפריים המושלם, אנחנו מפספסים משהו אחר:

את החוויה האמיתית של הרגע – זו שאי אפשר להרגיש דרך המסך.

את היכולת להיות נוכחים באמת, בלי לחשוב "איך זה נראה מהצד".

לדוגמה:

במקום לראות את הילד שלך צוחק ומשתולל, אתה רואה אותו דרך המצלמה ומחכה שהחיוך ייצא "טוב".

במקום לשמוע את המוזיקה בהופעה ולחוות את הקהל, אתה מחזיק טלפון למעלה 5 דקות כדי להקליט סרטון שלעולם לא תראה שוב.

מה קורה כשאנחנו מצטלמים במקום לזכור?

* הזיכרון מתעוות

הזיכרונות הכי חזקים שלנו מגיעים מהחושים: מה שמענו, מה הרגשנו, מה ראינו סביבנו. אבל כשאנחנו מתעדים, החושים מתכווצים – אנחנו עסוקים רק באיך זה נראה בתמונה.

התמונות הופכות לזיכרון המלאכותי.

החוויה עצמה נשארת חלקית.

המוח מחליף "נוכחות" ב"תיעוד"

באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מצלמים יותר, המוח מתרגל "לסמוך" על המצלמה שתזכור עבורו.

מחקרים מראים שאנשים שצילמו רגע מסוים זכרו אותו פחות טוב מאנשים שחוו אותו ללא תיעוד.

* הרגעים הקטנים נעלמים

הרגעים הכי יפים לא תמיד "פוטוגניים". צחוק מתגלגל באמצע ארוחה, שיחה קטנה עם חבר, מבט חטוף של שמחה.

כשאנחנו עסוקים בלחפש "רגעים גדולים לתמונה", אנחנו מפספסים את הקסם של הרגעים הקטנים.

אז למה אנחנו מצלמים כל הזמן?

פחד מהחמצה – אנחנו רוצים להוכיח לעצמנו (ולעולם) שהיינו שם.

תרבות הרשתות – הרגע לא מספיק טוב אם הוא לא שותף או זכה בלייקים.

צורך בנוסטלגיה – הרצון לשמור זיכרון לרגע שבו נרצה להיזכר.

אבל חשוב לזכור: תמונה היא רק תחליף לרגע האמיתי, והיא לעולם לא יכולה להחזיר אותנו לחוויה עצמה.

איך לחזור לחוות את הרגע באמת?

אם גם אתם מרגישים שהמצלמה גונבת לכם את הרגעים הכי יפים, הנה כמה דרכים לשחרר קצת את התיעוד ולחוות מחדש:

* צלמו רגע אחד, ואז תניחו את הטלפון.

* מותר לצלם, אבל קבעו גבול. תמונה אחת או שתיים – ואז הניחו את המכשיר והתמקדו בחוויה עצמה.

* שאלו את עצמכם: למה אני מצלם? האם זה באמת חשוב לתעד את הרגע הזה? או שאפשר פשוט להרגיש אותו?

* הקדישו זמן ל"נוכחות טהורה": כשאתם נמצאים במקום יפה או ברגע מיוחד, השאירו את הטלפון בכיס. תנו לעיניים, לאוזניים וללב לקלוט את החוויה.

* צרו זיכרונות בראש ולא במסך: נסו להיזכר בפרטים הקטנים: איך השמש הרגישה על הפנים, איך הצליל נשמע, איך האנשים סביבכם נראו.

* אל תצלמו רק בשביל אחרים: שחררו את הלחץ לשתף כל רגע. הזיכרונות הכי יפים הם אלה שנשארים שלכם.

הרגעים החשובים בחיים לא תמיד נכנסים לתמונה יפה. לפעמים הם נמצאים בדיוק ברגע שבו אנחנו שמים את הטלפון בצד ופשוט נותנים לעצמנו להיות – לראות, להרגיש ולזכור את החיים דרך העיניים שלנו, לא דרך המסך.

כי בסוף, הזיכרון הכי טוב הוא זה שחוויתם באמת – לא זה שהצלחתם לצלם.

למה אנחנו לא זוכרים כל פרט קטן שאנו רואים או שומעים? הרב אליהו עמר עם טיפ נהדר לשיפור הזיכרון. צפו